מאחורי קיר הנייר 1


משהו באתר זה שאני עושה בו צעדים ראשונים מזמין כתיבה שאינה מתפשרת עם טעמים ורייטינג. אני ארצה לפרסם כאן את דעותי על החיזור הגורלי שבין פוליטיקה לתקשורת – אך החלטתי להוסיף לבלוג הזה מימד נוסף.

לפרסם פרקים מספר שטרם ראה אור: מאחורי קיר הנייר.

עשיתי בכתיבתי ברשת בעבר את הצעד ההפוך: עיבדתי לשפה המהודקת, הקצרה, המינימליסטית של הרשת סיפורים קצרים וקטעים מספרי שהופיעו בדפוס. זאת היתה חוויה יצירתית מרתקת: לחזור אל טכסטים שנכתבו בעבר, לקרוא אותם בראי הזמן, לקחת סיפור קצר של 1500 מילה ולהפוך אותו לפוסט קצר של 500 מילה. לגרען את הקשה והמהותי. לנפות את כל השאר.

עכשיו – אפרסם כאן מעת לעת פרקים מספר שטרם ראה אור. ספר שנולד ברשת ובשפתה. יתכן שאם יגיע לדפוס – ארחיב. לפי שעה- נוח לי לומר את שיש לי בשפת הפוסטים – ובלי ערימות של "פוטנוטס" וביביליוגרפיה אינוספית בנוסח האקדמי.

אך בלי ציטוט פותח אחד – אי אפשר.

עיתונאים נסחפים לעיתים ביצרים הטבועים במקצועם, בהשקפת עולמם, בהשכלתם, במיזגם- אך גם נמשכים והולכים בעקבות ההיגיון הפנימי של המקצוע" –

 

 אמירה של פטריק שמפיין   (Champagne)

בספרו של פייר בורדייה, "על הטלוויזיה" ((Bourdieu, 1996

 

 

ספר זה שיתפרסם תחילה ב"רשימות" כפרקים  – הוא הצדעה ואזהרה לדור הצעיר של הנכנסים עתה לשורות העשייה במדיה.

הצדעה – מפני שתנאי התעסוקה והשכר שהם ימצאו קשים הרבה יותר משהיו בעת שהתחלתי את דרכי בעיתונות הכתובה ב-1973 כעורך בטאון הסטודנטים באוניברסיטה העברית, "פי האתון" – ואחר כך כתב ב"על המשמר" וכתב ועורך ב"ידיעות אחרונות".

ובכל זאת – העיתונים, הרדיו המקומי, אתרי האינטרנט, ערוצי הטלוויזיה – והחוגים ללימוד תקשורת באוניברסיטאות – עמוסים בכשרונות צעירים שרוצים לממש את יכולתם הן במחקר והן בעשייה. עיתונאים, כמו שחקנים או זמרים, הם אנשים יוצרים החשים צורך שאינו בר כיבוש לממש את כשרונם הייחודי. המקצוע – ממכר ומספק.

אזהרה- מפני שבין הון לבין שלטון ובהעדר הגנות מקצועיות הולך וצר מרחב העשייה העיתונאית ללא פשרות. הצורך בהישרדות בשוק הרייטינג גובה לעיתים את מחירו בשבירת כללי אתיקה, בשכירת עיתונאים ב"חצי מחיר", במעבר אל הקיצבי, השטחי, הזול.

המילה הכתובה בעיתונות מאבדת את משקלה בתחרות עם הויזואלי, הזמין. האינטרנט מזמין דיווח קצר וחפוז.

היה זה ג'והן מריל, מורי לפילוסופיה של התקשורת באוניברסיטת מיסורי- קולומביה שכתב ב-1971 את המילים הבאות והן ממוסגרות ותלויות על קיר חדר עבודתי:

 

 "מחוייבות לשפה"

אני מקדיש את עצמי למלים.

מילים זוהרות כדגים ברשת של הבנה

אהפוך את עצמי למתקן רשתות

או אטווה רשת חדשה של מחשבות

אסור מן המילים החלשות, הרטובות

אחפש את החדות שבהן, המדויקות, האיתנות

מילים שחודרות אל הגרעין הקשה

של תודעה והבנה וידע

אקדיש את עצמי לניסוח החד, המלוטש, האמין

לא למילים שחוקות, משומשות שנזרקות אל המון חסר מחשבה

אני רוצה במילים שאומרות אמת

ומטיחות אותה באומץ וללא אשליה"

 

 

בצילום: רושם את רשימותי עם אייבי נתן ז"ל, בעת סיקור שביתת הרעב הגדולה שלו, גן הורדים מול הכנסת, 1991

 

 

הולכים לדאון טאון

 

עיתון הוא לעיתים בית סגור – וסגור מדי. תבענו כל השנים שקיפות מלאה מפוליטיקאים אך סגרנו את שורות המקצוע שלנו,  צעקנו בעיקר בחדרי חדרים מתוך משמעת מפעלית ורצון שלא לפגוע ביוקרת המקצוע או כלי התקשורת בו הועסקנו -ולסכן בכך את פרנסתנו.

יותר מכך: נוכח ההתקפות החוזרות ונישנות של פוליטיקאים על עיתונאים – סגרנו את הקרונות התקשורתיים במעגל של הגנה צפופה. 

שגיאה: צריך לאוורר את הבית העיתונאי. לקיים דיון פתוח ורציני, נטול חשבונות ויצרים במעמדם של כותבים ועורכים. אין להסס לטפל ציבורית גם במחלוקות וטענות על נגיסה וכירסום במעמד המקצוע– והרבה לפני שיהפכו לכתבי טענות בבית משפט.

מדורי "הברנז'ה" ובלוגים שהפכו לטורים ברשת עושים זאת אם כי בדגש כבד על הצד הרכילותי. בטאונים כמו "פירמה" של גלובס ו"העין השביעית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה עושים זאת בהתמדה וביסודיות. אך אין  עדויות רבות מדי על הנעשה בתקשורת – עדויות שבאות מבפנים ושלא מאחורי מסך של "טוק-בק" אנונימי על מדף הספרים העיתונאי.

ספר זה מוקדש לשורת עורכים ב"ידיעות אחרונות" שהיתה לי זכות לעבוד במחיצתם: נח מוזס, אדם ברוך ז"ל, דב יודקובסקי, משה ורדי, אלון שליו.

וכמובן- לרעייתי רוברטה, לשני בני אורן וטל, ולבת מאיה. הם שילמו  את מחיר ההתמכרות שלי למקצוע בו בחרתי – אך קלטו היטב גם את חשיבות ומשמעות הרגעים של השג בתחרות ושל סיפוק יצירתי.

 

עד כמה התמכרתי ראיתי במו עיני לאחרונה בארוחת ערב משפחתית אחת כאשר הצאצאים יצרו יש מאין מערכון שבו חיקו דיאלוג ערב אופייני שלי איתם בשנות שליחותי העיתונאית בוושינגטון – מחקים אותי ומחקים את עצמם.

הם: "אבא, תשמע, אנחנו לוקחים את המטרו ויורדים לשכונה בדאון טאון וושינגטון לראות מה קורה שם ולתפוש ראש טוב. אם נמצא חומר טוב ניקח אותו".

אני: (משוחק בכישרון חיקוי  כאשר פרצופי תקוע עמוק בין דפי ה"וושינגטון פוסט" וידי מרחפות במהירות על מקלדת תוך כדי הכנת ידיעה אחרונה ובדד-ליין דחוק מאד לעיתון בתל-אביב): "או. קיי. תעשו חיים, קחו מפתח".

הם: "אבא, אנחנו נוסעים לשכונה בה נרצחו השבוע שלושה בני אדם ואשה אחת נאנסה. נחזור רק לפנות בקר. זה האזור הקשה ביותר של פשיעה במתחם העירוני של וושינגטון. גטו מרובה סמים".

אני (ממשיך להקליד את הידיעה שלי במרץ): "מעולה.  אחלה. ביי".

 

 

2 Responses to “מאחורי קיר הנייר 1”


  1. 1 חיים שיבי 14 בספטמבר 2008 ב- 4:57 pm

    אשמח לקריאתך – ותגובתך. תודה.

  2. 2 אורי 14 בספטמבר 2008 ב- 12:37 pm

    בהצלחה בביתך החדש. אני מבטיח לבוא לבקר.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: