ממתגים את עצמם לדעת (בירוק)


 

המיתוג, הצביעה בירוק אחיד, התל-אביביזציה של העיתונות המקומית בישראל אותה מובילה בשנים האחרונות רשת "שוקן"- היא מכירת חיסול של הרעיון העיתונאי שהוא בבסיסה של תקשורת מקומית: עיתון שנעשה על ידי תושביה של עיר למען תושביה של עיר ועם הארומה המיוחדת שלה.

עם הסלנג שלה. הצבע שלה. גיבורי התרבות שלה.

ובעיקר: עורך מקומי  שחושב בשפה שלה. כשמדברים אליו בירושלמית- הוא מבין.

כל זה הולך ונמחק במגבי מילים כמו "מיתוג", "שיווק", "האחדה" ובעשיית עיתון ירושלמי או אשקלוני מחדר עריכה מרכזי של הרשת בתל –אביב.

כמו בזירות אחרות של התקשורת, מחלקות השיווק וכח האדם במקומונים גוברות על המערכות העיתונאיות. במילים אחרות: פחות הוצאות. יותר הכנסות.

במילה אחת: כסף. 

 

צמד הסחבקים שקיבל שער משותף: חברי הכנסת אהוד אולמרט ויוסי שריד מנבחרת הכנסת ב"קט-רגל" על שער "קול ירושלים" 1984

ב- 1980, עבודתי כעורך העיתון המקומי של "ידיעות אחרונות" בירושלים היתה מעין עבודה צדדית, "חלטורה" נוספת לעבודתי ככתב לסיקור השטחים "המוחזקים".

המונח "מקומון" טרם הוטבע בתרבות המפעלית והתקשורתית  והמהדורה המקומית היתה קרויה "התוספת". מנה נוספת קטנה לסוף השבוע, רשת קטנה שתעלה או לא תעלה מספר סרדינים של תקציבי פירסום מקומי.

זה היה מעין פרוייקט ניסיוני ראשון שסיפק את הבסיס לרשת הארצית של עיתונים מקומיים  שקמה אחר כך.

עשיתי את "התוספת" הזאת עם סגנית אחת ומזכירה אחת וגרפיקאית אחת שבאה לשעתיים בשבוע למערכת. הסדר העימוד וההדפסה בוצעו בדפוס הבלט של "ידיעות אחרונות" בתל-אביב.

אך רק כאשר למעמדים נותר זמן פנוי כלשהו לאחר שסיימו לעמד עמודי חדשות, מדורים ומגאזינים של עיתון האם. ה"תוספת", כמו "מוסף הסטודנטים" בשעתו, נתפשה כמוצר עונתי, כמעט כגחמה ומצב רוח עיתונאי בר חלוף- שאורך חייו מוטל בספק. כמו תוספת "בקמפוס" שבאה והלכה. כך גם תוספת "לצעירים".

המקומון נראה תחילה כעוד מוצר שצריך להוציא כי המתחרים מבית שוקן הוציאו ואי אפשר להשאיר להם את כל הזירה.

הזיקה שלי לנושא הסיקור מקומי היתה כפולה: היא נוצרה במיסורי, במערב התיכון של ארה"ב. היא קיבלה אישרור נוסף ובירושלים.

ראיתי במהלך לימודי לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת מיסורי בקולומביה את הצורך האמיתי של ציבור קוראים במוצר עיתונאי שישא ארומה מקומית מיוחדת משלו.

ה"קולומביה מיסוריאן" היה ונותר עד עצם היום הזה עיתון יומי מקומי בהפקת בית הספר לתקשורת של האוניברסיטה האמריקנית, מוסד ברוח הדיווח העיתונאי המוקפד והאובייקטיבי של עיתונות המערב התיכון ומסורת ה"סיינט לואיס פוסט דיספץ" ופוליצר.

בית הספר לעיתונות  הקפיד על מסלול לימוד מעשי לצד הנחלת תאוריות בתקשורת. היו לו עיתון יומי לצד תחנת טלוויזיה ורדיו.  קהל היעד היה תושבי העיר.

כתלמיד לתואר שני הייתי אחד מכתבי העיתון שנשלחו למשימות סיקור מקומיות בעיר האוניברסיטאית השלווה קולומביה.

אני זוכר את עצמי נע בין חנויות שונות ברחוב הראשי של העיר, ה"מיין סטריט" בודק עם בעלי עסקים כמה המחאות ללא כיסוי חזרו להם במשך השבוע ומה דעתם על מוסר התשלומים המקומי. כל זאת במסגרת כתבת עמוד ראשון ב"מיסוריאן".

 העיתון הזה שעשה היסטוריה וגידל דורות של מקצוענים אמריקנים נקלע לאחרונה לקשיים כספיים – אך הוא עדיין שורד.

אנשי העסקים העניקו את הראיונות והמידע שלהם בחפץ לב ומתוך תחושת מעורבות וציפיה לקראת החשיפה הצפויה להם בקרב המעגל החברתי הקרוב שלהם. הנושא "נגע" בהם.

גיליתי אז את מה שעיתונאים ישראלים רבים עדיין לא חשו: שיש ביקוש אותנטי אמיתי ורב גם לשבועון  שני נוסף שהכותרת הראשית שלו אינה עוסקת בנושאי חוץ ובטחון ובנאום ראש הממשלה בכנסת. עיתון שמתמקד במה שקורה לאנשים בחצרם, מתחת לחוטמם. נוגע בהם ברחוב הראשי. 

כשחזרתי הביתה הייתי שותף ביצירת עיתון מקומי קטן בירושלים בשם "ירושלטון". העורך: יוסי קליין- לימים עורך "חדשות" .

בין חברי המערכת: ערן וולקובסקי, דני דור, עמיקם רוטמן. לימים נפרדה החבורה: חלקה מצא את עתידו בבית שוקן. אחרים ב"מעריב". אני  ב"ידיעות אחרונות".  

משרדי "ירושלטון" היו ממוקמים בדירה ירושלמית אפורה. בעליו  שילם לפעמים לכותבים בזמן המובטח ולעיתים לא -אך זה לא הפריע לאף אחד להנות מן הפרוייקט:  ניסיון ראשון לחוש את עוצמת הביקוש ברחוב הירושלמי לחומר תקשורתי מקומי. 

אי אפשר היה לטעות בכך: מצאנו את הירושלמים רעבים לגיבורי תרבות משלהם, רוצים לדעת הכל על  טייקון רשת חנויות הנקניק וחברתו "המהממת" בעלת הבוטיק המקומי, רוצים לקרוא את עלילות הקבלן ובעלת סוכנות הנסיעות. לקבל את צילומי היפים והאמיצים והסלבריטאים.

נחשף רעב לסטטוס, למעמד, להכרה תקשורתית. אם כותבים עליך או צילמו אותך  סימן שאתה קיים. כל זאת כאשר עמודי החברה בעיתונות הארצית נשלטו לחלוטין על ידי גיבורי תרבות תל אביביים.

כבר בעידן "ירושלטון" התברר שהירושלמים מוכנים לפרסם בעיתון מקומי כדי לראות שם לצד המודעות את עצמם כלולים ב"כל המי ומי". מוכנים לקנות עמוד כדי שיהיה בו דיווח על בר המצווה של הבן עם צילום של חתן הארוע בין האב הקבלן לבין אורח הכבוד הלא הוא חבר מועצת העיר ומחזיק תיק התשתיות בה.

יותר מכך: הם רצו, בפשטות, דיווח חדשותי על מה שקורה להם בעיר. הדו"ח האחרון של מבקר העיריה. מחדל מפלסות השלג שלא יצאו בזמן. המשכורות המנופחות של הפקידים שאינם דואגים לניקיון הרחוב או  תשלומי הארנונה שאינם חדלים לטפס מעלה. ועוד יותר מקומי: מה קורה בשכונה שלהם. בבית הספר בשכונה שנסגר. הם רצו גם את המודעות הקטנות בתשלום ושלא בתשלום. כמה שיותר מקומי- יותר קריא.

בראשית שנות השמונים, נח מוזס ודב יודקובסקי הניחו לי לשחק בצעצוע מקומי שנוצר יש מאין- "קול ירושלים",  ולפתח אותו בהשקעה צנועה להחריד. עמוס שוקן היה כבר שקוע רובו וכולו בהקמת רשת מקומית אכותית שנושאי הדגל שלה היו "העיר" ו"כל העיר". 

בבית "ידיעות אחרונות" עדיין התלבטו בקול רם אם מודעת פירסום ל"תוספת" לא תבוא על חשבון פירסום בעיתון האם הארצי או אפילו על חשבון פירסום ב"לוח" המודעות הקטנות הארצי שהיה מקור הכנסה לא מבוטל.

אך מהר מאד התברר כי אפשר לגרד ולהרחיב את תחתית חבית הפירסום וכי יש מפרסמים מקומיים שממילא לא היה עולה על דעתם לפרסם במהדורה ארצית – לא מבחינת העלות ולא מבחינת הצורך- אך הם מוכנים לשים את כספם ב"מקומון".

 קהל היעד שלהם – ממוקד ומקומי. גם מחיר הפירסום נגזר בהתאם.

התברר שאפשר לייצר ולפתח מקורות פירסום מקומיים נוספים מבלי לפגוע בעוגה הארצית אלא בתוספת לה. החלו להתגבש מסגרות פירסום כמו "תחרות העסק הנבחר". פתיחות של מסעדות מקומיות הפכו מושקעות יותר כדי להפיק מהן עמוד פירסום של "נוצצים מקומיים" שבאים לראות ולהיראות.

49 בעלי עסק ירושלמים התייצבו בסך ביום שלג בינואר 1983 כדי לקבל אישית מידי נח מוזס את תעודת "בית העסק הנבחר".

מצד אחד בצילום משותף שנפרש לכל רוחב העמוד – דוד אנג'ל, מנכ"ל מאפיית אנג'ל. מן הצד השני – ראש העיר טדי קולק. באמצע, קורן מנחת: נח מוזס. נח התחיל להנות מן העיתון המקומי שלו שחיבר את הקצוות והביא את הכסף עם מה שקראנו בכותרת גדולה "הנבחרת המובילה של ירושלים".

עשיתי לעצמי נוהג – טיול יום שישי ליד דוכני העיתונים כדי לראות מה הירושלמים מבקשים לקרוא לצד העיתון היומי שלהם. כן, אנשים ביקשו בנשימה אחת "תן לי כלהעירקולירושלים".

חדרנו לכל בית. היינו תחרות ליריב  אך מעולם לא הבסנו את "כל העיר".

הוא מובס מבפנים.

.

 

 

4 Responses to “ממתגים את עצמם לדעת (בירוק)”


  1. 1 חיים שיבי 22 ביוני 2009 ב- 6:08 pm

    הירושלמי יתאושש. הסימנים הראשונים הם באזור קניון ממילא ומלון פאלאס – ומשם תהיה גלישה של התחדשות למרכז הישן.

  2. 2 ירושלמי ממז"א 22 ביוני 2009 ב- 4:58 pm

    אהבתי פעם לקרוא את שני המקומונים. (אני מודה שבד"כ את כל העיר קצת יותר).
    העיר היתה פעם חיה יותר – כלומר במרכז.
    היום אוסף פריפריות ובמרכזו חור שחור.

  3. 3 חיים שיבי 16 בספטמבר 2008 ב- 7:37 pm

    טוב להיות כאן. באשר לערן ו. אכן- מסימניה של החברה האינטימית הדחוסה הזאת שמעגליה נסגרים/מצטלבים כל העת. – החברתיים והמקצועיים. הלכתי אתמול לראות את השקשוקה של מיקי רוזנטל בסינימטק הירושלמי. פעם ראש דסק החדשות שלי ב"ידיעות אחרונות" כשאני שם כתב מדיני ופרלמנטרי וכתב חוץ בוושינגטון. אחרי ההקרנה שאלתי אותו משהו בשיח עם הקהל. גם ברגע הזה היתה סגירת מעגל. שניים שיצאו מן האימפריה והלכו – בנסיבות דומות למדי – למחוזות אחרים

  4. 4 אסתי 16 בספטמבר 2008 ב- 6:30 pm

    שאני בדיוק העלתי פוסט עם ציטטות מדבריו של ערן וולקובסקי אותו ראיינתי לפני שבועיים וסיפר לי על ימיו הראשונים של כל העיר, והנה אתה מעלה את הפוסט הזה כדי לסגור את המעגל…

    וחוץ מזה ברוך בואך למחוזותינו.
    שיהיה בכייף גדול.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: