אל תזין תוכן


 

באחד הקטעים הטובים של הסרט הדוקומנטרי "שיטת השקשוקה" שעשה מיקי רוזנטל על הון ושלטון (עם הבמאי אילן עבודי)-  הוא עומד כענוש בפתח שערי "בית הספר סמי עופר לתקשורת ומידע במרכז הבינתחומי בהרצליה". 

חונכים שם את בית הספר בהשקעה של 20 מיליון דולר ובפנים 200 מוזמנים "מבכירי המשק והכלכלה". גם  מי שהיה אז (2006) עורך "ידיעות אחרונות", רפי גינת.

רוזנטל,  לא אוהד מובהק של משפחת עופר, לא הוזמן ולא מוכנס. הוא מדבר בחוץ בלעג מריר על העיתונאים שיצאו מפס הייצור של בית הספר היוקרתי הזה.

כ-ו-ל-ם יעבדו לפי הספר. "לא חארטה כמוני".

 יוצא אליו הדיקן, ד"ר נעם למלשטריך-לטר,  ואומר בנועם שזה באמת לא נעים שמשאירים אותו בחוץ – אך לא מעז להגיע עד כדי הזמנת רוזנטל  פנימה.

חבל. רוזנטל הוא בדיוק מן הזן המקצועי שדרוש כדי להמחיש  את ההבדל בין "מזין תוכן" לבין עיתונאי.

מה זה "מזין תוכן"? כשאני נפגש עם צעירים בתחילת דרכם בתקשורת במאמץ  לשלב אותם ב"יוניון" – אגודת העיתונאים בירושלים שהקדשתי לה  שנות פעילות – אני לומד את משמעות המונח מקרוב.

מזין תוכן הוא טכנאי תקשורת רב משימתי. 

אנשים ונשים מתפרנסים בדוחק מ"קופי-פייסט" ולעיתים, אחרי שנה או שנתיים ב"מקצוע" שואלים את עצמם מה היה שם, בעולם התקשורת, שנראה כל כך זוהר בעבר.

 זה הרגע בו נשבר להם להעלות חומרים גרוסים על הרשת  והם הופכים תקציבאים, אנשי יחסי ציבור. דוברים. עם קצת מזל אפילו "יועצים איסטרטגיים".

המקצוע העיתונאי חייב לבדל ולהגדיר את עצמו מחדש ללא קשר לכלי שבאמצעותו  הוא מתפקד בהבאת דיווחים ודעות לציבור: מודפס, משודר, משולב און-ליין.

במבט לאחור אני מנסה להבין מה היו שיקולי הבחירה שלי כעורך בעת שצעירים בצעדיהם הראשונים בקריירה נכנסו ויצאו בחדר המערכת וחלקם אכן בשכר זעום. מדוע העדפנו סטודנט פלוני – צבי זרחיה או אריק בנדר או מיכל מירון ז"ל בין רבים – על סטודנט  אלמוני אחר שניסה את כוחו בכתיבה אך לא קיבל מקום במערכת.

 נהגתי לעשות לעצמי בדיקה חוזרת ונשנית של שיקולים. לא הפרסונה מדברת וקובעת. לא נעימותה של האישיות. לא אינטליגנציה ריגשית. לא חנופה. לא בינוניות שאינה מרתיעה.

הטכסטים בלבד מדברים. רק כתב המח. היכולת לארגן מילים בקצב הנכון ובדיוק מוחלט.

החלוקה הברורה של מאגר כח האדם הצעיר ותאב הפריצה לעולם העיתונות  היתה לשני מודלים עיקריים שיש להם ביקוש: הרפורטר המדווח בקור רוח ובאמינות גם תחת לחץ והכותב המגאזיני או בעל הטור המביא את הסגנון האישי הייחודי.

אבי ברדוגו או נעמי גל, או דן עומר ז"ל, או טוביה מנדלסון, או גדי בלטיאנסקי  – בין הרבים שערכתי את הטכסטים שלהם – היו בעלי יכולת התנסחות מקורית.

דעתנות, סקרנות, מבט אישי ייחודי, משחקי מילים שיש מאחוריהם חשיבה – כל אלה זעקו מיד מן הטכסט: הכשרון מדבר.

כשרון-  ונטיה לאינדיבידואליזם קיצוני עם מינון גדוש של אגו ואגרסיביות.

חלק מערכת הקרב שעושה טכסט של פרימדונות לקריא ומגרה יותר. אני מדגיש זאת עתה מאחר וסגנון הכתיבה שהלך ודעך בעיתונות המודפסת זוכה לפריחה חדשה דוקא בבלוגים אישיים.

מיכל מירון ז"ל. היא לא היתה מזינת תוכן. כשרון. אינדיבידואליזם. אגו. הטכסט שלה דיבר.

 

הרשת לקחה משהו מן הכתיבה לשמה – והחזירה משהו בתמורה. היא עדיין אינה מייצרת עיתונאים.

ראיתי בשנים האחרונות רפורטרים שעיקר כוחם  בעבודת רגליים. "תותחים רעבים" מאד וממושמעים מאד שאינם אשפי ניסוח ואיש אינו מצפה שיהיו. הטכסט שלהם משוכתב ממילא. אמרו להם להביא "סיפור טוב" ולכתוב אותו קצר. זה הכל.

הם הגיעו מתחנת רדיו או שהגיעו מאתר אינטרנט או שהגיעו מבית ספר לתקשורת. הרבה דיווחים קצרים ומהירים והרבה נכונות לעבוד מסביב לשעון. מידה ראויה של אינטליגנציה רגשית ויכולת השתלבות בצוות  הועדפה בכל מקרה על יכולת הבעה ייחודית. אפשר  לנהל אותם ביתר קלות.

דומה היה לעיתים שהעיתונות המודפסת, אהבתי המקצועית הגדולה, נוטה לוותר על הנשק המרכזי הכפול שלה: גם סיפור בלעדי וגם תחקיר טוב אך גם הקסם של המילה הכתובה.

"סקופ"  הוא זריקת אגו- אדרנלין אדירה לכתב ולעורך ששלח אותו ונתן לו גיבוי. לכתב שיודע איך מביאים אותו  אפשר לוותר על יכולת ניסוח בשאיפה שיתפתח ויביא את הבונוס הכפול: גם יכולת כתיבה מעולה– וגם יכולת חשיפה של מה שמנסים להסתיר.

פירסום, דוברות ויחסי ציבור –  מקצועות של מריחת מייק-אפ, איפור כבד ומפתה. עיתונות ותחקירנות וכתיבה מגאזינית טובה- מקצועות של סילוק מסכות ושבירתן.

מקבץ המקצועות הראשון שמניתי הולך וגובר בהוויה התקשורתית הישראלית, מנצח בקרב על נשמת העיתונות. העיתונות המודפסת, ברובה, מדברת עכשיו כמו טלוויזיה, חושבת כמו אתר אינטרנט, מתוזזת כמו תחנת רדיו. 

איפה נמצא כאן עורך שהוקצו לו משאבים לתת לכותב טוב חודש ימים, כדי שילך ויכין כתבת מגזין חוקרת או כתבת דיוקן של 3000 מילה – במשכורת מלאה. כתבה אחת בלבד.

 לא במתפרות התוכן.

 אך יש ביקוש למי שמוכן להסתפק בחמישה ימי חופשה בשנה כחלק מחוזה דרקוני שמאפשר את פיטוריו בהודעת אס. אמ. אס.  – ובלבד שיהיה זמן מה לפחות "בתקשורת".

אחד שעושה מה שאומרים לו לעשות – ומהר.

 על בעיות ניסוח נתגבר כבר בדסק, בעריכה. אם ישאר לנו תקציב נצייד אותו בטלפון סלולרי עם מצלמה וקיבלנו שתי ציפורים מזינות תוכן במשכורת אחת:  גם כותב. גם מצלם.

 

 

0 Responses to “אל תזין תוכן”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: