פרוש בא לאינטרנעט!


צריך להתבונן מספר פעמים בדרך בה עשו יועצי התדמית של מאיר פרוש שימוש במסיבת עיתונאים תקדימית שלו ברשת האינטרנט – ארוע שפתח פומבית את המירוץ שלו לראשות עירית ירושלים.

הנחת העבודה ברורה: האינטרנט נתפש כחדשני, עכשווי, היי-טקי.  משרד יחסי הציבור של פרוש מעריך כי עצם הופעתו במדיה החדשה  מחברת- ממתגת  אותו אל העתיד.

מועמד לראשות עירית ירושלים – מאיר פרוש. יועציו עשו שימוש פוזיטיבי לא מתגונן ויזום ב…זקנו. המתבונן מתבקש לשאול את עצמו מה יש לו נגד מועמד עם זקן. כלומר, האם בעל זקן שומר מצוות פסול לכהונה בעיר מעורבת רק בשל אמונתו. האם המועמד החילוני ניר ברקת יצולם עתה על ידי מטהו האיסטרטגי במסעדה לא כשרה כדי להחזיר את השאלה לצד השני? (צילום: מטה המועמד)

מופע החדשנות והפתיחות אינו מצליח ליצור יש מאין. פרוש מוצג לפני הצופים על ידי מנחה– אך אינו טורח בפתיח לזרוק לעברה מבט או לומר לה תודה.  ובכל זאת – כמי שכפאה אותו רשת – הוא משתדל לעבור את ההצגה בשלום. הוידיאו קליפ שוגר לרשת. פתחו למועמד בלוג ב"קפה דה מרקר".  יותר עכשווי מעכשווי.  

אני מהמר על ארוחה (גלאט- כושר) כי פרוש לא כותב את הפוסטים בעצמו – הוא, כמובן, מאשר אותם.

הרשת משנה את הרגלי החשיפה של מועמדים במירוץ פוליטי. גם את הרגלי העבודה של עיתונאים. היא מאתגרת. היא מלחיצה. היא מסייעת.

כבר ב-1993 שינתה רשת האינטרנט את הרגלי העבודה שלי בוושינגטון  ככתב מדווח חדשות או לצורך הכנת דיוקן מגאזיני לעיתון סוף השבוע. בנוסף למכשיר ה"פדרל ניוז סרוויס" שפלט את כל חדשות הממשל והקונגרס, כל דיון בעל עניין על פי מילות קוד, היה המחשב שלי פתוח לשתי תוכנות סריקה יעילות לא פחות: של "קומפיוסרוו" ושל "אמריקה און ליין".

זה היה השלב הראשוני במציאות  של מנועי חיפוש סורקי חומר, שלב שהקדים את ההצלחה של "גוגל": כל ידיעה בסוכנויות הידיעות בנושאים שעיניינו אותי – כמו טרור וסוכנות הביון המרכזית למשל- "נקטפה" על ידי התוכנות והועברה לדאר האלקטרוני שלי. הסיכוי שאחמיץ משהו משמעותי שנאמר בין ירושלים לבין וושינגטון הלך וקטן. היכולת להשתמש במידע בזמן אמת במהלך יום העבודה – תוך כדי שיחות רקע או תדרוכים – הלכה וגברה.

לתדרוכים חשובים של מחלקת המדינה בנושאי המזרח התיכון, בדרך כלל לפני במהלך ואחרי ביקור ראש ממשלה ישראלי, הגעתי תמיד עם מחשב נייד. ה"טושיבה"  הכבדה שהפכה בינתיים למוצג מוזיאוני לעומת ה"לאפ-טופים" הקלים של היום –   חוברה לרשת באמצעות שקע בתוך חדר התדרוכים.

 רגעים לפני שדובר מחלקת המדינה נכנס לחדר – עוד הייתי בעיצומה של סריקה מהירה של הדיווחים האחרונים בסוכנויות הידיעות ובאתרי האינטרנט של העיתונים המובילים.

היתרון: יכולת למנוע מן הדובר למחזר את התמליל שהכין מבעוד מועד ולהציב בפניו שאלות עדכניות הנסמכות על "שיעורי בית" שגם הוא עשה לפני כניסתו לחדר.

וושינגטון הרשמית ממשיכה להשתמש באינטרנט ביעילות: אותו תדרוך יומי של מחלקת המדינה מועלה עתה מצולם בוידיאו מדי יום על הרשת וניתן לצפייה מיידית. במקום לקחת את רכבת המטרו לדאון-טאון וושינגטון כדי ליטול חלק בארוע – ניתן  לראות ולשמוע אותו בזמן אמת באינטרנט.

האינטרנט סיפק לי חומר רקע שאיפשר הכנת שיעורי בית לפני מפגשים לצורך ראיון. בכתיבת דיוקנאות. בהבנת מקורות: מי האיש. מה כתב. מה הוא חושב.

העיתונים הגדולים בארה"ב כבר החלו אז לסרוק חומרים ולספק שירותי ארכיון און-ליין. המשמעות: יכולת לאסוף חומר רקע במהירות שיא לקראת שיחת רקע או הכנת כתבה. זה עדיין לא היה "גוגל" במיטבו, אך  זמינות המידע כבר הפכה את העבודה על כתבות דיוקן לחגיגה.

כשאני התעוררתי בוושינגטון – עורכי המדורים ב"ידיעות אחרונות" בתל אביב היו כבר בשעת הצהריים שלהם והדד-ליין שהוקצב לחומר הוושינגטוני היה קצר מאד. האינטרנט היה הכלי האולטימטיבי לסיפוק הסחורה בזמן: כל מה שרצית לדעת על פלוני שזכה לתפקיד בכיר בממשל-  ובתוך דקות ספורות.

היכולת להצליב כתבות מכלי תקשורת שונים במהירות, להבחין באלה שהלכו במשעול פילים והעתיקו מקודמיהם לבין אלה שהעזו לחשוב בעצמם, להוסיף על כך עבודת טלפון אישית –כל זה סיפק את הבסיס הראשוני לכתבה, איסוף חומר שבעבר היה יכול לגזול שעות.

ויחד עם זאת, האינטרנט הלך והאיץ את הקצב של חדשות נקלטות-נפלטות מסביב לשעון, הגביר את האתגר של העיתונאי הכותב שחייב לעצמו ולשולחיו דיווח שהוא מעבר לכרוניקה ולפעמים גם מעבר לסיפור הבלעדי הנכסף: הבנת הנושא לעומק. מחשבה עליו. פסק זמן להצלבה נוספת של עובדות במטרה לדייק יותר ולחפש את השורה התחתונה הקובעת בערימות הדיווח.  

בעידן המשלב צילומים וקטעי וידיאו  ברשת– התעצם עוד יותר האתגר של עיתונאי כותב שרוצה לחדש משהו לעצמו ולדסק שלו – לעומת שפעת החומר שבין סי. אן. אן. ל"אמריקה און ליין" אמ. אס. אן או יהו. מה נותר כנשק האחרון של ה"פרינט מדיה" אם לא זוית החשיבה והכתיבה האישית, היכולת להצליב מידע במהירות ולעבד אותו, להתבונן אל מעבר למה שקולטת המצלמה – והרצון להעמיק יותר.

ב-2005, במסדרון הידוע כ"מסדרון העיתונאים" בכנסת, בשורת החדרים הקטנים בהם יושבים הכתבים המסקרים את מעוז הדמוקרטיה, לפעמים שלושה בחדר אחד, הגיעה לבשלות מהפכה בת לא יותר משלוש שנים. כתבי אתרי האינטרנט הפכו לפתע מזנוחים ושייכים לליגה השניה של תקשורת לכתבים מחוזרים ואפילו מועדפים על נושאי הסיקור שלהם.

חברי הכנסת גילו שאפשר לכוון, להשפיע, להעביר מסר או להפיץ שמועה  בתוך דקות – באמצעות כתב אתר חדשות באינטרנט. מהיר ויעיל לפחות כמו מסר רדיופוני – אלא שלא כמסר ברדיו – הוא תלוי ועומד כתוב בחלל התקשורתי מספר שעות. כתבים אחרים יכולים לחזור אליו, לקרוא אותו פעם ועוד פעם, לבדוק אותו.

כדור ה"פולו-אפ" – השלב השני העוקב של הסיקור העיתונאי – מתחיל להתגלגל.

עוזרים פרלמנטרים גילו במהירות את סוד הקסם של הרשת: אם כתב עיתון מודפס דוחה אותם ואת ההודעה לעיתונות שלהם בקש מפני "שמחר העיתון עמוס ואין סיכוי להכניס את זה" – כתב אתר חדשות באינטרנט יתן להם סיכוי. יש לו "ספייס" אינסופי. הדיווח שלו- קצר ככל שיהיה – יקלט בזמן אמת. והחדשות הטובות עוד יותר – כל הברנז'ה קוראת את כל החומר ברשת.

התמסדות אתרי החדשות ברשת הטביעה חותם על הרגלי העבודה של כל העיתונאים המדווחים במסדרון הכתבים בכנסת. כך – ההרגל והכורח המקצועי של סריקת תכנים מתמדת מסביב לשעון. שניים או שלושה מסכים פתוחים כל העת המייצרים תמונת מציאות של מי שאמור לדווח עליה.

קריאת חומר חדשותי באתר אינטרנט על ידי ריפורטר מנוסה ובעיקר בתחום הסיקור הפוליטי מניבה מיד שורת תובנות: מי הדליף. למה הדליף. מי משך בחוטים מלבד המדליף עצמו. למי עוד יש נגישות אפשרית למידע. כמה זמן נותר כדי להשיג אותו. אם המדליף עצמו איננו זמין – מי יוכל לחשוף את המידע פעם נוספת ורק כדי לסגור חשבון עם המדליף או להסיט את תשומת הלב הציבורית מן ההדלפה ולבצע פעולת הסחה  – באמצעות הדלפה נגדית.

מקור המידע, לעיתים, אינו מתאפק ומבקש להדגיש כי "הכחיש בתגובה לשאלה". או שיש בגוף הטכסט שורת שבחים אחת לפחות, או צילום,  תשלום סמוי או גלוי ראשון של הכתב, על החשבון, למי שנתן לו את הסיפור הבלעדי.

לעיתים ברור לעין מנוסה כי מדובר בתרגיל "שריפת חומר" שנועד לחסום סקנדל או "פרשה" בעודה באיבה. למדליף ברור כי עובדות שהוא אינו רוצה בפירסומן עתידות להחשף בימים הקרובים ואין דרך יעילה למנוע זאת. מספר היודעים גדול. או שיש מסמך כתוב שלא ניתן יהיה לחסום אותו לחלוטין מחשיפה.

השיטה הבדוקה בתרחיש הזה היא הדלפה מונעת למקור אחד שיכולה להביא לשתי תוצאות: זעם של כלי תקשורת מתחרים שיחליטו כי הסיפור "נשרף", יאבדו עניין –  ויניחו לו. או "פולו-אפ" של מרבית כלי התקשורת בניסיון להשיג מיד חומר נוסף.

בכל תרחיש, וחרף ההימור הברור, מי שיוזם את החשיפה הראשונה מצליח בדרך כלל לשלוט בכיוון שבו יתפתח הסיפור. לפחות ב-48 השעות הראשונות. התקשורת, בקוצר נשימתה הידוע, נוטה לאבד בכל מקרה עניין גם בסיפור טוב – אם התגלגל כבר בכותרות במשך יומיים לפחות.

כל כך ידוע נתיב הפילים הזה לאיסטרטגים מנוסים של תקשורת עד שלעיתים הם מאיצים באיש שלהם להדליף סיפור בתחום מסויים – כדי להגן עליו מפני סיפור אחר, חשיפה שאינה מחמיאה לו, ידיעה שמתרגשת ובאה עליו ככדור שלג מתגלגל – באותו תחום.

מאזן מעורב לשני הצדדים בחיזור הגורלי של תקשורת ופוליטיקה:

 היכולת של מועמד במירוץ פוליטי להציג את עצמו ישירות – גברה.

 היכולת להשתמש ברשת להפצת שמועות של רצח אופי עליו – גברה.

היכולת של עיתונאי בדסק פוליטי לקבל חומר ארכיוני או עדכני על מועמד – גברה.

 משך הזמן העיתונאי לתחקיר עצמאי, למחשבה ולבדיקת נתונים – התקצר.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: