ברק על התקשורת


קראתי כי אהוד ברק החליט להסתייע בכישוריו של העיתונאי הותיק והמיומן שלום קיטל כדי למתג את עצמו טוב יותר לקראת מבחן הקלפי הקרוב. קיטל הוא עתה "יועץ מיוחד" לברק.

אני מבין את הצורך של ברק בייעוץ כזה. בנימין נתניהו הצליח לבצע קאם-בק תדמיתי חלקי לאחר גלי הזעם על המדיניות הכלכלית הריגנ-תאצ'ריסטית שלו. ברק, גם הוא בשאיפה לסיבוב שני בראשות הממשלה,  לא מצליח לעורר אמון חדש כ"מר בטחון" – והסקרים מדברים.

האם יכול פוליטיקאי להשיל מעל פניו מסכת תדמית אחת – ולעטות אחרת- מבלי שחל בו שינוי פנימי עמוק? אך ורק בזכות יועץ תקשורת מקצועי?

ברק עצמו פסל את האפשרות של ניתוח פלסטי-תקשורתי במהלך שיחה איתי. הוא הסכים באדיבות רבה להעניק לי מזמנו לצורך כתיבת הצעת מחקר שלי. אני מביא כאן את תוכן השיחה במלואה. היא התקיימה באפריל 2005 בלשכת ברק ב"בית המילניום" בתל-אביב.

 

ברק עם ברק. הציון שלו לתקשורת – רחוק מלהיות מזהיר. הציון המצטבר שלה לו – אותו כנ"ל. צילום באדיבות פלאש-90

שאלה: ככל שמכונת ה"ספין" מסביב למנהיג מתמקצעת – האם אין לתקשורת ברירה אלא לאסוף כל פיסת מידע – כולל מחייו הפרטיים של מנהיג – כדי לאמוד את יכולת מנהיגותו. השאלה מוצגת אליך מנקודת מבט של עיתונאי. 

 

אהוד ברק: "גם בתקופת כהונתי כרמטכ"ל וגם בתקופת היותי ראש ממשלה אני לא הרגשתי חיטוט עיתונאי בחיי הפרטיים. אני כמעט חושב שהיתה לנו בבית הרגשה כי זה כך בניגוד למה שארע למשפחת נתניהו שקדמה לנו. התקשורת טיפסה על משפחת נתניהו כל הזמן, ואולי בגלל שהיא עצמה פתחה צוהר והכניסה מצלמות לדלת אמותיה והמתחם הפרטי שלה. 

התקשורת היתה הוגנת אלינו. מה שלא רצינו שיחשף לא נחשף. היו שתי חריגות  שלא היו פלישה של ממש לחיים האישיים שלי ולמשפחתו של מנהיג- אלא לכהונתי. 

הראשונה היתה פרשת "צאלים", דבר מופרך לחלוטין שעלה בעיתוי פוליטי ומשיקול פוליטי. סיפור כאילו הרמטכ"ל ברח מזירה של ארוע. דבר שקרי שהובל על ידי קבוצה של אנשים שמצאו לעצמם שופר שהסכים לפרסם זאת.

טוב שזה נגמר בבדיקות וחקירות מקיפות. מבחינה פוליטית זה לא עזר להם ולא עצר אותי מלהגיע לכהונת ראש ממשלה. ויותר מהר מכל אדם אחר בהיסטוריה של מדינת ישראל למן הרגע שבו הוא נכנס לפוליטיקה. 

זה גם נגמר בבדיקה של מבקר המדינה שקבע שאין להאשמה הזאת שחר.

פעם שניה – אחרי שעזבתי. בעיקר העניין של קמפ דיוויד עורר התעניינות עצומה. נכתבו הרבה מאד ספרים. כמעט כל מי שהשתתף בנושא כתב ספרים – מן הנשיא קלינטון דרך דניס רוס, מדליין אולברייט, מרטין אינדיק – בצד האמריקני. 

חלק מן הכותבים לא דיברו על הנושא המדיני מידע של מקורות ונולדו כמה ספרים שהיו גיבוב של רכילויות. היה להם נזק מסויים. אולי אפילו לא קטן לטווח ארוך. לא הושקעה בהם מחשבה יתרה. הסופר או העיתונאי כתב את מה שהיה לפניו מפי אותם מקורות ועל פי המעט שהיה להם.

אני מניסיוני יכול לחוות דעתי על גישה. לא חוויתי פלישה לפרטיות מעבר למה שציינתי".

 

שאלה: וכאשר החלטת בכוונת מכוון לחשוף טפח זה או אחר מחייך. כמה השקעת בבחירת המדיה או הפרסונה העיתונאית מולך. כמה בחרת ובררת אישית במי ובמה המדובר. עד כמה שיקללת מידע מוקדם כדי להבין אם המראיין מולך מודע אתיקה ואחראי. אני מציין בהקשר זה כי סיום חיי הנישואין שלך הפכו לסיפור עיתונאי של עמוד ראשון.

 

אהוד ברק: "חיי הנישואין הפכו לסיפור אחרי שהם התפרקו. כאשר הייתי בשלטון חשבנו שאנחנו לא רוצים שהמצלמות תיכנסנה אלינו הביתה. להוציא בפעמים נדירות של ארוע זה או אחר. ניסינו להימנע מלהכניס מצלמות אלינו הביתה כדי לא ליצור להן לגיטימציה להידחף אחר כך פנימה. לבוא מתי שהם רוצים בטענה שאנחנו פתחנו את הדלת.

פעם או פעמיים חשבנו שנכון לחשוף עוד פן של חיינו. נאוה התראיינה פעם על פעילותה שלה. מאד חשוב בעיני ההקשר הכולל של האדם. לא רק מפלגה. לא רק האידאולוגיה. קודם כל האדם. והסקרנות האנושית והאופי של מה שקורה בתקשורת הביאו להתעניינות בנו מן הזוית הזאת.

נאוה למשל לא רצתה בהתחלה להופיע בטלוויזיה. גם לי וגם לה היה חשוב שאם הולכים לראיון  שהוא יותר אישי – אז יהיה עיתונאי שיש בו אמון ולא חשוב לנו כל כך מאיזה עיתון הוא. לא מקומון של גבעת עדה – אלא מבין כלי התקשורת המרכזיים כמובן. רצינו בעיתונאי שיש בו אמון. שהרי אינך יכול לשלוט במה שעיתונאי כותב ובשימוש שהוא עושה בסופו של דבר בחומר.

כשהגענו לטלוויזיה לבסוף ונאוה הסכימה להיפתח – היה לנו שיקול שאם לנו יש השפעה כלשהי על התוצר – ולא רצינו תשדיר שרות – אז אם לא מפרגן שיהיה מראיין הוגן. לא עויין בכונה תחילה.

ולפעמים כראש ממשלה, כשהיה צריך, חשבתי שמתפקידי להופיע מול מי שיושב שם בתפקיד ללא בחירה מסוימת".

שאלה: כאשר אתה בעמדת אחריות לאומית של קביעת גורלות – אתה יכול לטעון בכלל לזכותך לפרטיות?

אהוד ברק: "יש זכות לפרטיות והקו המפריד הוא נושאים שאינם רלבנטים לעבודה. האם אני מתגלח פעם או פעמיים ביום – זה לא אמור להיות חלק מזכות הציבור לדעת. 

כמובן שאם אני מסתובב עם סיגר שעולה מאות שקלים זה עניין לציבור. ברגע שאתה איש ציבור ואני זוכר זאת מאז שהבחנתי שהפכתי סלבריטי כשהייתי אלוף – אתה בהדרגה מאבד את האינטימיות והאנונימיות וזה חלק מן החיים כאישיות ציבורית.

אין ברירה. זה הכרחי. בעיקר בעולם שלנו היום. 

אני זוכר כנער שהעיתונות היתה מלאה בדיונים ארוכים על נושאים. היום בהשפעת הטלוויזיה הבוחנת את האדם עצמו – הגישה אחרת. רוב העיתונות בעבר עסקה בתכנים. גם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" – ולא בפרסונה. 

היום הטלוויזיה שאין לה זמן מתמקדת בפריים של אדם עם סיפור מהיר. זה לא אינגמר ברגמן. זה קליפ של אמ. טי. וי. זה קצב אחר.

אי אפשר לפתח רעיונות מופשטים. אתה רואה את הבן אדם מולך על המסך. אתה לא צריך אנליזות. אתה רואה עם איזה אדם יש לך עסק או אתה חושב שאתה יודע.

והעיתונות בעקבות הטלוויזיה – עוסקת באנשים. מטפלת בארועים דרך אנשים. מזה עשרים שנה אני בעין הציבור וכל דבר שאני עושה אני מניח שהוא ימצא את עצמו בתקשורת. 

זה מביא אותי לעשות חלק מן הדברים האישיים בחיי בצורה אחרת".

 

שאלה: למשל מה?

 

אהוד ברק: "אפילו דבר כמו הצורה שבה התנהל הדו-שיח שלי עם נאוה על היפרדות. גם נאוה וגם אני לקחנו בחשבון כי אנחנו לא יכולים לעשות זאת כשני אנשים פרטיים ושזה יהיה בעמודים הראשונים של העיתונים.

אתה שואל האם יש זכות לפרטיות? היא מצטמצמת מאד בחייו של איש ציבור. היא לא דומה לזאת של אזרח רגיל מן השורה. היא קיימת עדיין – אבל לא כל עוד איש הציבור מנסה להסתיר מן הציבור דברים שלא נח לו שיוודעו ברבים.

המבחן: הציבור צריך לדעת כל מה שניתן על שרותו של האדם למען הציבור ובאיזה מידה מעשים אלה משקפים את הנורמות המוצהרות שלו. איך הוא פועל למען התפקיד הציבורי שהוא נושא את עיניו אליו. או מכהן בו". 

 

שאלה: לפעמים איש הציבור רוצה לשנות את תדמיתו. להציג תדמית רכה יותר. אנושית יותר. ואז בעצת מומחים הוא מגיש לתקשורת נתח מחייו. הנה, הוא ורעייתו, על ספת סלון ביתם, אוחזים ידיים, מדברים בגילוי לב. ביל והילארי קלינטון עשו זאת ורבים אחרים. אתה מאמין בשינוי מקצועי מתוכנן יזום של תדמית בעזרת "ספין" שבא להציג מסכת תדמית אנושית יותר?

 

אהוד ברק: "אני לא מאמין, ואולי אני מודע לחוסר הכשרון שלי בתחום הזה, לא מאמין שאני אצליח אי פעם לנסות להציג מסכה. זה לא יהיה אני וישר ירגישו בזה ואני ארגיש בזה והניסיון יחזור אלי כבומרנג.

אני לא מאמין בזה. במה שלא בא מן הצד הפנימי שלי. להפך, אני מרגיש כנתפש קצת הפוך ממה שאני באמת. בניגוד לדימוי של רובוט ממוחשב – כל מי שמכיר אותי באמת לא מרגיש שאני כך.

יש פה מימד של הצגה לשים מסכה ואני לא מאמין בה.

אך אנשים כן לומדים טכניקות. למשל, לעמוד בלוח זמנים. אני יודע היום ובעיקר בארבע השנים האחרונות שאני לא בשלטון וכשאני הוא זה עכשיו לפעמים בצד הממתין למישהו – כמה נזק גרמתי ביצירת המתנה לאנשים.

לפעמים אני יוצר נזק לא מכוון. אנשים אומרים לי שנפגעו ואני אומר להם: אני מאמין לכם שנפגעתם. גם אם אני עצמי לא זוכר את הארוע שפגע. אבל אני יכול לומר לכם דבר אחד- הייתי חף משיקולי זדון או רוע.

אני ראיתי את יצחק רבין עושה מאמץ מודע לעשות רך יותר. אך בעצם זאת היתה התגברות על ביישנות שבו. לא על קור. ביצחק רבין היתה ביישנות עמוקה. טבעית. שנבעה מצניעות. מה  אני ומי אני ומי שם אותי לשלוט עליכם. ולאחרים הוא נראה קר ומרוחק.

בפרוש- יש דברים שאפשר ללמוד. למשל, להגיד תודה לכל האנשים. 

זה לא דבר שאתה לומד בצבא. שם זה כל כך לא אישי. כל אחד מחוייב למשימה. אתה לא מתפנה שם לבדוק למי לומר תודה והנורמה היא שתעשה הכל לבד כמו שצריך או שאתה לא ביחידה המיוחדת הזאת שלנו.

ולכן, מי שבא אחרי שנים מן הצבא לא רגיל לומר תודה. באתי לפוליטיקה מן הצבא וראיתי את יצחק רבין חוצה אולם ענק בהרבה לחיצות ידיים לפעיל מפלגה או חבר מרכז או ציר ועידה ממקום מרוחק. ואמרתי לעצמי, וואלה אני רואה את האיש הזה שנים ואף פעם לא ידעתי שהוא חושב שצריך לומר תודה למפקד חיל האוויר או לראש אמ"ן או לכל מפקד שעשה דברים הרבה יותר מסוכנים. 

זה מה שביל קלינטון ידע לעשות, לתת לכל אדם את עשר השניות שלו ולתת לו להרגיש שאותו אדם לעשר השניות הוא המרכז ואף אחד אחר מאחור מלפנים או בצד לא בתשומת הלב של קלינטון. רק הוא. אין הסחת דעת. האיש מרוכז בך. זה משאיר רושם על אנשים. זה מחבר אותם.

אך זאת לא מסכה אמיתית. זאת טכניקה. זאת לא מסכה שעושה ממישהו דבר שהוא לא. במסכה כזאת אני לא מאמין. אני לא משלה את עצמי שאני אוכל לזייף מה שאין בי".

 

שאלה: אתה מתראיין הרבה לתקשורת האמריקנית. הבחנת בגישה אחרת שלהם לסוגיית פרטיותם של מנהיגים?

 

אהוד ברק: "הם גם יותר חודרניים וגם יותר מכבדים. עולה לא רק השאלה מה זכותו של המרואיין או איש הציבור לפרטיות – אלא גם מה האתיקה. מה המגבלות של המראיין. 

אז לא רק בצהובונים שלהם, אך בעיתונות המכובדת שלהם. אמריקה דרשה ממנהיג הרבה לפנינו שיחשוף את הבטן ושיראה האם אכן יש לו ניתוח תוספתן ולא סרטן.

כשאצלנו אפשר היה להסתיר מחלות של מנהיגים במשך שנים – עשו זאת. עיין ערך מחלתה של גולדה. או בגין כאשר שקע והחבורה שמסביבו הגנה עליו ולציבור לא ניתן מידע מלא על כך. ויש עוד  הרבה דברים אחרים שהיו.

עברו שנים ואמנון ליפקין שחק אמר: יש לי סרטן ואני רוצה שתדעו וזה לא מפריע לי לתפקד. וגם היום אני לא בטוח אם גורמים בתפקידי מנהיגות מרגישים צורך או חובה לחשוף את מצבם הבריאותי.

אך באמריקה יש נורמות. כאשר מראיין אותך המראיין האלים ביותר הוא לא קוטע אותך באמצע המשפט. הוא לא חושב שהוא האיש החשוב ביותר בפריים. הם מתייחסים בכבוד אחד אל השני. יכול להיות שזאת מסכה מוכנית צבועה או מלאכותית אך היא הנוהל.

וגם לצביעות יש כח. היא משקפת נורמות שלא הכל ראוי להיות נאמר בסגנון תוקפני. הסגנון אולי צבוע בנימוס שלו, אך מראיין אמריקני ישאל אותך שאלות קשות. בארץ לא. 

אתה רואה צירוף מוזר. המראיין לא שואל אותך שאלות קשות.

 אתה רואה ראיונות תוקפניים בסגנון. אבל אתה לא שומע את השאלות הקשות באמת.  המראיינים בעיקר בטלוויזיה- וזה מה שהם סבורים צרכי הרייטינג- הפסיקו להיות מנתחי המציאות. הם עוד שחקנים. עוד קדקוד. יש קדקוד של המערכת הפוליטית והעיסקית ויש קודקוד של התקשורת. 

איש התקשורת האופייני היום בישראל הוא שחקן כח. הוא לא עוסק בהצבת מראה לפני הציבור. הוא מעורב. הוא מגוייס. הוא בצד הזה ובצד ההוא. הוא עוד שחקן פוליטי אחד. הוא כמו חבר כנסת והוא כמו שר. 

אתה פוגע בו אז הוא פוגע בך. הם זונחים את האינטרס הציבורי לטובת האינטרס הכוחני האישי והרייטינג. אני מפרסם את זה או מצניע את זה. אני אכבד ויש תמורה. וכולם יעני מבינים את המשחק. זה – לא לטובת הציבור.

עיתונאי משודרג ומדורג על ידי הנהלת העיתון על ידי הסיפורים הבלעדיים שהוא מביא. אך תנאי לסקופים הוא שיקבל את הגירסה שנותנים לו – וישרת נאמנה שר במשרד זה או אחר. 

ומה ואם זה לא רק להביא את הגירסה אלא לשבח מחד ולתקוף את מתנגדי השר הזה שמספק את הסקופים לכתבנו המשודרג – העיתונאי הופך למסייע מגוייס.

זה מאזן שבטח איננו בשרות הציבור. הוא מחייב את הציבור למצוא לעצמו דרכים אחרות לדעת מהי באמת המציאות. להמציא לעצמו פילטרים כדי שדרכם יוכל להתבונן לא רק בנבחרי ציבור אלא גם על העיתונות.

אני רוצה לסכם: אף פעם לא הרגשתי לא נח בראיון טלוויזיוני בארה"ב חרף שאלות קשות ובוטות. יש תרבות. מחכים לתשובה. שואלים שאלת פולו-אפ. אין הורדת ידיים ואין איגרוף בינך לבין המראיין.

מה שקורה פה משקף את התרבות שלנו. ואמרתי שהמראיין האמריקני חודר יותר. לא יכול להתקיים בארה"ב מצב שבו

משפחת שרון היתה מוגנת מפני שהתקשורת חושבת שהיא מגנה בכך על ההינתקות. יש תקשורת במצב של אילמות בנושא הזה. האופוזיציה שותקת. גם התקשורת שותקת. 

אופוזיציה בריאה היתה משתוללת באופן בריא. גם התקשורת היתה משתוללת באופן בריא יותר. לא מתפרעת אלא חודרת".

 

שאלה: עד כמה אתה מסתייע בניסיון לשוב להנהגת המדינה באנשי מקצוע בתחום התקשורת. תדמיתנים. מומחי יצרת שינוי ישראלים או אמריקנים. האם אתה מכיר בצורך העיתונאי לבדוק שוב ושוב מיהו "ברק החדש-משופר"?

 

אהוד ברק: "אני לא כל כך מסתייע בשרות מקצועי גם בגלל בעיות כלכליות של תיקצוב שרות כזה. מתייעץ עם חברים אך לא ממש בצורה מקצועית עם מימון מיוחד לשרות כזה.

לפעמים אינני מקבל את עצתם של חברים שאומרים לי עכשיו אתה צריך להופיע כך או אחרת. לחזור לזירה בעיתוי זה או אחר. אני אומר להם שאני נושא משא של השגים ושל צלקות. אני שוחה בים עם גלים גבוהים ותקופה מסויימת אתה צריך לשחות גם בים כזה כדי להגיע. 

אני לא מאלה שעולים במהירות לתודעה ונשרפים כמטאור. ואני מתייחס בעיקר למה שרלבנטי. אם היתה עצה לחכות יותר זמן לפני שאני חוזר לפוליטיקה אמרתי שאני לא יכול לחכות יותר זמן ואני חוזר כשמה שיש לי להציע עדיין רלבנטי.

אני לא אלך לגדל גידולים בערבה עם נערי שוליים כדי לצבור תדמית של ברק השונה האחר החברתי ורק משם אחזור לפוליטיקה. מה שאני לא אעשה עם נערי שוליים בחווה חקלאית אי שם לא יסלק את סימני השאלה האם אהוד ברק פעל נכון או לא פעל נכון כשעמד בראשות המדינה.

אני בסמוך לפרישתי לא הצלחתי לשכנע את המחנה שלי בצדקתה של הדרך שלי ונותרתי באוויר.

כלומר, אני בא שוב אל הציבור מהדברים שהשארתי על השולחן. אמרו לי אתה מוכרח להשתנות ואני אמרתי שאני באמת, אבל

באמת, אותו בן אדם. 

למדתי דברים. יש לקחים. אך אני לא אדם אחר ביסודו. ואני לא רוצה שמישהו ימציא אותי מחדש.

אני מאמין גדול באמיתיות. אבל נכון שצריך לראות היכן אפשר לשנות. ללמוד. אולי כיביתי שריפות בעבר, אולי צריך אחרת. אם אגיע פעם נוספת לשלטון ובדרך לשם זכות התקשורת לבדוק אותי ולשאול שאלות. 

מה עשית? למה אתה חוזר? עם מה אתה חוזר? האם אתה ראוי לחזור? מה עשית בין הפרישה לחזרה? הכל לגיטימי. כמעט אין דבר שאינו לגיטימי בכדי להבין האם ראוי להפקיד בידי מנהיג את השלטון. כן, כמעט הכל ראוי להחשף. 

אך התרבות והסגנון של החקירה הזאת צריכים להשתנות".

 

חשבתי במהלך השיחה ולאחריה כי הטרוניה המרכזית של ברק אינה על הפלישה העיתונאית לפרטיותו. אלא הרבה יותר על הפיכתם של העיתונאים עצמם לשחקנים בליגת הכח.

האמירה כי "כמעט כל דבר ראוי להחשף" מציבה את אהוד ברק בצד התפישה העיתונאית הגורסת כי הבנת המנהיג מכשירה במידה רבה את הפלישה לפרטיותו. עם הרבה דברים שאמר בנימת ביקורת על שאיפת העיתונאי להפוך בעצמו לשחקן כוחני  – הסכמתי.

 

4 Responses to “ברק על התקשורת”


  1. 1 איריס 26 בספטמבר 2008 ב- 10:33 pm

    לא יודעת אם הוא האיש שיסייע לו לברק יש נטיה לבחור יועצים לא מי יודע מה, כך היה בסיבוב הראשון. קיטל הוא במקור איש חירות-ליכוד (בגין) ואני לא התלהבתי ממה שהוא עשה בחדשות ערוץ 2.
    אבל ניראה

  2. 2 חיים שיבי 26 בספטמבר 2008 ב- 3:04 pm

    כן, הוא הרבה יותר מעניין מאשר הוא נשמע בנאומים שלו. משהו מן האישיות לא עובר ואולי קיטל יתקן זאת. ולמגיב עם שעון הזמן הפוליטי- נכון -צודק- אבל ברק לא השתנה בשלושת השנים האחרונות….גם לא ביחסו אל התקשורת כפי שהוא משתקף בראיון הזה.

  3. 3 הצבנ"ע 26 בספטמבר 2008 ב- 2:46 pm

    זה הרבה זמן בפוליטיקה…

  4. 4 איריס 26 בספטמבר 2008 ב- 2:44 pm

    והצלחת להוציא ממנו דברים חשובים ונבונים. דיבר לעניין. הפתיע אותי. נידמה היה לי שהוא מדבר תמיד בצרורות וססמאות, ופה יוצא צד אחד


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: