כשלון תדמיתי בכתום


זה הזמן לחשבון נפש ולפעמים גם הזמן לבקש סליחה. חיי המקצועיים הם חיים בתקשורת. אחת הסליחות שלי בכתום שלוחה למפוני גוש קטיף. "עזרנו" להם להיכנס למלכודת תדמית לפני הפינוי. רובנו נטשנו את הסיפור – ואותם – אחריו. אנשים שבורים שאיבדו את עולמם אינם מייצרים זוהר ואינם מביאים רייטינג.

אני כותב בלשון רבים – אך האמירה כמו המסקנות כאן – אישית.

מאז שנות הסיקור שלי ב"ההתנחלויות בשטחים" שאלתי את עצמי מדוע נכנס הימין ושלוחיו בכנסת למצב של מגננה מתמדת, כמעט פראנויה, מול כלי התקשורת. האם יש בסיס לטענה מימין כי התקשורת, אכן ליברלית, ותל-אביבית בנשמתה – דוחקת את הימין לפינת הלא נחמדים. במערכות בחירות ביקשתי לסקר – וקיבלתי –את המירוצים של מפלגות הימין ומה שקרוי "הימין הקיצוני".

רגע של עימות במהלך הפינוי בגני טל כפי שנקלט במצלמה של יוסי זמיר- "פלאש 90" – מובא באדיבותו של זמיר.

מאין הגיע ה"הם מפחדים" הידוע של בנימין נתניהו, איש שופע בטחון אישי ופוסט דוקטורנט במניפולציה של תקשורת. מדוע הסתגרו מתיישבי גוש קטיף בגטו של אתרי אינטרנט משלהם בחודשים שלפני ביצוע ההינתקות ונכשלו בפועל בהעברת המסר שלהם לציבור הישראלי.

מדוע הטרגדיה האנושית שלהם באה וחלפה בכותרות בלא שתשאיר רישום של ממש בציבור הרחב, כמו היתה חלק מן החמסין של אותו קיץ.

עשיתי לי מנהג של קבע לנתב אל הדאר האלקטרוני שלי בעברית ובאנגלית את כל דיווחי התקשורת הימנית "האלטרנטיבית" כולל ערוץ שבע. לא רק כדי למצוא שם אימרות בוטות של חברי כנסת מן הימין שאפשר לייצר מהן כותרת – בעיקר כדי להבין את דפוסי המחשבה, את הקובלנות, את תחושת הבדידות ואפילו המצור לעיתים של הכותבים מול "תרבות שיינקין". 

הצורך לבדוק את עצמי במבחני אובייקטיביות בסיקור הופעל הן כלפי הימין והן כלפי השמאל.  קראתי בקביעות את הגיגי אתר האינטרנט "הגדה השמאלית" כדי להבין חשיבה ועמדות כלפי "התקשורת המשתפת פעולה עם הכיבוש".

כן, אני מכיר היטב את האסכולה הטוענת שאין תקשורת אובייקטיבית. אני חניך האסכולה הטוענת שאפשר וצריך להשתדל ככל שניתן להביא תמונת מצב אמינה ואובייקטיבית – בדיווח חדשותי שאיננו תערובת של תיעוד ופובליציסטיקה.

בשתי קבוצות יריבות, בקרב חברי כנסת ערבים וחברי כנסת מן השמאל ובקרב חברי כנסת מן הימין הקיצוני, שררה תמיד תחושה קיפוח  אחת משותפת לפחות: הם לא מגיעים לתקשורת בהקף שהם ראויים לו . וכשהם כבר מגיעים – הם יוצאים "עקום". הם קורבנות של הדרה.

תיאור אופייני של קובלנה כלפי התקשורת באתר האינטרנט של השמאל "הגדה השמאלית", תיאור שנכתב על ידי קשב – עמותה ציבורית שחוקרת ואוספת מידע על איומים כלפי הדמוקרטיה בישראל, על הסתה ואלימות אידיאולוגית ועל תפקוד התקשורת בישראל:

"ההתנתקות הוצגה על-ידי כל אמצעי התקשורת כאירוע טראומטי בקנה מידה לאומי: המתנחלים עוברים טראומה, המפנים עוברים טראומה, והישראלים כולם עוברים את הטראומה איתם.

מתחילת אוגוסט ועד סיום הפינוי התפרסמו יותר מ-1,200 כתבות שחזרו וסיפרו סיפור קורע לב על הכאב והקושי הנפשי של כל מי שהיה מעורב באירועים. כלי התקשורת מלאו כותרות מלודרמטיות כמו: "חיבוק אחרון"; "שלום לעזה"; "בדמעות"; וגם – "אבא, איך אורזים ים?", ותמונות ענק של בכי וייסורים.

הבכי היה בכיים של המתנחלים והבכי המשותף על מר גורלם, בכי על גן העדן שנאלצו לעזוב ("מקום בטבע"; "רק בגלל הרוח"; "חבלי פרידה"; "הדם יישאר כאן לנצח" ועוד), וגם על הקושי של אנשי כוחות הביטחון המפנים.

אלוף פיקוד הדרום, דן הראל, ייצג רוח זו היטב בעמוד הראשון של "הארץ" מ-15/8/2005 באמירה האפית: "צה"ל נבחר להיות הכלי למימוש הטרגדיה".

מול הטרגדיה הזו, המתוקשרת היטב, אפשר למצוא בדיווחי הכתבים פיסות ממציאות אחרת, מורכבת יותר – שכמעט ולא הגיעו לכותרות. כך למשל, נדחקו לשולי הדיווחים מתנחלים שהביעו אופטימיות באשר למקום יישובם החדש. יתרונות הדיור החלופי כמעט ולא הוצגו.

יתרה מזו: רק לעתים נדירות, לאורך חודש ההתנתקות כולו, הופיעה בכלי תקשורת זה או אחר ההשוואה המתבקשת בין מצוקת המתנחלים למצוקותיהן של קבוצות אחרות בחברה הישראלית.

בדומה, העיסוק התקשורתי במצוקת החיילים היה כמעט חף לחלוטין מאזכור החיילים הרבים שנפצעו ונהרגו בשמירה על ההתנחלויות בעזה במהלך השנים.

העיסוק האובססיבי במצוקת המתנחלים צריך להיבחן גם על רקע ההתעלמות הכמעט מוחלטת של אמצעי התקשורת מהסבל ארוך השנים שגרמו ההתנחלויות לפלסטינים ברצועת עזה.

דיון מציאותי ומורכב בהיסטוריה של ההתנחלויות ובתפקידן בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לעתים נדירות מאוד".

אך גם אם, על פי קובלנת השמאל, זכו המתנחלים המפונים לים של אהדה "מלודרמטית" בתקשורת, בחשבון הסופי של הקרב על תדמיות שהיה בעיקרו קרב פוליטי על דעת קהל של הרוב הדומם– הם אלה שיצאו וידיהם על ראשם.

"בראיון לעיתונאי מירון רפופורט ב"הארץ"  מדצמבר 2005 אומר אחד ממנהיגי המתנחלים אליקים העצני —כך:

"אתה שואל אם אנחנו על הפנים.  אני עונה לך כן. אנחנו על הפנים. בסידרה עמוד האש רואיין מזכיר הממשל הבריטי ונשאל איך זה שגירשו אותכם. התשובה. אצלנו היה מקובל שמי שעושה את הטרבלס זה הערבים. היהודים שקטים. צייתנים. גמישים. אפשר לתמרן אותם. עד שהתברר לנו מאוחר שיש עוד זן של יהודים. דספרט ג'וז. כדי להפיק דספרט גי'וז צריך שהמצב כאן יהיה רע מאד. אז יפסק פירוק המדינה".

הכותרת של הרשימה – בעיתון הנחשב למאופק מבין העיתונים היומיים – היא "אתה מדבר עם נידון למוות". הסגנון הוא הפלטפורמה המובילה שהצדיקה את נסיעתו של רפופורט לקרית ארבע אחרי ההינתקות שהיתה ולפני ההינתקות שתהיה מתוך הנחה נכונה כי אליקים העצני תמיד סיפק ותמיד יספק את הסחורה. והסחורה היא מסר שה"ניוז ווליו" שלו הוא בקיצוניותו. בנבואותיו האפוקליפטיות. בהטלת מורא על המרובעים מן השפלה. לאמור: אלה שמעבר לקו הירוק – בהידחקם בגבם אל הקיר – נוטים לשבור את הכלים. 

העצני מייצג זרם אחד בציבור הכתומים בכל הקשור ליחסם אל התקשורת. אני זוכר את עצמי עומד על גג מול ביתו בקרית ארבע ככתב שטחים צעיר ומתחיל בתחילת שנות השמונים כאשר ה"ניוז" היה כי העצני מכין מאגר דלק ואם חיילים יבואו לפנות אותו הוא עלול להדליק את הגפרור ולהבעיר את הבית על יושביו ועל מפניו. באו חיילים והוא לא הדליק אז את הגפרור.

העצני היה מאז ומתמיד מוביל האגף  שהאמין לכל אורך הדרך שצריך לחדד ולהדגיש את האנחנו והם. המתנחלים נושאי דגל הערכיות וההקרבה  מול החברה הישראלית שהוא קורא לה הצרכנית. ההדוניסטית. אלה שמדברים בשפה אחרת. אלה שמדברים תל אביבית. וצריך לדבר אליהם בשפת הנואשים.

האגף השני בקרב המתנחלים שגבר במהלך ההתנגדות להינתקות –  ניסה לדבר בשתי שפות ונכשל. הם היו "מיילדלי דספרט ג'יוז" ונגד אלה הנואשים יותר שבקירבם שעלולים היו לחצות קו ולקחת נשק לידיים. לא רק להחזיק אותו. גם להפעיל אותו. הם היו הנואשים אך נותרו חלק מאיתנו. הכואבים אך אלה שימנעו מלחמת אחים.

כאשר קבוצת מיעוט פוליטי, מימין או משמאל, בעיקר קבוצה הנתפשת כקיצונית, מבקשת להעביר מסר אל הרוב החושש ממנה, העויין אותה, שאינו מכיר אותה אלא על פי תדמיתה בתקשורת – היא נדרשת לאותן שאלות אשר התשובות עליהן קובעות את הסיכוי להצלחת העברת המסר. לא רק את הכלי וקהל היעד. אלא את היכולת להשיג מטרה של שינוי תדמיתי.

השאלה הראשונה היא הסתגרות והתקפדות או אמון בסיכוי לפרוץ למרכז ולשנות עמדות.

הסתגרות בכלי תקשורת פנימיים, בגיטו של אינטרנט ובטאונים תנועתיים- מתוך תחושה שממילא אין סיכוי לעשות נפשות, אין סיכוי להעביר את המסר. גישה של חשדנות. ראייה של התקשורת כסוכנת מגוייסת של המחנה הפוליטי האחר המדבר תל אביבית. סוכנת של האתרוג אריאל שרון שיש לשמור עליו.

 ייאוש מן היכולת לשבור תדמיות שכבר גובשו לתבנית קשיחה וכל מחאה נוספת לגיטימית או לא רק מעצימה אותן.

הקובלנה היתה שכל השחורים וכל הכתומים אותו דבר בעיני הכחולים. כלומר. אין הבחנה בין אלה בציבור תומכי ההינתקות בין אלה שמתנגדים לשבירת כלים דמוקרטיים  לבין אלה שמגלגלי צמיגים בוערים ואולי גם יותר מכך לעבר לובשי מדים. אלה המתבצרים בבתי כנסת.

"במשרד ראש הממשלה מגוייסים כל המסבירנים", אמר לי חבר הכנסת צבי הנדל במליאת הכנסת ביולי 2005—-"וכל התקשורת עומדת לרשותם. עומדת דום לכל מוצא פה של ראש הממשלה. יש לו במה אינסופית להסביר ועדיין הוא לוקח עוד יחצן ועוד יחצן כדי ליצור עוד ספין ועוד ספין"

השאלה השניה שעומדת בפני המיעוט היא  דרך ההחלצות מן המילכוד הגדול מכולם.

 כדי להגיע לפריים טיים המיעוט חייב לייצר את המחאה ששומרי השערים בתקשורת רואים בה את כרטיס הכניסה. מחאה מצולמת. מחאה שיש בה סיפור עיתונאי שכל דסק חדשות מבין אותו. מחאה קליטה. בדרך כלל, מחאה כפי שאותם שומרי חומות בדסק החדשות של כל כלי התקשורת- מצפים שתהיה כאשר היא באה מקבוצת מיעוט קיצוני. על סף האלימות ובמינון פעולה המצדיק הגשה בשעות שיא של צפייה.

אך כאשר המטרה המוצהרת של אותו מיעוט היא להסביר את עצמו ולהסיר את התווית של הקיצוני מעליו – לעשות נפשות ולקרב לבבות – הוא נכשל בכך בעצם תשלום דמי הכניסה למועדון הפריים טיים.

הוא לא יכול גם לספק את הסחורה שמצפים ממנו- בניית תדמית של הדספרט ג'יו כולל שריפת צמיגים או התבצרות עם נשק חם- וגם לייצר תדמית של חלק מן העם. אחדים מאיתנו. בשר מבשרנו. ישראלים שנשלחו למשימה לאומית – הקמת ישובים – ונבגדו לדעתם על ידי מי ששלח אותם.

וכי מה אמרו שומרי השערים בתקשורת לאותם כתומים. אין כניסה לשעת צפיית שיא ללא  ליטרה של מחאה פרובוקטיבית ואם אפשר פרסונלית, כלומר לעגן אותה במה שקרוי בעגה העיתונאית "סיפור אנושי חם", פרסוניפיקציה של מאבק. זאת הזמנה מובנית של התקשורת למי שרוצה מסגרות של תפוצה נרחבת לייצר מסר קיצוני.

בדיוק – המתכון  להפחדת הרוב, פעולה המשיגה את ההפך מן הרצון שלא לעיין אותו וכמובן שלא לחזק בו מערך תדמיות שלילי קיים. המטרה המוצהרת היא להסביר לרוב את מניעי המחאה ומדוע היא קיומית.

לשבור חציצה של אנחנו והם ולהעביר דגשים של אחריות, איפוק, כאב אמיתי ומוצדק, שבר של זכויות אדם. לעורר הזדהות. לחפש מכנה משותף. בלשון אמוציונלית יותר: "לחבק" את העירוני החילוני שאינו בצד הימני של המפה ולדבר אליו בלשון "אחי ראה את אשר עושים לאחיך". שכן מי שמאבד את המרכז בקרב על דעת הקהל- כמוהו כמי שהפסיד את הקרב.

בינואר 2005 התפטר הדובר והיועץ המדיני של מועצת יש"ע יהשע מור יוסף מתפקידו והפך לדוברו של שר החוץ סילבן שלום. מור יוסף הסביר לנו בכנסת את צעדו בכך שעל קו ההסברה של המתנחלים השתלט קו קיצוני יותר שהוא לא יכול היה לעבוד עימו מפני שהוא – בלשונו של מור יוסף -"שיחק לידיים של שרון והשמאל".

הודעה אופיינית של מור יוסף מ-20 לאוקטובר 2004 – "אנחנו מחוייבים לפעול נגד אלימות בכל מצב. אך משאל עם ירגיע את הרוחות".

הודעה אופיינית מאותו יום של ערן שטרנברג אז דובר גוש קטיף: "לאחר הדורסנות האיומה של ראש הממשלה אני לא יכול להתחייב בשם אף אחד על שום דבר לגבי מה שיקרה".

מור יוסף הבין מיד כי  כרטיס הכניסה לפריים טיים הוא גם זה המקבע במיצחו של איש המיעוט את התווית – קיצוני.   היום טוענים כמה מראשי יש"ע כמו שאול גולדשטיין כי הטעות הגדולה היתה "פעילות בכח מבלי לגייס את אהדת הציבור תחילה".

על כך אמר העצני באותה רשימה שכתב רפופורט – "הטעות הגדולה היתה אחרת. ההערכה מוטעית כי ניתן להתנחל בלבבות. אני רציתי עשרת אלפים איש בכלא או במחנות מעצר. גולדשטיין רצה למנוע מלחמת אחים ואנחנו הלכנו בדרך ההפוכה  השגויה – שלו".

סימן השאלה הגדול של להיות או לא להיות מול התקשורת ואם להיות מה להיות כדי להגיע אליה ואם הגעת אליה מה להיות כשאתה כבר מסוקר מול קהל של מאות אלפים    להיות הנואש המאופק או הקיצוני הכאוב – סימן השאלה הזה חצה את מחנה המתנחלים עד הרגע האחרון לפני ההינתקות-עקירה .

הם נחצו בין אלה שהעדיפו את הנואש שצריך להפחיד בפריים טיים ממלחמת אחים —–לבין אלה שהעדיפו את המאופק שירסן את הנואשים אך יסמן בכל זאת תרחיש נורא של דם ואש ותמרות עשן. לעיתים היה אדם אחד דוברם של שני הזרמים גם יחד.

בכשלונם לגבור על המילכוד טולטלו הכתומים בכנסת בין המצגים – הם הקיצוני המאופק. המיואש אך זה הרוצה להתחבר ולא להתנתק. הם סרבן הפינוי הזועם אך החורק שיניים. הם אוחזי הנשק שלא ישתמשו בו. הם המתריעים מפני מלחמת אחים שלא הם אחראים לה. הם המזהירים מפני קיצונים היושבים בתוכם שירוסנו בבא העת ברגע של אמת אך יתכן שבמר יאושם לא ניתן יהיה להשתלט עליהם.

הם המגנים את המשווים ארועי פינוי לימי השואה אך אינם תופשים את המדברים בצערם.

הם אשר ישתפו פעולה עם בלימת אלה העלולים לבצע מעשי ייאוש אך הם שאינם בטוחים כי יעלה הדבר בידם.

ובעודם מחפשים את הדרך של הגעה על התקשורת וממנה אל לב המרכז הישראלי כדי להציג את עמדתם ובעודם מתלבטים בין הקיצוני לבין המאופק- לפרוץ לכפר מימון או לא לפרוץ. לייצר כותרות וצילומים של עימות ואולי גם מעצר אלפים או לא לייצר.  בעודם מתלבטים הם הפסידו את המערכה התקשורתית והתדמיתית מול "האתרוג" אריאל שרון.

שכן, בסופו של דבר, מסר אחד נחוש וקליט, עמדה אחת אחידה המקבעת תדמית –והיצמדות אליה לכל אורך הקמפיין התקשורתי כאשר אתה מדבר אל ציבור היעד שלך בלשונו שלו-  אלה הם הכלים של מאבק פוליטי המנסה לגייס את התקשורת לצידו.

אחרי הפינוי- פגשתי מפונים בבתי המלון שלהם בירושלים. הם כבר היו הסיפור של אתמול. הסיפור שנגמר. הם אכן בלמו מלחמת אחים אך האחריות שהיתה מנת חלקו של הרוב לא קנתה לבבות.

הם לא נגעו בליבו של המרכז הישראלי במאבקם לפני הפינוי. הם מתקשים לגעת בו עכשיו.

הם יתקשו – גם לפני הפינוי שיבוא.

 

13 Responses to “כשלון תדמיתי בכתום”


  1. 1 Abstrakte malerier 1 בנובמבר 2010 ב- 8:45 pm

    תקשורת אלא מטעם עצמי

  2. 2 Abstrakte malerier 1 בנובמבר 2010 ב- 8:41 pm

    תכנן את ההתנתקות מעזה כך שתתבצע בדיוק כפי שהיא התבצעה

  3. 3 ojemalerier 1 בנובמבר 2010 ב- 8:38 pm

    כל המתנחלים שותפים לדבר העבירה הזה של ממשלות ישראל לדורותיהן

  4. 4 בדיקת קרינה 1 בנובמבר 2010 ב- 8:37 pm

    אריק שרון, בציניות הידועה – תכנן את ההתנתקות מעזה כך שתתבצע בדיוק כפי שהיא התבצעה

  5. 5 בדיקת קרינה 1 בנובמבר 2010 ב- 8:36 pm

    לא כאשת תקשורת אלא מטעם עצמי

  6. 6 איתי 20 באוקטובר 2008 ב- 1:14 am

    תלמד היסטוריה.

    הירדנים כבשו את יהודה ושומרון מאיתנו, כך שהשטח נכבש על ידם. אנחנו החזרנו את השטח לידינו כפי שסיני הוחזרה למצרים.

    גוש-עציון, בית הערבה, נווה יעקב ועטרות נמחו מעל פני האדמה ב-48.

    אז מי עשה מעשה מנוגד לאמנת ז'נבה?
    מדינה שהחזירה לעצמה את שטחה?

    עבריינים הם אלה המוציאים את דיבתה של ישראל בכל העולם.

  7. 7 חני 8 באוקטובר 2008 ב- 3:49 pm

    העבריינית, לפי דבריך, היא הממשלה, שפעלה בניגוד לאמנת ז'נבה, ובעצם כל הממשלות שפעלו מאז 67. אם הן לא היו מאפשרות את ההתנחלויות
    ה ן ל א ה י ו ק מ ו ת. נקודה. אנשים רשאים להחזיק בדעות שונות, אבל יש הבדל בין דעות לבין מעשים. אם הממשלות לא היו מאפשרות את ההתנחלות – לא היו מתנחלים, היו רק אנשים שחולמים על ארץ ישראל השלמה, וזה הבדל גדול.

  8. 8 חנוך גיסר 8 באוקטובר 2008 ב- 2:58 pm

    מראשיתו מנוגד לאמנת ז'נבה שעליה חתומה מדינת ישראל, האוסרת העברת אוכלוסיה של מדינה לשטח שכבשה אותה מדינה במלחמה.
    לכן – כל המתנחלים שותפים לדבר העבירה הזה של ממשלות ישראל לדורותיהן, ואין לי אפילו גרם אחד של סימפטייה כלפי עבריינים.

    בנוסף לכך:
    אריק שרון, בציניות הידועה – תכנן את ההתנתקות מעזה כך שתתבצע בדיוק כפי שהיא התבצעה – בלי שיתוף הפלסטינאים כדי להבטיח שיהיה מישהו אחראי בשטח, ובבלגן כמו שהיה, על מנת ליצור "טראומה לאומית" לעתיד.
    אפילו ירי הרקטות לעבר ישראל לאחר הנסיגה נלקח בחשבון על ידו והתאים ל"מורשתו" – מורשת של דם והרג (וזה שגם בצידנו נהרגים ונפגעים – אף פעם לא הפריע לו).

  9. 9 חיים שיבי 8 באוקטובר 2008 ב- 2:48 pm

    את הפוסט של 2005 – מצטרף לאמירה של חני.

  10. 10 חיים שיבי 8 באוקטובר 2008 ב- 12:30 pm

    על הקריאה יוסי. גמר חתימה טובה.

  11. 11 חני 8 באוקטובר 2008 ב- 12:29 pm

    לא כאשת תקשורת אלא מטעם עצמי. חסרה מאוד חמלה בדו שיח הזה.

  12. 13 יוסי 8 באוקטובר 2008 ב- 12:28 pm

    תודה!
    זה מזכיר לי את זה (שיתכן וממחר יהיה יותר אקטואלי…):


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: