נשים ואנשים כ"סיפור קליל" (שהוא מנוף קידום)


"שמע לי", הרביץ בי פעם שיעור בהישרדות גדעון רייכר הבלתי נלאה. "שנים כתבתי ב"ידיעות אחרונות" ואף אחד לא ידע מי זה גדעון רייכר. עד שהתחלתי להופיע על המסך הקטן. שבוע לאחר מכן הצדיע לי השוטר ברמזור. לעולם אל תניח את כל הביצים שלך בסל אחד. תופיע כמה שיותר בטלוויזיה".

להתרשת. להיראות. להופיע בטלוויזיה.

כללי הברזל של "בניית מותג" שאף אחד מהם לא היה כוס התה שלי. ב -22 לאוקטובר 1992 חזרתי מארוע חגיגי של משפחת בנימין בן אליעזר שהשיא את בנו. כתבתי ביומני בתחושת אי נחת על מה שהרגשתי נוכח העיסה הדביקה של פוליטיקאים ועיתונאים בכירים שהתחבקו אלה עם אלה, לך דע היכן נגמרת הפוליטיקה ומתחילה העיתונות.

"פליני היה רווה שם נחת. כל כך הרבה חיבוקים בין תקשורת לבין שילטון על רקע שולחנות ערוכים ב"גן אורנים". תזמורת של חתונות, צלמי וידיאו בכל פינה, כל אצולת הכח במדינה. בצד אחד אצולת הכח המזדקנת של מפא"י, בצד השני אנשי השטח של "פואד" שהוא חוליית הקישור. מי שהבין איך מביאים את השטח – עשה זאת. צו השעה: להביא את השטח ולהביא את התקשורת.

מה הפריע לי שם? לעיתונאי, אין רע בקשרים בצמרת, אך הכל היה דחוס כל כך , מחובר כל כך בדבק אחד".

כללי המשחק היפים לגיבורי תרבות תקשורת ופוליטיקה – שלא רציתי באף אחד מהם: א. אתה צריך להתרשת. ב. אתה צריך להדליף את שמך למדורי ברנז'ה מן הסוג הרכילותי כדי שתהיה "נצפה" פה ושם. אתה חייב להיות מצולם בארועים "נוצצים". ג. אתה צריך לאותת שיש לך הצעות  מאחרים כדי לשמר את מעמדך כמבוקש. ד. אתה צריך לייצר "קירבה מיוחדת" עם מקורותיך הבכירים ה. אתה זקוק לחשיפה מתמדת בטלוויזיה.

התוכן הרכילותי-חברתי הפך מנוף כפול ומשותף של שלושת הצדדים בדרך לקידום: של המסקרים, של המסוקרים. לא פחות מכך – של המתווכים בין אלה לאלה.

אחת שידעה טוב ממני איך עושים רישות היתה מירה אברך. אשה חכמה שידעה בשעתו לכרוך את כל המי ומי סביב אצבעה הקטנה והקדם רני-רהבית. אחת שידעה בעצמה לארגן ארועים רבי משתתפים ועמוסי (המילה השנואה עלי) "סלבריטאים". צמרת המדינה ניסתה לקבל קטע בטור שלה.

זה לא היה טור "ברקודה" ארסי, בעיקר אסופה של קטעים שהיטיבו עם המסוקרים בהם. אך עם סגנון וחותם אישי ולעיתים מתובל גם בקטע בלעדי טוב.

באחת: מירה לא היתה "ציפורה".

מירה היתה עולה לפעמים מן השפלה לירושלים, תמיד לסוויטה מעולה במלון "המלך דוד", והיתה מקבלת שם את המקורות שלה שראו לעצמם זכות גדולה בעצם היקראם אל המפגש. היתה לה מזכירה צמודה על חשבון העיתון שהוסיפה נופך לתחושת ההדר שהמערכת סייעה לה להקרין. 

מסיבות פורים של מירה היו ארוע של רבים וטובים. שרי ממשלה, חברי כנסת ועיתונאים לצד שגרירים התערבו אלה באלה. למירה היו תמיד קשרים מעולים בקהילייה הדיפלומטית הבינלאומית השוכנת לחוף הרצליה פיתוח.

חרף הנטיה הטבעית שלי להתרחק מאד  מארועי חיכוך של "כל המי ומי" – למסיבות פורים של מירה אברך במלון תל אביבי מוביל זה או אחר – אי אפשר היה לסרב. ולו רק בשל הסקרנות: כיצד ולמה יתחפש הח"כ המרובע שאני מכיר ממסדרונות הכנסת, זה שגם אם תתאמץ מאד לא תמצא בו קמצוץ של צבע לסיפור עיתונאי. האם המסכה לפחות, תהיה צבעונית יותר.

כשהגיע זמן פרידה ממנה והטור לא היה עוד – מספר המשתתפים מן השורה הראשונה של צמרת הממשלה והממסד שטרחו להגיע למסיבת פרידה שנערכה במסעדה תל אביבית – לא היה רב. פוליטיקאים שחיזרו אחרי הסיקור שלה בשעתו קלטו זה מכבר שהדוכן הזה והעידן הזה נגמרו. ואין דבר שמשעמם פוליטיקאים יותר מבעל טור- שהטור שלו נגמר.

למתחם החברתי של אברך היתה מעלה גדולה: הוא החזיק את הרכילות עצורה במקומה ואף נתן לה מעמד עיתונאי שווה ערך ונטול רוע משלה.

"וולטר וינצ'ל המציא את תרבות הסלבריטי", כתב ניל גבלר בספרו המצויין על הרכילאי האמריקני שנשכח, מי שיצר דפוס סיקור אלים, פולשני, קולני – אך "מוכר" ("וינצ'ל: רכילות, כח ותרבות הסלבריטי" 1994 ). "הוא החיה את העיתונות האמריקנית – אך היה אחראי בעיני רבים גם להשחתתה. שכן, משוחררת מכבלים – רכילות גולשת החוצה מטורי הרכילות – ועושה את כל הדרך לכותרות.  היא מזהמת את הדיווח החדשותי נטול הפניות. היא ממכרת את צרכניה והתקשורת נוטה לתת להם אותה במינון גדל והולך".

מזהמת או לא – בעוד עיתוני אכות אמריקנים מאבדים קוראים – לעיתים לטובת אתרי האינטרנט שלהם עצמם – אין ירידה בביקוש לשבועוני הרכילות עמוסי תמונות פאפראצ'י, אולי הז'אנר העיתונאי המודפס היחיד שממשיך לגדל דורות של קוראים. אלה שלא יכולים ללכת לישון  בלי לראות את הצילום האחרון של אנג'לינה ג'ולי, בראד פיט (עם התינוקת כמובן)– או של ג'ניפר אניסטון.

שער צהובון המרכולים "סטאר" בספטמבר 96 – הסיפור על יועץ הנשיא ונערת הטלפון בא מן הביבים של המקצוע- אך ה"וושינגטון פוסט" המכופתר סתם את האף ורץ אחרי הסקופ.

 

אחד מאלה – "סטאר" חשף ב-10 לספטמבר 1996 את פרשיית המין של יועץ הנשיא דיק מוריס עם פרוצה. "הוא הניח לה להאזין לשפופרת הטלפון כשניהל שיחות ייעוץ עם הנשיא" זעקה הכותרת שמצאתי אז במרכול הקרוב לביתי בוושינגטון. ה"וושינגטון פוסט" היוקרתי סתם את אפו ומיהר לקחת את הסיפור שבא מן הביבים של התקשורת הצהובה היישר לכותרות הראשיות שלו.

 את תדמית היועץ האיסטרטגי הזה לפחות – אי אפשר היה עוד לשקם. גם שני ספרים שכתב אחר כך – לא עשו זאת.

ב"ידיעות אחרונות" מצאתי את עצמי נשאב גם לז'אנר הקליל ובמקום שלא ציפיתי ולא רציתי אותו שם: בתחום הפוליטי. סיפורים בלעדיים או סיפור פרלמנטרי -מדיני מרעיש זכו כמובן להבלטה ראויה. אך לפעמים חלפו ימים ואת הדיווחים השוטפים מן הכנסת  לא ניתן היה להכניס לעמודי החדשות.

העיתון העדיף את הנימה "הקלילה"  יותר. כמה מן הסיפורים שהיו לטעמי ידיעות חדשותיות מובהקות נארזו בעטיפה של כתיבה אישית עם פתיח צבעוני יותר לגופם של הנבחרים ולא לגופו של עניין – ושוגרו למדור "ארבע עיניים" בעריכת ירמי עמיר.

הטור הקבוע בחתימתי מן הכנסת במתכונת של "חדשות רכות" החל את דרכו עוד בעידן  דב יודקובסקי כאשר רמי אורן ערך את עמודי הפנים.

אורן היה עורך ממוקד, ענייני, סמכותי – ושום דבר בו עדיין לא רימז שהעיתונאי-משפטן הזה יהיה מחברם של ספרי "פיתוי" רבי מכר. הרולד רובינס הישראלי היה אז רק אחד המרכיבים המרכזיים בנוסחת ההצלחה והמיתוג מחדש של "ידיעות אחרונות".

הסברתי שחלק ניכר מן העשיה הפרלמנטרית אינו מגיע לסיקור בעמודי החדשות – ועדיין יש בו ערך חדשותי.

בחדרו של יודקובסקי אליו זומן גם אורן לישיבה דיברתי בין היתר על עקרון של הוגנות. הסיקור מן הכנסת הוא סיקור של 120 אנשים שחלקם אחראים ליוזמות חקיקה משפיעות, אך הכותרות נופלות תמיד בחיקם של אלה היודעים לייצר עימותים קולניים.

 ביקשתי טור פרלמנטרי בעמודי הפנים כדי להרחיק את החומר מן המגרסה היומית של החדשות  ולאזן במקצת את תמונת המציאות בדיווח.

בעיקר, מן ההבט של יכולת להעריך נכונה ועם דגשים אישיים: מי באמת עושה מה בבית הנבחרים. לתגמל בחשיפה גם את אלה מחברי הכנסת שאינם נוטים לקרבות מסדרון ואמירות מביאות חשיפה.

 ועוד יותר מכך: כדי להתחמק מן הצורך של דסק החדשות להעריך  סיפור פוליטי רק במונחים של עלילה קצרה עם מסקנה קליטה בסופו. באחת: רציתי טור עם ניואנסים שיעודד הזרמה של חומר אלי גם מאגפים זנוחים של מליאת הכנסת – מאלה שעושים ועובדים ומבצעים את עבודת הפיקוח הפרלמנטרי על הזרוע המבצעת כהלכה –  אך אינם יודעים לייצר כותרות.

הטור, "הנבחרים", הופיע ב"ידיעות אחרונות" פעם בשבוע. הוא איפשר לי להרחיב את יריעת הסיקור ולשמור על הפרדה מוחלטת בין דיווח בעמודי החדשות – לבין חלוקת ציונים או ציון לגנאי ליוזמות פרלמנטריות – בעמודי הפנים.

עם השנים הלך וגבר הלחץ המערכתי לשלב בטור נימה "קלילה יותר". בשנים שלאחר  שובי מוושינגטון הועמדה בפני ברירה לשמור על המדור מן הכנסת במתכונת "רכה" כשהוא משולב בעמוד הקרוי "בארבע עיניים" או להסתפק בדיווח חדשותי.

לא רציתי לראות את ולו גם מקצת מן החומר הפרלמנטרי במסגרת עמוד שניסה להיות יותר מעמוד רכילות אך הצליח בכך רק בחלקו. התלבטתי ארוכות והעדפתי – עם צביטה בצד המקצועי של הנשמה- לשגר את החומר בכל זאת מפני שעיקרי המסר שרציתי להעביר – עברו גם במסגרת הזאת.

ירמי עמיר שערך את העמוד ופרש לפני מ"ידיעות אחרונות" עד שהגיע ל"גלובס" היה עורך מהיר מחשבה  ומבין נושא וטכסטים. מזן העורכים שהפך נדיר יותר ויותר: אלה היודעים לקחת קטע של 250 מילה, להותיר ממנו 150 מילה- מבלי לפגוע בקצב, באמינות הדיווח או במסר המרכזי.

הוא הבין בדיוק מה אני מנסה לעשות עם הקטעים מן הכנסת ולמה– וקיבל זאת. שיקול נוסף וקובע בהסכמתי לכתוב בעמוד הזה בקביעות.

כתבתי חצוי – אך להפתעתי מצאתי שקטעים קצרים ששיגרתי למדור "הנבחרים" שלי נקראו יותר בכנסת ומחוצה לה ולעיתים אף השפיעו יותר מאשר ידיעה חדשותית כשרה ותקנית.

ההתייסרות  שלי על גורל הטור הקבוע מן הכנסת שנדד מעמודים אחרים עד לעמוד הזה – היתה בעיקר שלי. רוב המגיבים בסביבת העבודה שלי – חברי כנסת או עיתונאים- לא ראו בכך סיבה לבעיה. חברי כנסת – ישירות או באמצעות דובריהם – הזרימו לי חומר מכל סוג צבע ומין.

היה ברור להם ולי כי חלק מקהל הבוחרים שלהם מגיע אל עלילותיהם מהר יותר כאשר החומר כלול בעמוד צבעוני וקליל יותר. כמה מחברי הכנסת העבירו לי חומר בתנאי מפורש "שזה יגיע למדור שלך ולא לחדשות".

המערבל הבלתי צפוי שחילק גרס וארז את החומר במערכות העיתונים המשיך להפתיע: דוקא קטעים בנושאים קלילים-חברתיים-אישיים  שחשבתי עליהם מיד כ"חומר למדור" מצאו את דרכם בעיתונים אחרים לעמודים ראשונים כידיעות לגיטימיות לחלוטין- ואפילו מרכזיות.

מה דינה של ידיעה על חבר כנסת המגיש פעם בשנה הצעת חוק שתהפוך עישון מריחואנה לחוקי ו"זה עתה הניח" עוד אחת כזאת על השולחן?

או הצעת חוק של חברת כנסת המבקשת להקים "בנק חלב אם מרכזי"?  וזאת שאסרה על קעקועים בביטנן של נערות בלי אישור אמא ואבא? והידיעה על חבר כנסת מש"ס שהפך יקיר אירגוני הנוצרים תומכי ישראל והוא נוסע מתמיד בקו ירושלים-טכסאס אך הוא מכחיש זאת?

ומה על רשימת חברי הכנסת שלא טרחו בסוף העונה לשלם את מלוא חובם במזנון? וחברי הכנסת שנסעו לקוריאה על חשבון כת "המוניס"? ומה על חברת כנסת מן הועדה לקידום מעמד האשה שהחבר שלה הוא זה הקובע מה תלבש על הבקר?

לטור קליל כתוב בנימה אישית או לעמודי חדשות? לעמודי פנים או כותרת בעמוד ראשון? תלוי בהחלטתי, תלוי בראש הדסק התורן של הערב ובטעמו. לא אחת – הגענו לתוצאות שונות.

במציאות העיתונאית העכשווית –  כל סיפור יכול היה להיות "סיפור של עמוד ראשון". 

 

0 Responses to “נשים ואנשים כ"סיפור קליל" (שהוא מנוף קידום)”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: