קחו עיתון (ועיתונאים) במבצע


אני מנוי על מגאזין "דה-מרקר" מפני שאני אוהב להחזיק ביד את השילוב הייחודי למגאזין של טכסט מוקפד וצילומי צבע שהם תוצר של עדשה חכמה ומתבוננת. פחות מפני שאני לומד שם מי הם 100 העשירים ביותר, 200 המבטיחים ביותר, 500 המשפיעים ביותר – בחברה הישראלית. המנוי הזה זיכה אותי בשיחת טלפון מבית שוקן עם הצעה לקבל את עיתון "הארץ" במבצע.

החבילה שמציע "הארץ" היא חבילה של עיתונות מושקעת ומקצועית. לטעמי החבילה האיכותית מכולן. צירוף ישראלי  של שמאל מדיני מנפיק תעודות כשרות של פוליטיקלי קורקט עם קפיטליזם דה -מרקרי קר – כולל מקדמי איזון כמו ישראל הראל, משה ארנס (מדיני) או רות סיני (חברתי).

  "הארץ" לא חלק מן המשוואה הון-שלטון-עיתון. משהו בחבילה הכוללת שלו היה ונותר עיתונות במיטבה. 

 השבתי ב"לא-תודה". אני מקבל את אותה חבילה –עם תוספות- בעמוד הבית של "הארץ" ברשת האינטרנט. יש לה קיום כלכלי ללא דמי המנוי שלי – באמצעות הפירסום. אם אפשר לקבל משהו בחינם מבית שוקן – אני לא אחמיץ זאת.

 עיתונות מקצועית כתובה שעושים עיתונאים אינה זקוקה לנייר עיתון כדי לממש את עצמה. אני מקבל אותה על מסך המחשב. עיתונות כתובה מדווחת ומפרשת תשרוד ותפרח גם ללא דפוס  ונייר. אך השאלה מי הוא עיתונאי מתעצמת – מפני שהעיתונות ברשת מתקיימת בסביבה בה אין הגדרות קבועות ומחייבות של המקצוע.

עמוד הבית של "הארץ" שואב תוכן מדיונים בקהילות "הקפה" בדה-מרקר ומבעלי בלוגים שם שכתיבתם נשאה חן בעיני המערכת.

מי הוא עיתונאי? (ובגירסה מורכבת וערכית יותר – מי הוא "עיתונאי טוב"?)

השאלה עולה ונידונה כל העת בפורומים שונים. למשל- בעת שתבעתי לאחרונה בשם אגודת העיתונאים בירושלים בדיון בועדת החוקה חוק ומשפט  קביעת חיסיון מקצועי מוכר על פי חוק לעיתונאים מפני האזנות סתר – חיסיון שאיננו נופל  מזה שמוענק לעורך דין, כהן דת, עובד סוציאלי.

התשובה מן הצד שכנגד באה מיד: תחילה, הואל להגדיר לנו מי הוא עיתונאי. האם כל בעל בלוג הוא עיתונאי? האם מי שהוא בעל תואר ראשון בתקשורת ועיתונות מגוף אקדמי מוכר – הוא עיתונאי?

 האם עיתונאי שעבד בעברו בעיתון מודפס והוא כותב עכשיו את הגיגיו בבלוג שלו ברשת הוא עדיין עיתונאי? האם מי שמגדיר את עיקר עיסוקו כעיתונאי הוא אכן כזה?

או שמא תאמר כי מי שאגודת העיתונאים באחת הערים מעניקה לו תעודה משלה הוא עיתונאי?

ואם לשכת העיתונות הממשלתית שגם "זרועות הבטחון" שותפות להחלטתה אינה חפצה לזכות אחד כזה בתעודה ממשלתית  – מפני שמחזיק תעודה כזאת יכול להגיע קרוב מאד לנושאי משרות במסיבות עיתונאים במוסדות ממלכתיים – האם הוא עדיין עיתונאי?

ואם היה המחזיק בתעודה עובד בתקן מלא של עיתון מודפס או כלי תקשורת אלקטרוני או אינטרנטי והפך פרי-לאנס המשכיר את שירותיו לכל דורש- כשיש דורש? האם הוא עדיין עיתונאי? ומה על אחד שהיה כזה בחו"ל ועלה לישראל אך אינו מועסק במקצועו?

אפשר להתגבר על ערפל הזהות העיתונאית במישור הפורמלי- ביורוקרטי -חוקי באמצעות הגדרה כי עיתונאי הוא מי שהאיגוד המקצועי הארצי שלו העניק לו תעודה. אך בבואנו להגדיר מקצוע חפשי מאד  אי אפשר שלא להידרש למאפיינים ערכיים שאמורים להיות באלה הנושאים את שמו – ולא תמיד הם שם.

אני אוהב את המונח החמקמק למדי הקרוי "ההיגיון הפנימי של המקצוע", אמירה של פטריק שמפיין שפייר בורדייה עשה בה שימוש מירבי. אני מעז להציע מונח חמקמק עוד יותר לבחינת השאלה שהצגתי כאן: "נשמת המקצוע".

ומהי "נשמת המקצוע" המרתק הזה שלא צריך, אחרי הכל, לעשות לו בחינות רישוי ואי אפשר לתעד אותה בהרצת נתונים במחשב ואי אפשר לטפל בה במפגש של שני משתנים על קו לינארי אחד. המונח הזה מוביל אותנו אל דיון ערכי שהוא מעבר לטפסים רשמיים או תעודת זהות מקצועית מקובלת.

למשל: האם עורך שיהפוך את עיתונו לשופר מובהק של פוליטיקאי אחד או מפלגה אחת – ישאר עיתונאי במלוא מובן המצויינות המקצועית של המילה?

האם עיתונאי שמספק את הסחורה בצורת "חומר בלעדי" אך משלם עבורה תמורה בהאדרת המקור בדרך של חנופה ברורה כל כך עד שגם הקורא מתחיל להסמיק– עונה להגדרה?

 ומה על זה שאינו עוסק בעיסוי אגו אך חושש לתקוף כשצריך לתקוף בתחקיר נשכני-  כדי שלא לייבש את מקורות המידע שלו? וזה שמשיג את הסיפור באמצעות הפרת תקנון האתיקה של מועצת העיתונות?

מוציאים לאור, ברובם, נמצאים בעיתונות כדי להרוויח. כותבים נמצאים בעיתונות כדי לממש את יכולת החשיבה, הניתוח  והכתיבה היוצרת שלהם. חלוקה מקובלת על שני הצדדים. אך כותבים נוטים לגלות התנגדות פעילה כאשר לא מאפשרים להם להפעיל את ההגיון הפנימי של המקצוע – ועוד יותר כאשר נוטלים וקוטלים להם את נשמתו.

מה יש בנשמה המקצועית הזאת?

 מארג של מצוות עשה ואל תעשה המצטרף לנורמה. לקוד. התנהלות והעדפות שיוצרות מצפן מקצועי. אני מציג כאן הגדרה שהיא בחירה אישית. יש "אנשי תוכן" רבים  שיחלקו עליה. הדברים אמורים לגבי עיתונאי מדווח וגם למי שעוסק בפרשנות של מצבים ואנשים  – בין היתר:

הבנה כי עיתונות היא קודם כל מקצוע.

אמנם ללא רישוי, אמנם עם אלרגיה למעניקי רישיונות ולפקידים – אך עם כללי תיפקוד נוקשים וברורים. למשל: הצורך בדיוק. בהצלבת מקורות. בתעוד אמין. בעיקר, עם  רצון להשפיע לחשוף ולהטביע חותם תוך הצמדות קפדנית לכלליו של תקנון האתיקה.

עיתונאי מונע על ידי דחף שאינו ניתן לריסון להיות במרכז הארועים המעצבים את  סביבתו וקובעים את ההיסטוריה של  דורו. ועם זאת – וכחלק מן הסתירות המובנות והמאוזנות שבמקצוע הזה – עיתונאי אינו רוצה ואינו שואף להיות עוד "שחקן" אחד של מישהו, הוא אינו "שייך" והוא אינו מגוייס גם כשהוא עצמו הופך בתוקף השפעתו למוקד כח חברתי או פוליטי מבלי להיות נבחר ציבור.

 עיתונאי עם נשמה מקצועית איננו "גרופי" של פוליטיקאי וגם אינו "משקיע" באחד כזה בחשבון קר רק כדי לקטוף את פירות השקעתו בצורת הדלפה באחת מאינסוף העיסקות של תן וקח.

לעיתים הוא מנסה להיכנס לעורם של השחקנים בזירה הפוליטית כדי להבין אותם טוב יותר. הוא מתבונן בהם "מבפנים". מנסה לפרש אותם – אך  אינו רוצה להחליף אותם ואינו עוסק בצבירת כח לשמו. עיתונאי או עיתונאית שהפכו להיות חברי כנסת – חצו את הקווים והפסיקו לדבר בשם המקצוע. מעתה הם מדברים אך ורק כפוליטיקאים, כלומר: עם נורמות אחרות, מניעים אחרים, כללי משחק שונים.

עיתונאי אינו מי שמיתג את עצמו כך גם אם בא אל המקצוע אחרי עשיית הון מעוררת קינאה – בפירסום או בתכנית שהיא ספק בידור ספק דיווח- אינפוטיינמט.

לעיתים הוא אפילו מי שגילה נטיה להתרחק מיריד ההבלים של מותגים, " סלבריטאים" או זוהר חברתי גם כשהשוק הזה פורח ומפתה מאד מסביבו. יש כמובן עיתונאים מעולים שיודעים את מלאכת המיתוג וההתרשתות. אני מעדיף את הזן שאינו מדליף את עצמו ואת עלילותיו למדורי הברנז'ה ואינו שקוע בבנייה של עצמו כ"טאלנט".

הוא מניח לטכסטים שלו לדבר בעד עצמם. הוא מבין היטב היכן נגמרת עיתונות ומתחילים יחסי ציבור. הוא זקוק כמובן למשכורת שמכבדת את בעליה – והיא אמורה להבטיח לו אי תלות – אך אין לו סוכן.

ככל שהעוסקים במקצוע הם פרימדונות בעלות אגו מנופח – ולמרבה הסתירה – נשמת המקצוע איננה בעניין רייטינג וחשיפה אישית. היא מופנמת יותר מאשר מוחצנת. אני כותב זאת כאשר ברור לי מאד ערכו של המיתוג האישי כבר בתחילת קריירה מקצועית. אך דוקא מי שאינו מתאמץ כל כך לבנות את עצמו ככוכב וההכרה בו באה לאחר שנים של עשיה מקצועית מעוררת הערכה – קרוב יותר להגדרת הנשמה העיתונאית כפי שאני רוצה לראותה.

כתב מדווח שיש בו  את נשמת המקצוע אינו רוצה ואינו מסוגל לתפקד בסביבה שיש בה פחד וחשבון.

שיש בה רשימה של נושאים שאסורים בכיסוי או רשימה של אישים "שאסור לגעת בהם". יכול להיות שהוא בעל דעות פוליטיות מוצקות אך הוא עיוור צבעים פוליטי כשהוא בוחן ארועים או  אישים ותיאורו אינו מושפע מדעותיו.

 מוכן לשמוע דעות משמאל ומימין. מוכן לסקר באותה אמת מידה של הוגנות אובייקטיבית כל אדם בכל תפקיד. הוא מקבל תדריכים מכולם אך כשהוא הופך פרשן  לעולם לא תשמע אותו חוזר על חומר לעוס וארוז אלא מייצר את המסקנות שלו עצמו לארועים.

נשמת המקצוע היא בעניין מילים כתובות או נאמרות שאינן מתלהמות. אתה יכול לומר את כל מה שיש לך לומר בלי להיסחף. בלי להגזים. בלי לקשט. אם העובדות נכונות ומדברות בעד עצמן הן תאמרנה את הכל. האותיות של כותרת גדולה מאד אינן נשלפות בכל לילה. הן נשמרות לדיווחים משמעותיים באמת.

נשמת המקצוע איננה בעניין של שמור לי ואשמור לך.

 עיתונאי "בנשמה" איננו דיפלומט. לא דובר. לא יחצ"ן. לא מוציא ומביא ולא מבצע שליחויות.  לא בתוך האירגון בו הוא עובד ולא מחוצה לו.

הכתבים הטובים ביותר שפגשתי לאורך הדרך היו תמיד בלתי צפויים, לא חלק מקליקה שחבריה נוטים להגן אלה על אלה ולא חלק מקומבינה. שייכים לכולם ולא "שייכים" לאיש. לעולם לא למכירה. וגם אם נרשמו בעברם העיתונאי רגעים של היסחפות בצורת הערכה אישית במינון גדוש לפוליטיקאי זה או  אחר – "התיקון" שהוא קודם כל תיקון עצמי בא במוקדם או במאוחר עם ביקורת נוקבת שהבהירה: הם לא חסידים שוטים של אף אחד.

כשהם חושפים סיפור טוב – הם ידווחו גם במחיר פגיעה בחבר. אלה לא יעניקו לעולם תעודות חיסיון לחברים – בעיקר לא לחברים בזירה הפוליטית. 

נשמת המקצוע שאי אפשר לגעת בה בכלים של שאלון סטטיסטי היא גם היכולת להודות בטעות-

 ולכתוב זאת בריש גלי. היכולת שהופכת נדירה לשבח מתחרה מקצועי שעשה עבודה עיתונאית טובה. היכולת שהופכת נדירה עוד יותר לכתוב נגד הזרם ולומר על פוליטיקאי שהרוב בתקשורת הלביש לו כובע של ליצן ו/או טיפש – כשהוא הרבה יותר מכך.

היכולת לשלב אינטואיציה עם ניתוח עובדות קר. אובייקטיבי. היכולת לרסן יצרים ולא לנהל לעולם פנקסנות נקמנית בדיווח עיתונאי. אפילו לא בפרשנות.

יש כאלה?

יש.  אך מספרם מתמעט.

אדגיש: בבואם לבקר עיתונאים, יש כאלה שבאים מאהבת המקצוע. אחרים באים משנאה אליו.

 אני במחנה הראשון.

 

 

 

 

9 Responses to “קחו עיתון (ועיתונאים) במבצע”


  1. 1 אסתי 25 באוקטובר 2008 ב- 8:10 pm

    זה שיכול להיות העיתונאי הכי מגוייס בנשמתו למקצוע, והעורך שגם הוא הכי נאמן לערכי העיתונות הטהורים ושמירת הדמוקרטיה וערכים חשובים של החברה והתרבות וכו' ועדיין כיוון שהכל כבולים במערכת החוקים הלא כתובים המוסכמת הזאת – יש בעיה קשה בלהגיע לעיתונות טובה, חוקרת, לוחמת, נועזת ואמיתית.

  2. 2 חיים שיבי 25 באוקטובר 2008 ב- 7:19 pm

    הבנתי את הנושא ואני שותף לדעתך. לא כל פירסום ראשוני "שורף" בהכרח את הנושא לכלי תקשורת אחרים.

  3. 3 אסתי 25 באוקטובר 2008 ב- 7:03 pm

    אני מדברת על העובדה שכשאני פונה לעורך עיתון מסויים ומציעה לו לעשות כתבה עם איזו אישיות מתחום העיתונות (לדוגמא) שמגיעה לארץ בימים הקרובים וזו הזדמנות מצויינת לראיין אותה לגבי עיתונאים בקו האש (שוב סתם דוגמא) ומקבלת את התשובה שלפני חצי שנה היתה כתבה גדולה בעיתון X על חייה ולכן זה לא מעניין אותו, אני תוהה על אלו שמסדרים לנו את סדר היום הציבורי.
    אני גם לא מצליחה להבין מה כל כך משנה אם כשיוצא למשל (שוב למשל) ספר חדש שחשוב מאוד לתרבות הישראלית, במידה והיחצן של ההוצאה סגר ראיון עם הסופר לעיתון Y למישהו אחר ולעיתון אחר כבר לא תהיה אפשרות להוציא כתבה העוסקת בנושאים שעולים מהספר כי אותו עיתון הקדים בשתי דקות והיתה לו בלעדיות עלאק.

    העבדות הזאת למוסכמות ולחוק הבלתי כתוב של ראשוניות ובלעדיות – הגיע הזמן לאוורר אותה ולשנות. לא מדובר כאן בפרשת ווטרגייט, מדובר בכתבות על תרבות בהן אני מתעסקת, ולצערי כל העורכים שבויים באקסיומה של ראשוניות ובלעדיות ואין להם אפילו אפשרות לפרוץ את החוקים האלו כי אז ימעלו בתפקידם.

  4. 4 חיים שיבי 25 באוקטובר 2008 ב- 6:44 pm

    בכל הכבוד – אני חולק עליך. ראשית – אם קראת טכסט מוטה פרשני מוטה לדעתך וזעמת – העיתון עורר אותך למחשבה. אם הגעת למסקנה שונה מזאת של הפובליציסט – מה טוב.
    האם אתה מעדיף לקרוא את מקור ראשון למשל רק מפני שהוא מדבר בשפתך?
    ומאושש את מה שחשבת כצודק?
    אני לא רוצה להפליג כאן בשבחי "הארץ" מפני שאינני נטול ביקורת עליו. אך הוא אוחז במאפיינים המזהים עיתוני עלית בכל העולם. כך למשל – סיקור מקיף יותר של יחסי חוץ. סיקור לא מתלהם ולא תזזיתי של נושאי פנים. סיקור של נושאים שאינו נשאב ישירות ממהדורת החדשות האחרונה בטלוויזיה. מתן יכולת לכתבי שטח להתמקצע בתחומם ובניית קאדר של פרשנים שהתמחו. הרשה לי לציין בעניין הדיווח כי לאחר שסיפור עקירת גוש קטיף ירד ממרבית הכותרות אני זוכר שקראתי מעקב ענייני של העיתון בעמודי החדשות שלו על קשיי המפונים. .

  5. 5 חיים שיבי 25 באוקטובר 2008 ב- 6:36 pm

    לעומת פוליטיקאים שזקוקים לחברות – אם כי לא תמיד יכולים לסמוך עליה – עיתונאי גם כשהוא מרושת מאד הוא בעל מקצוע שאינו מזמין חברות מפני שחובת הדיווח גוברת.
    באשר לסקופ- כל כך הרבה מאמץ נדרש להשגת סיפור בלעדי בזירה תחרותית – והרבה הבנה של הדמויות המעורבות ולעיתים גם אינטואיציה מקצועית, מעין חוש מומחיות – שלא ניתן לזלזל בגודל ההשג. בכל תחום סיקור ובעיקר בתחום המדיני פוליטי שבו סיפור בלעדי חושף לעיתים מהלכים שחורצים גורלות.
    צודקת את לחלוטין בקביעה כי כל המאמץ הזה אינו בא ואינו צריך לבוא על חשבון דיווח אמין, כתבות מגאזין טובות ומושקעות, בעלי טורים המבינים את תחומם ומסוגלים לפתח סגנון אישי ראוי.

  6. 6 חיים שיבי 25 באוקטובר 2008 ב- 6:30 pm

    כל מי שנאלץ לומר "לא" לעורך מפני שההוראה שקיבל לא נראתה לו- למשל, "לעדן" תחקיר או כתבה – עבר את מה שרוזנטל עבר. אני מכיר כמה שהעזו לומר ושילמו את המחיר. ברמה מסוימת של התמקצעות אין ברירה אחרת. עליך להיות בדיוק מי שאתה.

  7. 7 גולדבלט משה 25 באוקטובר 2008 ב- 6:13 pm

    דווקא משום שהוא נוקט בגישה "רצינית" נמנע מהצהבה,שהפורמט שלו שונה,שיש בו מקום לכתיבה איכותית בנושאים מגוונים ,דווקא בשל כך הוא הרע והמסוכן מכולם שכן הוא עיתון מוטה לחלוטין מבחינה אידיאולוגית,שיחס הסובלנות שלו להשקפות חורגות הוא אפסי ,מלבד גטאות מתוכננים ושומרים לדעות "חריגות"

    אין מניעה שגם פרבדה יוכל להציע מוסף ספרותי טוב,סקירה מעולה בנושאים חברתיים צרכניים ועוד. למען האמת על המשמר היה עיתון בהחלט טוב ומעניין.לכל אלו אין קשר הכרחי לעיתונאו טובה,זו ששומרת על חופש המחשבה ,עצמאות העיתונאי ואינה מנהלת מערכת שטיפת מוח לקורא. האם העיתונאים המשובחים בהארץ אינם בעצם קרנפים הששים למלא אחר מצוות שוקן אדונם

  8. 8 אסתי 25 באוקטובר 2008 ב- 4:52 pm

    זה זמן רב.
    בדיוק השאלה הזאת מי הוא עיתונאי ומהי נשמת המקצוע.
    ואיפה עובר הקו המבדיל בין זה שכותב בעיתון לבין עיתונאי.

    ואתה מזכיר לי את הסיפור שמעיד על עצמו מרסל רייך רניצקי מבקר הספרות הכי חשוב באירופה, זה שכל העולם דובר הגרמנית מפחד ממנו פחד מוות. ורניצקי מספר איך בזמנו גינטר גראס והיינריך בל ובכלל קבוצת 48 עזרו לו לערוק מפולין אל מעבר למסך הברזל לגרמניה. דאגו לו למקום מגורים וסדרו לו את מקומות העבודה הראשונים בעיתון וברדיו. ואז היינריך בל הוציא ספר ואחריו גינטר גראס הוציא את "תוף הפח" והוא – רניצקי קרע לגזרים את הספרים שלהם בטור הביקורות שלו. כי הוא הרי אובייקטיבי לגמרי ונאמן לאמת הפנימית שלו. לא לחברים.

    ועוד דבר שרציתי לתהות עליו זה "הבלעדיות" המטופשת הזאת שכל עולם העיתונות של היום עוסק בה. יענו מי היה ראשון ומי קיבל בלעדיות. הנושא כשלעצמו לא ממש חשוב ולכן גם לא נעלה כתבה בנושא כי כבר היה ראיון בעיתון X או בעיתון Y ואנחנו לא כותבים אחרי האחרים.
    כלומר ממתי הבלעדיות הפכה לחזות הכל? מה עם המחוייבות לטיפול בנושאים חשובים שרצוי וכדאי שהציבור ידע עליהם?

  9. 9 דפנה לוי 25 באוקטובר 2008 ב- 4:03 pm

    רק שכחת אולי פרמטר אחד נוסף בעל המאה.
    מיקי רוזנטל נגע בנושא הזה בשקשוקה. כמה רוזנטלים אתה מכיר?, כמה עיתונאים מוכנים להקריב את מה שנדרש רוזנטל להקריב?.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: