רון בן ישי מודאג (הוא לא לבד)


כנס אילת השני לעיתונות יעניק פרס הוקרה על מפעל חיים לרון בן ישי ולמר טלוויזיה חיים יבין – וגם למי שכבר אינו בין החיים, יוסף (טומי) לפיד ז"ל. החלטה ראויה  של עורכי הכנס.

בן ישי, מותיקי הערוץ הראשון ו"ידיעות אחרונות", כתב שטח ותיק ומיומן עם השגים רבים ומוכחים בסיקור במצבי ואזורי חרום ולוחמה- קיבל את ההודעה בברכה וצירף אמירה ראשונה:

"אני מודאג ממצב העיתונות. הסטנדרטים של הדיווח העיתונאי והפרקטיקה של העיתונות – תרבותית ולשונית – נמצאת בירידה מתמדת. עיתונות היא לא בידור, תפקידה ליידע את האנשים. הדאגה העיקרית היא מפאת ירידה באמינות ובעומק הדיווח".

בן ישי מדייק בביקורת ומדבר למעשה על תהליך נמשך. דרכינו המקצועיות הצטלבו בוושינגטון.

ב-1993, לאחר שש שנות סיקור בכנסת, הציע לי עורך "ידיעות אחרונות" דאז משה ורדי  לבחור באחת משתי חלופות. לקבל את ראשות סניף ירושלים – ג'וב שיש לו הבט מנהלי של הפעלת כתבים בבירה– או לצאת לשליחות בוושינגטון ולהחליף שם את רון בן ישי– תפקיד שיש בו אתגר עיתונאי מובהק.

העדפתי, ללא היסוס, את וושינגטון.

יצאתי לשם מלא הערכה לורדי ועם זאת עם חששות כבדים  שלא אוכל לשנות את דפוס הסיקור הקיים מחו"ל: או ידיעות "צבע" מן הסוג של קלינטון ואהבותיו ( "תן את זה עם כמה שיותר פרטים"), או סיפור מדיני במהלך ביקור של ראש ממשלה. וכמובן, סיפור בלעדי אם יש.

אך כל השאר הלך לאיבוד מפני שנחשב "לא מוכר" בהשוואה לסיפורים מן המציאות הישראלית. דסק החדשות לא רצה ניואנסים מדיניים. לא רצה ניתוח תהליכים. לא רצה מיפוי אינטרסים בין הבית הלבן לבין מחלקת המדינה, למשל. 

 יש או אין פיסגה – תן את השורה התחתונה. לוחצים על ראש הממשלה בעת ביקור ממלכתי בוושינגטון – או לא לוחצים.  חומר שלא הגיע לעמודי החדשות נדחק בתורו לעמוד היחיד שהוקצה לחדשות חוץ.

כמו סוסי מירוץ על קו ההתחלה, אומדים זה את יכולתו של זה ומחפשים נקודות תורפה, נפגשנו, שלושה כתבים  "חדשים", במרפסת הסגורה והמוגנת של בית השגריר דאז איתמר רבינוביץ בפרבר יוקרתי סמוך לוושינגטון.

שיחת הכרות ראשונה עימו וגם, באותה הזדמנות, סקירה ראשונה של המתחרים בזירה. עקיבא אלדר מ"הארץ", אבינועם בר יוסף מ"מעריב"- ואני.

אריה גולן מ"קול ישראל" כבר היה בוושינגטון זמן מה ויעקב אחימאיר מן הערוץ הראשון הצטרף לאחר מכן והחליף את אלימלך רם.

לאלדר היה יתרון מובנה מובהק. "הארץ", מסורתית, הקדיש תמיד מקום נרחב לסיקור מבירות חוץ. מסימניה הבולטים של עיתונות משובחת שאינה מוכנה להסתפק בחדשות הביצה המקומית בלבד.

לאלדר היה יתרון נוסף, היכולת והרישיון מלמעלה לכתוב גם חדשות וגם דעות, אמנם באגפים נפרדים של עיתונו.

לקורא לא היה ספק שדעתו של אלדר ממוקמת באזור היוני שמאלי של המפה הפוליטית. זאת לא היתה מכשלה, ככל שהדברים נגעו הן למשרד החוץ בראשות שמעון פרס והן ל"צוות השלום" של מחלקת המדינה בראשות דניס רוס.

 "הארץ" נחשב בן ברית מוביל בעיצוב דעת קהל בישראל למען תהליך שלום שיש בו ויתורים.

התפישה ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" שחיקה אותו היתה שונה. חדשות החוץ רוכזו ב"גטו" נידח בסוף עמודי החדשות. כל זאת במקרה הטוב.

ביום של ארוע קוסמי משנה סדרי עולם כמו חטיפת בת יהלומן, חיידק טורף בדגים או עופות או ביום של מתח בטחוני  ופיגוע חס ושלום – היה ברור כי כל "הכפולות" של עמודי החדשות בקידמת העיתון יוקצו לנושאי פנים והדיווח מוושינגטון ידחק לקרן זווית.

קרן זוית או בכלל לא.  ביום של ארוע חדשותי משמעותי בישראל, יהיה אשר יהיה, תכתוב את אשר תכתוב – החומר יזרק לתא המחשב השנוא על כל כתבי השטח – תא "שאריות". כלומר – לפח.

גם בימים כתיקונם שלא היו בהם חדשות פנים מסעירות, לעיתים העדיפו עורכי עמוד חדשות החוץ דוקא ידיעות של סוכנויות הידיעות ולפעמים מן הסיבה הפרוזאית מאד שהן הגיעו למחשב שלידו ישבו בשעה נוחה ומוקדמת  יותר וניתן היה "לסגור עמוד" וללכת הביתה.

לאו דוקא ברירת מחדל נוחה לעורך העמוד אלא לעיתים ציות להוראה ברורה מלמעלה "סגור היום את העמודים שלך  מוקדם".

בנוסף לעמודי החדשות נותב חומר מבירות העולם גם למדור בעמודי הפנים, "מסביב לעולם" ובלבד שהיה צבעוני מאד וקל  מאד לקליטה– ובלבד שיהיה שם סיפור עם התחלה אמצע וסוף בהקף של 150 מילה. משהו בנוסח פרוצה קפצה מחלון בית בושת  בהמבורג כדי להציל את עצמה מאש שהוצתה בו אך שבה והסתערה על המדרגות הבוערות כדי להציל את כלבתה האהובה ממוות.

ניסיתי לא אחת ללחוץ על עורכי מדור חדשות החוץ לשבור את התבנית. שלא באשמתם, מירון רפפורט או שלמה פפירבלט, עיתונאים יצירתיים ומוכשרים שעמדו כל אחד בתורו בראש דסק החוץ בשנות עבודתי בבירה האמריקנית-  לא יכלו לשנות הרבה מן הדפוסים הקיימים.

ורדי ובכירי המערכת דבקו בעקשנות בנוסחת ההצלחה שהוא היה שותף לגיבושה. כאשר נוסחה כלשהי הצליחה ב"ידיעות אחרונות" וקלעה לטעמם של הקוראים– היה לה סיכוי טוב להישאר מקובעת כמות שהיא לאורך שנים, אולי  עם שיפור הגשה גרפי פה ושם. לא יותר מכך.

אם זה מוכר – וזה אכן המשיך למכור ולמכור כמו שה"חיפושית" של פולקסוואגן נסעה ונסעה – למה לשנות. עם הצלחה – לא מתווכחים.

כאשר רפפורט הגיע יום אחד לביקור בוושינגטון והלכנו יחד לאכול ארוחת צהריים משותפת – לא התאפקתי ופרקתי עליו את כל זעמי על כך שחדשות החוץ אינן מטופלות בתבנית אחרת. תבעתי להקצות מיקום לדיווח אישי יותר של הכתבים בבירות השונות, כל אחד בתורו, אך דיווח עם משמעות, זוית אישית, תובנה אחרת מזאת של סוכנויות הידיעות.

 

 אחרי הכל, אמרתי, אם המערכת משקיעה בשיגור אנשים לחו"ל, אם אנחנו כבר לומדים את השטח ומכירים את הנפשות הפועלות בו – מדוע היא לא מנסה למצות את היכולות שלהם שם. באחת – מדוע לא מקצים מקום נוסף לחדשות חוץ. מדוע הוא ואחרים סובלים את המצב כמות שהוא.

האומצה העסיסית שהוזמנה עמדה לו לרפפורט בגרונו. הוא קם ממקומו ונטש את השולחן, פגוע, זועם. הייתי אמור לדעת כי זאת לא החלטה שלו. עורכים בדרג הביניים לא שינו נוסחאות סיקור קבועות ועמידות מזה שנים בעיתון. ובכל זאת – לא יכולתי להתאפק.

חצי נחמה נמצאה לי בטור שבועי מוושינגטון בעמודי הפנים של "24 שעות" בעריכתו הטובה של אבי לן. אך גם זה לא היה לטעמי תחליף מלא לצורך בסיקור חדשותי נרחב יותר מן הזירה האמריקנית.

ב-24 לאפריל 1994 כתבתי ביומני:

 "עמוד אחד של חדשות חוץ משמש את כל כתבי החוץ כמיטת סדום לחוצה. ביום חם ולוהט  של ראשית אביב הקדישה המערכת שני עמודים למזג האוויר השרבי בארץ ואף לא מילה אחת לגורזדה הנכתשת בבוסניה. לידיעה מעל 200 מילה מכאן אין סיכוי ביום כזה. ידיעה שיש בה ניתוח ופרשנות נזרקת לטובת ידיעה שמבטאת פעילות, תנועה, פשע.

אורלי רפמן, בדסק חדשות חוץ, אומרת לי בשיחת טלפון: "מה אתה רוצה ממני. יש לנו רק עמוד אחד לחדשות חוץ. אם נרצחים ביום אחד אלפים  ברואנדה אך גם בבוסניה אנחנו עושים רק סיפור אחד כזה. לא יותר מקטסטרופה אחת בלבד ליום".

 אני שומע את נימת הקול ומעבר לחיספוס בניסוח ברור לי שהיא מבינה בדיוק מה מציק לי. היא מדברת בכאב מקצועי מריר ולא בציניות. איכפת לה בדיוק כמו שאיכפת לי. אך אנחנו כולנו –  באותה תבנית".

 

 

0 Responses to “רון בן ישי מודאג (הוא לא לבד)”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: