בחזרה אל ה"יוניון"


עובדי תקשורת בפעולה: תהליך נמשך של ריסוק הגנות מקצועיות. צילום באדיבות "פלאש 90"

 

נפגשתי לאחרונה עם קבוצת עיתונאים צעירים  במטרה לצרפם לאגודת העיתונאים בירושלים שאני חבר הועד שלה. לפתע, לאחר שנים שבהן נראה ה"יוניון" כלא עכשווי, דועך ומיותר – שמעתי שפועלי התעשייה העיתונאית מבינים עכשיו היטב את הצורך בהתאגדות. תופשים אותו אפילו כצורך קיומי.

מי שהתקשה לקלוט – הידיעות על קיצוצים לכל רוחב תעשיית התקשורת – סייעו לו להבין.

  לכל אורך שנות עבודתי בתקשורת הייתי חבר פעיל בועדי עובדים. הן ב"ידיעות אחרונות" והן באגודת העיתונאים בירושלים ובהנהלת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. גם במועצת העיתונות ובנשיאותה. זאת היתה נקודת תצפית טובה – וכאובה.

ראיתי את התפוגגות הכח המאורגן של עיתונאים בישראל, שלב אחר שלב, בתהליך ריסוק מתמיד. תחילה תהליך זוחל. אחר כך תהליך "סלמי" מואץ. פרוסה אחר פרוסה.

 העיתונאי הישראלי הפך תוך 20 שנה מעובד מוגן מאד בחוזה קיבוצי, עובד בעל תחושת מעמד וסטאטוס שקשה להפחיד אותו באיומים גלויים או מוסווים – לעובד החי בתחושת חרדה מתמדת למקומו. עובד במירוץ הישרדות מתמיד.

 החוזים האישיים הפכו דרקוניים יותר ככל שרמת השכר ירדה. באחד מהם שבו הצצתי לאחרונה שולב סעיף מפורש לפיו לא יעשה העובד כל שימוש של מקח וממכר בטלפון הסלולרי שקיבל מן המערכת עם קבלת הודעת פיטורין. כלומר- יסרב להחזיר אותו לנותן.

 הם חשבו שם על כל פרט כדי לאפשר סיום מהיר "חלק" ומיידי של יחסי עבודה. הנוסחה המקובלת ליצירת מצבת כח אדם היתה בנויה על שלד מקצועי צר, מספר "טאלנטים" שמיתגו את עצמם ככאלה ואסופה של צעירים "תותחים שרעבים להצליח" בכל מחיר, בכל תנאי.

"אתה יודע כמה ילדים אני צריך לפרנס?"

 

מה בין התאגדות לבין היכולת לומר לא ללחצים של הון ושלטון? מה בין איגוד מקצועי  לבין אתיקה?

ככל שהתבררו הכתובות על הקיר העיתונאי ואנשי מקצוע מעולים ראו את העתיד לבוא עליהם – הן בכלי תקשורת של השידור הציבורי והן בכלי תקשורת בבעלות פרטית – כך גברה תופעת החלטורות – העיסוק הנוסף הצדדי של העוסקים במקצוע. חלקן כדי להביא תוספת למשכורת. חלקן כדי להכין ג'וב חילופי ליום סגריר.

זה היה סימן בדוק נוסף לטישטוש תחומים נמשך שלפעמים אפשר לטעון לזכותו את הגנת הצורך: עיתונאים הכינו לעצמם מחסה או כסא מפלט.

יכול להיות שאתה עיתונאי כשר – אך יכול שמותר לך במקביל להוביל קמפיין פירסומת  בסכומי עתק כי  הפכת את עצמך לסלבריטאי ידוע ומכאן שאתה גם "מוביל ומעצב דעת קהל". ויתכן שאתה כתב מתחיל במקומון זנוח – אך מותר לך במקביל לכתוב הודעות במשרד יחסי ציבור מפני שכפל התפקידים לא מזיז לאף אחד – לא במקומון שלך ולא במשרד יחסי הציבור.

ויכול להיות שאתה גם כתב של עיתון יומי בכנסת – אך מותר לך במקביל להיות דובר של ועדה בכנסת. בבקר אתה מנסח הודעה לעיתונות מטעם ראש הועדה. בערב אתה שולח אותה למערכת העיתון היומי שלך.

שאלתי פעם את אותו עמית במסדרון העיתונאים בכנסת שהיה בעל ג'וב כפול כזה – תגיד, רעי כאח לי למקצוע, לא נראה לך תמוה במקצת שני כובעים כאלה על ראש אחד? והכל שקוף ובראש חוצות?

 התשובה באה מיד: "ואתה יודע כמה ילדים אני צריך לפרנס?" הוא היה שייך למשפחת העיתונות החרדית. הותר לו.

מרבית העיתונאים נזקקו תמיד לתוספות כלשהן להשלמת הכנסה, מי בעריכת חוברות ומי בהנחיית "שבת תרבות". אך בשנים האחרונות בקדחתנות גוברת ובמגוון של מקצועות לעת סגריר.

ככל שהיטשטש הגבול בין עיתונות לבין יחסי ציבור לבין פירסום לבין דוברות – כך גברה הרתיעה מעיסוק בנושא בכלל או מהגשת תלונות לועדת אתיקה כזאת או אחרת – באגודה המקצועית או במועצת העיתונות.

עיתונאים נרתעו מביעור חמץ בביתם שלהם מפני החשש שיראו כמי שגוזלים את פרנסתם של אחרים, או שיצטיירו כדון קישוטים "מיושנים" לתיאבון, או שיקלעו למערכת יחסים אישית עכורה עם הנילון, או שיתוארו על ידי חבריהם כתמימים להחריד.

ובכלל, מי רוצה להתווכח עם ההצלחה. עיתונאי פלוני עשה "מכה יפה" במבצע פירסום – גרף כמה מאות אלפי שקלים חדשים -למה לקנא ולקלקל לו? מאין צרות העין? חיה ותן לחיות.

 

הצורך למנוע שחיקת שכר במקצוע ולבלום את ההיזקקות לעודפי "חלטורות" שלא כולן עומדות בקנה אחד עם מה שנהוג לקרוא בקהיליית עורכי הדין "כבוד המקצוע". הרצון לבלום קידום של נטולי הכשרה והשכלה לעמדות מפתח בזכות קישורים ולא כישורים. השאלה מה יחליף את ההסכם הקיבוצי הגווע ואיך להגן על מוגנים בקושי שעברו את גיל הארבעים או החמישים. האתגר של הושטת יד והדרכה לעשרות עיתונאים צעירים בכלי מדיה חדשים – כל אלה העסיקו רבות את אגודות העיתונאים הן בירושלים והן בתל-אביב. 

השקעתי מאמץ בפעילות הן באגודת העיתונאים בירושלים והן באיגוד הארצי של עיתונאי ישראל – אך היה ברור לי בשנים האחרונות כי ציבור העיתונאים מאבד במהירות את האמון גם בממסד שלו וביכולתו להשפיע.  הייתי צריך להפציר באנשים להעמיד את עצמם לבחירה.

הגרעין הקשה של עיתונאים שהיה מוכן להקדיש זמן לפעילות ועד הלך והצטמצם. חלק מאלה שבאו לועדים ראו בכך קרש קפיצה לתפקידי ניהול בהמשך דרכם. הם יצאו ובאו בין הועד לבין ההנהלה, ניהלו "מגעים", אמרו "כן" להנהלה ברגע של אמת – והפכו בתוך יממה מנציגים קשוחים של ועד למנהלי מחלקות.

אך אם נותר באגודות גרעין קשה וקטן של מכורים להגנת המקצוע שלא ניתן היה לקנות אותו – הרוב הגדול של ציבור העיתונאים גילה אדישות, מיעט להגיע לאסיפות כלליות  ולעיתים בצדק: התמורות המהירות בשדה התקשורתי חייבו תשובות חדשות.

 הממסד העיתונאי נראה  מיושן ומאובן על כל שלוחותיו. הוא חדל להיות רלבנטי. משפיע. מתחדש.

השיבה אל היוניון החלה רק לאחרונה ודוקא בשורות "הארץ". דוקא בעיתון שהמוציא לאור שלו, עמוס שוקן, אמר לקהל עיתונאים בכנס אילת לעיתונות הראשון, בגילוי לב וללא ניסיון לשאת חן,  כי רכבת החוזה הקיבוצי  יצאה זה מכבר אל התחנה הסופית שלה ולא תחזור עוד. 

אך דוקא בבית שוקן החלה קבוצת צעירים להתאגד מחדש.

מבעד למסך של חרדה וערפל הבינה מסה של עיתונאים בכלי תקשורת שונים כי הם מתקרבים למעמד של פועלי ופועלות מתפרה בעולם השלישי. כי אם לא ישובו ויתאגדו – הם נידונים לשכר ותנאי עבודה בהתאם.

"אלימינייטד"

אני זוכר שישבתי פעם בועדה פריטטית כנציג אגודת העיתונאים בניסיון שכשלונו ידוע מראש להגן על עורך ותיק ב"ג'רוזלם פוסט". יוצר וכותב גאה שהיה פעם רב זכויות והפך לפתע נטל למעביד: הוא קיבל משכורת יקרה מדי לטעמם של בעלים חדשים, עורך חדש, צוות חדש.

 גרוע עוד יותר מבחינת מאזן סיכוי ההישרדות שלו: הוא היה מאלה שאם צועקים עליהם – הם צועקים בחזרה. הדביקו לו תדמית של "איש קשה". תדמית כזאת מרתיעה עורכים במקום העבודה – מקשה על מציאת ג'וב במקום אחר.

 אמרו לו שהג'וב שלו, מטעמי התייעלות, הפך מיותר. לא קיים. "אלימינייטד". אך הוא טען שמצאו לו כבר  מחליפה צעירה ברבע מחיר. "הם לא חיסלו את הג'וב. הם חיסלו אותי", טען בפני.

הביאו מולו, כצפוי, עובד ותיק אחר, פעם ידידו של המסולק, שפירט באריכות מביכה תקרית צעקות שכוחה בין השניים בלילה לחוץ בדסק החדשות.  עדות לכך, כביכול, שה"נאשם" אינו כשיר עוד מפני שהוא לוקה ביחסי האנוש שלו.

עכשיו, אחרי שנים של עבודה מסורה, גילו המעסיקים לפתע כי לעובד שלהם יש מזג חם. שליפת "העד", הידיד שהפך "מוסר" בשירות ההנהלה – שברה משהו באיש שלפני. פניו האפירו.

כשההליך הסתיים שלא בטובתו יצא הפורש, איש חולה בצד הלא נכון של גיל  50, אל המסדרון, והחל לתלוש שם מעל הקיר, מול עיני הנדהמות,  מספר כרזות שהעידו על רגעי מצויינות והשג של העיתון. "בזה הם זכו בזכותי", צעק בחמת זעם. "ואת זה אני לא אשאיר להם אחרי".

שנה לאחר מכן, כשהתקרבתי במכוניתי לעבר מעבר חצייה – ראיתי אותו לפתע הולך שם לפני  על הכביש מבלי שהוא ראה אותי.  חשתי צביטה קשה בלב. הוא נראה כאיש מת מהלך. הוא היה שבור.

 

לא קריירה של דוגמנית

הייתי ונותרתי פעיל באיגוד המקצועי העיתונאי מפני שאני חושש מן הכתובת על הקיר. מהפיכת אתיקה לסחורה מיושנת ולעיתים מסכנת את בעליה. מעין דון קישוטיות מקצועית בעולם של רייטינג. מן ההכרה של צעירים המצטרפים למקצוע כי דעתנות ועצמאות בחשיבה הם אכן ערובה לקידום מהיר –בתנאי שאינך מסתכן בעימות חזיתי עם בעלי עמדות הכח בכלי התקשורת שלך.

 עצה יפה לכל מקום עבודה – לא לעיתון.

באחת, ההכרה כי אפשר תמיד לומר "לא" , אפשר גם לומר "צריך לכתוב את זה אחרת", אפשר אפילו להעיז ולומר כי "חובה לחשוף את הסיפור הזה". אך "לא" אחד יותר מדי עלול לעלות למעז במשרתו.

חמור יותר: מי שמסרב להיצמד מדי לנושא הסיקור שלו  -היצמדות במשמעות של כתבות "חיוביות" לבעל הון או פוליטיקאי- עלול לשלם על כך באבדן סיפורים בלעדיים. מי שמפספס סקופים ליריב מחובר יותר ואין לו גיבוי משמעותי מקצועי מתוך המערכת שלו פנימה -עלול לשלם על כך באבדן משרתו.

עיתונאי צייתן. עיתונאי שאינו בטוח במקום עבודתו.  עיתונאי שמשכורתו אינה מזהירה והוא חשוף ללחץ ואי בטחון כלכלי. עיתונאי שהחוזה שלו הוא חוזה קצר מועד וחוזה שיש בו שלילה מראש של זכויותיו הנובעות מיחסי עובד ומעביד, עיתונאי שגיל הקיום המקצועי שלו שואף בהדרגה לזה של דוגמנית. עיתונאי שיש לו פיתוי גדול מאד למצוא לו פטרון שהוא גם נושא הסיקור שלו ולהפוך לכתב חצר סמוי או גלוי. עיתונאי החובר לפוליטיקאי במהלך עבודתו כדי להכין לעצמו מקום עבודה עתידי – הוא עיתונאי שעלול לאבד את המזג המקצועי הייחודי שלו. הוא לא יוכל  לממש בבטחון אישי מלא את מלוא יכולתו המקצועית.

חצי נחמה: הטלוויזיה והאינטרנט של משק חופשי רב ערוצים יצרו למצטרפים החדשים והצעירים למקצוע יכולת ניוד טובה יותר. אין להם נאמנות "יפנית" לכלי תקשורת אחד. הם קלטו שהמיתוס של בית מקצועי אחד לכל החיים התפוגג. הם מדלגים ללא פחד בין קריירות במקום להיצמד למעסיק אחד.

 נוצרה איפא מעין התחלה של איזון רצוי חדש במשוואה בעלים-עובדים.

 אין בה די.

4 Responses to “בחזרה אל ה"יוניון"”


  1. 1 חיים שיבי 14 בנובמבר 2008 ב- 3:02 pm

    כולם. ויש כאלה – שאפילו חוזרים. כמו שכתבת בהקשר אחר – לפעמים הערכים הישנים חוזרים לפתע להיות עכשוויים מאד

  2. 2 אסתי 14 בנובמבר 2008 ב- 2:23 pm

    ובעיקר התזכורת החוזרת ונשנת לטשטוש הגבולות בין עיתונות ליחצנות.

    ובכל זאת למה אני מרגישה שהאורווה כבר ריקה לגמרי וכל הסוסים ברחו ממנה מזמן?

  3. 3 חיים שיבי 14 בנובמבר 2008 ב- 8:23 am

    חוזה בכלל – אכן אלה החדשות הרעות. יש שלב חדש באין מעמד של החיה הלא מוגנת הקרויה עיתונאי. ואלה החדשות הטובות: לכל עובד ואפילו הוא עיתונאי יש זכויות כולל הזכות שלא ילינו את שכרו. ובעל בית שלא מבין זאת – מסבירים לו את זה לאט אבל מסבירים בכל זאת בבית הדין לעבודה.

  4. 4 עיתונאית חסרת זכויו 14 בנובמבר 2008 ב- 6:48 am

    אני עובדת כשכירה במקור ראשון. אין לי חוזה, אין לי פנסיה, ואין לי משכורת החודש.
    עובדי מקור ראשון אוכלים אותה כי הם לא מאורגנים


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: