דניאל והשד העדתי


דניאל בן סימון מתחיל את המירוץ שלו לכנסת ורותם כמובן את כישורי הכתיבה שלו למסגרת האפשרויות הבלתי מוגבלות החדשה – רשת האינטרנט.

בפוסט הבשורה הוא מספר בין היתר על הולדת המודעות שלו כי כוחו ושליחותו בכתיבה. זה התחיל ב"אקול נורמל אבראיק" בקזבלנקה, מרוקו.

מי שיודע לכתוב איננו מבזבז מילים בפתיח. חשוב למועמד החדש שאדע מאין בא.

 אך מעולם לא חשבתי על בן סימון כעל "המרוקאי" של עיתון "הארץ", שליח בטאון האליטות למחוזות השכוחים של הדרום הפרוע. לא חשבתי על בן סימון בהקשר של מוצא עדתי מזרחי כשם שלא חשבתי על מי ששיגר אותו למחוזות ההם, עורך "הארץ" בעבר חנוך מרמרי – כעל "לא צפון אפריקאי".

מוצאם של שני אנשי התקשורת המוכשרים האלה שהיכרתי בתחנות שונות של חיי המקצועיים לא עניין אותי. עקבתי בעניין אחר  תרומתם לעיתונות הישראלית בכל מקום בו כתבו או ערכו.

אך האם אפשר להפריד את בן סימון העיתונאי שחוצה קווים ורוצה להיות פוליטיקאי, מי שהולך עתה בתלם השלי יחימוביצ'י בדרכו החדשה בפוליטיקה – מן הסוגיה של עדתיות במערכת הפוליטית ובנקודת רתיחה סמוכה לבחירות?

האם אנחנו בשלב שבו אפשר לנתק בחינת מוצא ועדה משיוך פוליטי רעיוני והתגייסות לשינוי?

דומה – שלא. פה ושם שב ונשלף "השד העדתי" מן הבקבוק ופה ושם הוא מוחזר אליו לאחר שעשה בכוונת מכוון או במקריות לא מקרית את הכותרת והסערה התורנית.

האם השד קיבל ומילא תפקיד בסאגה של העימות בין שאול מופז לבין ציפי לבני? האם הוא משחק עדיין תפקיד ביחסם של בוחרי העבודה לאהוד ברק המתנצל בשם המפלגה לדורותיה?

האם "המזרחיים" שבנו סולחים עכשיו לביבי אחרי שתפשו בשעתו את גזרות נתניהו כמכוונות בכפיות טובה דוקא נגד אלה שהעלו את הליכוד בשעתו מן הכפור האופוזיציוני? לבטח – יהיה מי שינסה להזכיר להם זאת.

היה זה בן סימון שריאיין ביולי 1998 את אחד מבכירי חברי הכנסת של "העבודה" אז, אורי אור, ושמע ממנו מה הוא חושב על חבריו למפלגה ממוצא מזרחי.

"אי אפשר לקיים איתם שיחה נורמלית", סיפר אור לבן סימון במסגרת שיחה ל"הארץ", "הבעיה עם בן עמי, רפי אדרי, רענן כהן והאחרים – היא שהם מפרשים כל ביקורת לגיטימית כביקורת מתוך מניע עדתי".

אור לא קלט שהוא מיירט לעצמו את הקריירה הפוליטית ועושה זאת – לא פחות ולא יותר – מול עולה רהוט מצפון אפריקה.

חלק ממה שרשמתי באותו יום ביומני האישי מצא את דרכו לספרי "מסכת התדמית":

את עטיפת ספרי "מסכת התדמית" עיצבתי עם מסכה שיצר הנשיא עזר ויצמן ז"ל במסגרת "פרויקט מסכות" של פוליטיקאים למען אקי"ם. בחרתי במסכה שחציה כהה. חציה לבן.

"בתשע בבקר, במסדרון הקומה הראשונה, קומת הועדות של המשכן, התרחשו סצינות של כמעט היסטריה המונית.

אבי יחזקאל (עבודה) מסתובב עם שלט "אני מזרחי גאה" ואחר כך מזיל דמעות של עלבון עדתי אותנטי ומתוקשר בצינעת כתלי משרדו. דוד אזולאי (ש"ס) צועק בקול רם שהוא לא יורד מן העצים.

 דוד טל (אז ש"ס) עוצר את אור במסדרון – לפני מצלמות התקשורת – וצועק שהוא בוש ונכלם במפקדו לשעבר על דעותיו בנושא העדתי.

אלי בן מנחם, יליד בומביי, הודו –  מצית סיגריית "ברודווי" פרולטרית ואומר לי: "אתה יודע שאהוד ברק לא מדבר איתי חודשים? זה לא רק אורי אור. זה כל הגנרלים האלה שהוא מקרב. שמסתכלים עלינו כעל בובות שצריכות לומר כן".

חלפו עשר שנים ועדיין  סוגיית המוצא כקובעת גורלות וקידום וסיכויי הצלחה בפוליטיקה אינה מונחת במקום שהיא צריכה להיות מונחת בו- בעבר.

היא שבה ועלתה בשעתו כאשר רן כהן – מסור מאד לערכי הסוציאל דמוקרטיה ומחובר מאד לשכונות ולדיור הציבורי- לא זכה להגיע לראשות מרצ. גם כאשר יוסי ביילין, מחובר לא פחות גם לג'נבה, לא הצליח להוביל את מרצ להשגים אלקטורליים.

היא שבה ומוזכרת בשיח אינטרנטי מריר של כמה כותבי בלוגים המתבוננים עתה בהתארגנות החדשה ועתירת הסופרים בשמאל ומוצאים אותה מועדון "לא מזרחי".

היא תעלה בשיח שיבחן לקראת הבחירות בחורף הזה כמה "רוסים" וכמה "אתיופים" שובצו-שוריינו בכל רשימה ומי מאלה יכולים לסחוף אחריהם יותר קולות.

 

אי אפשר לקבור את הסוגיה ואולי לא צריך לקבור אותה אך צריך לקבור את השד. לבוא אל הפוליטיקה עם כל המטענים והערכים שאדם מביא איתו מתבנית נוף הולדתו. אך ללא "החבילה" שנלוותה לנושא העדתי בעבר. עם המורשת – אך בלי הניכור האישום והטינה.

עם התחושה שהמשחק אחרי הכל – אכן שווה ופתוח. עם הידיעה שאם מיניסטר "מזרחי" נכשל – היה זה בשל תיפקודו. עם ההכרה שאם מיניסטר "אשכנזי" סרח – גם הוא ילך לכלא בלי הנחות. עופר חוגי לא לבד.

לבוא אל הפוליטיקה בזכות הכישורים ועם היכולת לחצוב פתיחות ולייצר שיח רב תרבותי ורב עדתי. כור ההיתוך איננו עוד. אני רוצה לראות גם את כור הניכור נעלם ובמקומו באה הדגשת הייחוד בשורשים כמקור לגאווה ושאיבת כח אישי, קהילתי – ולאומי.

הבחירה של בן סימון איננה הבחירה שלי – לא במסלול ולא במפלגה – אך אני חושב שהוא בין אלה שמסוגלים להביא לפוליטיקה "עדתיות" מן הסוג שאני רוצה לראות בה: יפה ובוטחת – נטולת אשליות וגם מרירות.

בעיקר – נטולת שדים.

שיהיה בהצלחה, דניאל.

 

 

 

 

 

2 Responses to “דניאל והשד העדתי”


  1. 1 חיים שיבי 18 בנובמבר 2008 ב- 1:07 pm

    גם התגובה שופעת מתיקות….:)))

  2. 2 מואיז 18 בנובמבר 2008 ב- 11:53 am

    קודם בוחרים מישהו כדי להיות קבלן קולות של המזרחים, מישהו שיהיה יסמאן ולא תהיה לו דיעה משלו אלא דיעת המפלגה הגדולה שהוא מייצג בלי עירעור, ואחר כך אם הוא נכשל זה צריך להיות רק בגלל כישוריו.

    קודם כל, שיעלה המזרחי שנבחר בגלל כישוריו בלי שיכניסו אותו לכלא ואחר כך נדבר על שדים.

    הספוט הזה סותר את עצמו כמעט בכול משפט.

    ולא כל כך ברור לי איפה ראית מרירות בפוסט שלי ההתארגנות האשכנזית-שמאלית שלי, דווקא כתבתי אותו אחרי שאכלתי עוגת קצפת ממש טעימה. פוסט מתוק.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: