חשופים מאחורי העדשה


פיגוע הטרור בהודו הרחוקה מחזיר אותי לכאן ועכשיו. גם לשאלה מה ההשפעה המצטברת של סיקור פיגועים ומראות קשים על המסקר. גם להחלטות הקטנות שבמהלך סיקור כזה – שאינך שוכח לעולם. כמו שאינך שוכח את מה שראית.

 חלק מן המראות דבק בך לכל חייך. כמו כיפה של ילד ליד אוטובוס מפויח (בית וגן) כמו דוכן הפוך של עגבניות שדבקו בו אברי אדם (מחנה יהודה).

רגע אחרי פיגוע. מרץ 2008 – ישיבת "מרכז הרב" בירושלים. צילום באדיבות צוות "פלאש 90"

 

מה יעשה כתב של עיתון הנשלח לאתר של פיגוע המוני ומיד לאחר מכן, כאשר חלק מקרובי המשפחה עדיין אינם יודעים את גורל יקיריהם, מתבקש להביא תמונה של קרבן שהוא יודע ממקורותיו כי איננו עוד בין החיים.

כתבים בעלי ותק ומעמד פוטרים את עצמם מן העול. אך אין כתב בתחילת דרכו באחד מכלי התקשורת בירושלים שלא עבר את המסלול.

אני זוכר היטב את כל "סיפורי הפיגועים" שעשיתי בחיי. כל רגע מהם. באחד, יצאתי  להביא "סיפור" וצילומים של אשה שנפלה קרבן לכדורי טרור שעות ספורות קודם לכן באזור הגבעה הצרפתית.

המשפחה גרה בשכונת מוסררה הירושלמית, בבית אבן  שהיה מלא מפה לפה בקרובים ושכנים שהגיעו לנחם. היתה לי כשעה אחת בלבד עד ל"דד-ליין" של שיגור החומר.

נכנסתי לחדר האורחים, ל"סלון" הירושלמי המרוהט בכבדות, וישבתי שם בשתיקה בין זרים. ישבתי בלי לפצות פה. בלי לבקש דבר. הם כולם שם הבחינו בי, בכניסתי, ניחשו את זהותי ואת מטרת בואי. בעיני חלק מן האבלים – תקשורת היא בעיקר עורבים שחורים החגים מעל הגוויה.

הבטתי בעיני האב שאיבד את רעייתו ובעיני הילדים שאיבדו את האם – ועדיין לא אמרתי דבר ואיש לא דיבר איתי. חצי שעה חלפה ואני עדיין יושב שם כאבל בין אבלים. עוד רבע שעה – הזימונית רוטטת בהודעות "מיד ועכשיו" ואיפה אתה לכל הרוחות- מריכוז הכתבים בתל אביב – ואני אינני פוצה פה. ואינני מביט בשעון.  

 עד שקם  האב – כשהחליט שהוא רוצה בכך – וניגש אלי והוביל אותי כשהוא אוחז בידי לחדר אחר. אל האלבום של ימים טובים יותר. אל הצילום שיהיה בעיתון.

אחרי פיגוע אחר, באוטובוס, שבו איבדו את חייהם סבתא ונכדה בדרך לבית הספר – נשלחתי לכתה שאליה לא יגיע עוד. המורה, לאחר שנטלה כדורי הרגעה, לא תיפקדה. המנהלת, לאחר לבטים, הניחה לי להיכנס לכתה. ישבתי לרגעים על אחד הכסאות הקטנים. במסדרונות נעו קולגות מעיתונים אחרים, מחפשים את "הזווית האנושית".

הילדים אחזו שם בשקט בעפרונות צבעוניים, כל אחד עסוק בציור שלו שבא לבטא את הרגשתו על מה שארע. הרגשתי שאינני רוצה לראיין עוד איש.  לא מורים, הורים או זאטוטים. ביקשתי וקיבלתי אישור לקחת את אחד הציורים שבו נראה אוטובוס משורטט בקו ילדותי כשהוא עולה בלהבות ודמותו של ילד משקיפה מבעד לחלון.  שיגרתי אותו בפקסימיליה למערכת.

זה היה אחד הימים הבודדים שבהם גם לאדם שחי על המילים – נגמרות לפתע המילים. המערכת ביקשה "עוד חומר". אני חשבתי כי  הציור דיבר בעד עצמו. הוספתי פתיח המתאר את נסיבות הזמן והמקום בו צוייר הציור הזה. ביקשתי להסתפק בכך.

חלק מאלה שסיקרו פיגועים לאורך השנים שילמו מחירים בנפשם. שורות מתוך כתב תביעה של עיתונאית שעשתה את העבודה הזאת בשעתו  בשנות האינתיפאדה, פיגוע אחרי פיגוע, ופנתה אלי לייעוץ כמי שאחראי על הסיוע המשפטי לחברי אגודת העיתונאים בירושלים. הכינו לה נוסח כתב תביעה.

"בשנים האחרונות נדרשה התובעת לסקר פיגועים רבים, ונדרשה לבצע תורניות קבועות בבתי חולים באופן אינטנסיבי ביותר. סיקור הפיגועים גרם לתובעת מתח רב ואף נזק בריאותי של ממש, שהתבטא בבעיות לב. רופאיה של התובעת אף המליצו לה להמנע מביצוע עבודה שגורמת לה למתח וללחץ רב".

ידעתי היטב על מה מלינה התובעת הזאת.

 גם אני, כמו רבים אחרים בתקשורת הירושלמית, ראיתי את המראות.

 שמעתי אלף פעם את המשפט החוזר של ירושלמים תחת הלם: "פתאום שמעתי בום – היה ריח של עשן והרבה צעקות מסביב".

אך יותר מאיתנו הכותבים – שילמו ומשלמים מחירים הצלמים ובסופו של יום סיקור ודיווח הם אלה שמביאים את הסיפור האמיתי.

 פרי-לנסרים נטולי הגנות מקצועיות במירוץ אינסופי אחר הרגע שבו העדשה מספרת את הזוועה וההלם בתמצית וחזק יותר מאלף מילים.

 אחים למקצוע – בקידמת החזית שלו.

הפוסט הזה מוקדש להם.  

 

2 Responses to “חשופים מאחורי העדשה”


  1. 2 דפנה לוי 29 בנובמבר 2008 ב- 5:02 pm

    יפה כתבת. נדמה לי שלא רבים חושבים מה עובר בנפשם של הכתבים, בעיני רבים (רבים מאד) כתבים הם אכן להקת עורבים המתגודדת מעל גוויות.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: