עזה. רגעים. תשובה


"את יודעת, עכשיו כשהחדשות מטרטרות עזה מסביב לשעון, אני חוזר שוב לימים שלי בחור השחור ההוא. אני צייד של רגעים שיש בהם משמעות. לוכד אותם. מאמין בהם. רגע כזה יכול לבוא בכל מקום. אפילו בעזה.

עובדה: בעזה, ברגע אחד, הפסקתי לעשן. כן, בעזה, בפעם האחרונה במילואים שם לפני שנגמר הסיוט הזה לעמישראל. או כך לפחות חשבנו אז.

מה אומרים על מילואימניקים? תכניס אותם למדים והם נעשים מיד חרמנים ורעבים. מתי האוכל. מתי יוצאים. זאת לא חבורה משובבת נפש בגיל 25. אחרי ה-40 – עוד פחות.

הם החלו להגיע עם מכונית גדולה וכרס גדולה עוד יותר. אני זוכר אותם כמו שהיו פעם, בסדיר, אבל הם כבר לא. אותו דבר – רק קצת אחרת. 

יש את הבעל מן הזוג האידיאלי שהתגרש אחרי שהתאהב במאמנת הכושר שלו. והקבלן שהתעשר אך איבד את כל הונו. וזה מההיי-טק שעושה אחלה סלטים. נכנס לבועה-  והיא נגמרה לו.  

פעמיים בשנה, באדיבות צה"ל, אנחנו נפגשים ומביטים זה לזה בעיניים ורואים את תחילת הסוף.

תפשנו גזרה בעזה. ביום סריקות בערימת הזבל הקרויה שדרות עומר אל מוכתר. שאנס אליזה  פלשתין.  בלילה הוצאת חשודים מהבית. לפעמים סיורי בקר לאורך בריכות ביוב פתוחות במחנות הפליטים. מסריח באויר ורע לנו בנשמה.

לפני שיצאנו עשינו מטווח: קצינה ועוד שלוש חיילות ילדות עומדות בחול מאחורי גבם של חיילים בצד הלא נכון של ארבעים.

הילדות מורידות פקודות בקול צייצני: טען, שלושה כדורים אל המטרה. אש. פרוק.

אנחנו, גדוד של טנקי שלל רוסיים שעבר את התעלה, סיני, סואץ, קנטרה, בלוזה, חמוטל, טסה, צומת עכביש – עוברים לאט למצב ירי עם מאמץ רב שלא לפרוץ בצחוק.

אבל אפשר לשמוע את חריקת העצמות כשהיורים קמים כדי לפרוק את נשקם. אחד נתפש לו הגב. השני נמתחה לו הברך. השלישי כבר לא רואה טוב ויש חשש שיכניס לנו כדור בגב.

לפעמים זרקו אותנו לשרות במדבר. את זה אהבתי. במדבר אפשר לחשוב.

אבל עזה נכנסה לי לדם כמו זיהום. הרעלה שלא נגמרת.

חלק הלכו למחסומים. חלק לתצפית. למחנה הפליטים. לבית המכס.

אני נתקעתי במרפאת הכלא הסמוך למפקדת הממשל.

הג'וב שלי: לשמור על הדוקטור במרפאה. לפתוח עין שלא יכניסו סכין לרופא. האסיר בא עם מלווה. אחר כך חוזר עם המלווה. כשהוא במרפאה הוא אחריות שלי.

חלק באו להוציא תרופות. היו כאלה שחטפו מכות מאסירים אחרים. פה ושם, סתם חולה שלא מרגיש טוב. 

אני יושב שם איתם, מתבונן בהם. איך הם מתקינים את עצמם לפני הכניסה לדוקטור. מתרגלים בראש את הסיפור שלהם. איך שכלוא הולך – כך אתה רואה את המעמד שלו בתא. אחדים באים בראש מושפל. אחרים נעים זקופי קומה.

 אני זוכר את הבקר ההוא היטב. הקפה היה גרוע. האסיר הראשון היה קשה. למטה בכלא החליט מישהו לשיר את מרלן. כלוא או שומר? לך תדע. אנחנו הלכנו שם ונעשינו דומים אלה לאלה. הקול שלו הסתלסל מעלה – ועלה לי על העצבים:

נשאתי את מרלן שלי

 בשתי כפות ידי

 מרלן שלי מרלן

 אם רק תגידי כן

 מרלן שלי מרלן

 את כל חיי אתן

 

הוא הובא לחדר ההמתנה ועמד שם זקוף. אמרתי לו לשבת. הוא לא מיהר, המתין דקה כמי ששוקל את האופציות שלו, ישב על הספסל  בשקט. לאט. אחר כך סקר אותי בעניין.

המלווה אמר לי: "צ'יף חמסניק. בוס בתא שלו. לא רוצה לאכול מה שמגישים לו. הנבלה. שים עליו עין. הבן אדם דוקר עם קבלות".

נותרנו לבד. התחלתי את הטכס הקטן של "רוצה סיגריה?"

לא. הוא מניד ראש באדיבות מושלמת. הוא לא רוצה סיגריה.

אומר לי בעברית טובה: "אם יש – אקח כוס קפה".

אה? מה זה? אסיר שלא מעשן? אלה חדשות. הבאתי עוד שני ספלי קפה דפוק בכוסות פלסטיק לבנות. אחד לי ואחד לו. שתינו בשתיקה. אני עישנתי.

כמה זמן אפשר להתבונן בכרזות של חדר המתנה במרפאה צבאית? הייתי משועמם. פתחתי שיחה.

תגיד, אמרתי לו, איך זה שכל החברים שלך מוכרים את הסבתא שלהם בשביל סיגריה ורק אתה לא רוצה לעשן?

החמסניק הרים ראש, לגם עוד מן הקפה, שקל את השאלה. ירה את התשובה.

 

         אני יותר חזק מהם.

 

         למה יותר חזק?

 

         לומד לקחת כח מאמונה באללה ובנביאו. כולנו לומדים.

 

         מי נותן לכם לקחת?

 

         אתם נתתם. הכרחתם אותנו.

 

אני חושב: אההה. עוד חוזר בתשובה. רק מה – מתוצרת פלשתין. נולד מחדש. קנאי. פונדמנטליסט. רוצח. מתאבד. חומייני. כן. לפתוח עליו עין.

אבל הוא לא גמר את הסמול טוק רק מפני שאני החלטתי שזהו זה. עכשיו הוא תפש יוזמה. עבר לאנגלית והיא לא פחות טובה מן העברית שלו. עכשיו הוא זה שחוקר אותי.

 

          רוצה לדעת איך אתה נראה?

 

         תפדל.

 

         כמו אסיר בכלא – אבל לא אסיר משלנו. אסיר משלכם. בלי אמונה. בלי רצון.

 

         למה בלי רצון?

 

          אתה לא מכניס אמונה בלב. לא נותן ולא מקבל. ההפסד כולו שלך.

 

          מה עשית קודם?

 

         אדבוקט. 

 

חשבתי: כמובן. מפיל עלי את התיק.

הגיע התור שלו להיכנס לרופא. אני אחריו. שומר שלא יעשה תרגיל לדוקטור.  הוא לא עשה.  לפני שהחזרתי אותו למלווה אמר לי "שלום".

נגמרו 30 יום – חזרתי הביתה. לא שכחתי אותו. הפסקתי לזלול. התחלתי לרוץ כל בקר. סילקתי קורים. פיזרתי ערפל. הכי בריא – הפסקתי לעשן.

 

מה את מסתכלת עלי בחשד?

הוא הרגיז אותי כל כך -שחזרתי בתשובה בלי אללה".    

 

7 Responses to “עזה. רגעים. תשובה”


  1. 1 נטלי מסיקה 4 בינואר 2009 ב- 1:43 pm

    מקסים, עצוב ומצמרר..

  2. 2 ערדי 4 בינואר 2009 ב- 7:55 am

    מזכיר לי פרק בסופרנוס שהמאפיונרים מרביצים לבחור ישיבה בנסיון להוציא ממנו איזה מידע. הוא אגוז קשה, ובשלב מסוים מספר להם על מצדה ואומר "ואיפה הרומאים עכשיו?" – והם עונים במבטא איטלקי אמריקני כבד "עם מי אתה חושב שאתה מדבר בדיוק, טמבל?"

  3. 3 אזרח. 4 בינואר 2009 ב- 7:34 am

    הרומית,ולספרטא הסופר צבאית היו כל הנשק המתקדמים ,והם לא סיימו במצב טוב.איפה הם,(נעלמו.התאדו.)ואיפה העם היהודי.שאביא לך לינק ?

  4. 4 ערדי 4 בינואר 2009 ב- 7:01 am

    ספור מצוין.

    אזרח, כידוע העם היהודי אמנם השתמר לאורך הדורות בלי מטוסים וצבא, אבל לא כל כך במצב טוב. שאביא לך לינק?

  5. 5 אזרח. 3 בינואר 2009 ב- 12:58 pm

    אי אפשר לעקור את האמונה והאידאולוגיה הנמצאת בלב ע"י כוח ואלימות.

    כל אחד מת על קידוש השם שלו.מה שהחזיק את העם היהודי לאורך הדורות היתה האמונה ,הרוח היהודית.זאת, ללא מטוסים,פצצות חכמות,טנקים וצבא.

  6. 7 ריקי כהן 3 בינואר 2009 ב- 11:16 am

    בסיפור הריאליסטי הזה נתת בלי מניפסטים את התמצית של ההתנגשות התרבותית בבעיה ושמה עזה, ועשית את זה חזק מאוד.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: