ארי, עימנואל – ואנחנו


בפינה אחת של האולפן שהפך לזירה: ארי שביט. מולו עימנואל רוזן.

אני מתבונן בשני אנשי מקצוע מעולים שאני מעריך ואני שואל את עצמי היכן אני ואנחנו בסיפור הזה. באיזה צד. מפני שבסופו של חשבון – כמו שכתבה לי לאחרונה  מישהי, אם אתה על הגדר – אתה לא. וכדי שלא להיות על הגדר – אתה אמור להיזקק לכתיבה שהיא תקיפה.  

שהרי, שביט מגן על הטיפול הפסיכו-ג'ורנליסטי שעשה לציפי לבני ב"הארץ" בין היתר, באמצעות תקיפת רוזן ודור של פרשנים פוליטיים על מה שהם עוללו לבנימין נתניהו בשנות התשעים. אפשר היה לכתוב כאן באותה נשימה: לבנימין ולשרה נתניהו.

המעמד המתוח של "פייט" חושף בשביט את הצורך העיתונאי הנכון לטעמי לא לאתרג עוד איש במדינת ישראל – אך חושף בו גם את הצורך להשיב כגמולם למי שדחקו את נתניהו לאורך שנים לפינה של דחויים, ביצעו בו, לטענת שביט, מעין רצח אופי עיתונאי.

אלה הרואים עתה בעיניים כלות את הקאם בק שלו חרף כל מה שהם כתבו עליו.

שביט עושה את מלאכתו בהעדר מידתיות, בכתבה לגיטימית וראויה בהחלט מבחינת הצורך להעריך את אישיותה של השואפת לראשות הממשלה –לפני שתגיע לשם-  אך כתבה שנבנתה כקלסתרון חד מימדי ולא מאוזן.

כתבת דיוקן – וגם אם היא מפרי עטו של פובליציסט בכיר – אינה יכולה להיות כתבת קלסתרון.

אני מאמין לארי שביט שהוא עשה עבודה עיתונאית יסודית. בנה תחקיר לפני שכתב. שהמקורות שלו אינם מונעים אך ורק מן הצורך הפוליטי לייצר פער מנדטים בין בנימין נתניהו לבין ציפי לבני.

 אין לי דבר וחצי דבר נגד אלה המבקשים לדבר על לבני בעילום שם. יתכן שהם עדיין עובדים עימה ו"לצידה" במשרד החוץ.

יתכן שהם הכירו אותה בתחנות חיים אחרות. יתכן שהם פגועי לבני באותן תחנות. יתכן שהמסר שלהם הוא פטריוטי נטו.

אך מי שרוצה לבנות דיוקן  של פוליטיקאי או של כל אדם, דיוקן ולא קלסתרון, חייב למצוא, חייב להביא ולו גם קול אמין אחד  – בשמו או שלא בשמו – שרואה בה יותר משראתה שורת המודאגים. כל עורך וכל כתב יודע שגם כשאתה בא "לכסח", סימנת את המטרה ועכשיו אתה מצייר את העיגול מסביב– אי אפשר בלי המסגרת המאזנת.

 אפילו שתהיה קטנה, היא עוד קול אחד של פייר פליי. עוד זוית אחת שמעוררת למחשבה: אולי בכל זאת יש לה את זה.

ואם שביט עשה עכשיו לציפי לבני את מה שעשו – לטענתו – רוזן ואחרים לביבי, הרי שיש כאן  מעין סגירת מעגל. וכל כך הרבה בחברה הישראלית הדחוסה- וגם זה צריך להדאיג את המודאגים-  הוא למעשה רצף נמשך של סגירת חשבונות.

אני מכיר את בנימין נתניהו ואת ציפי לבני. ראיתי אותם ברגעי שפל וברגעי שיא. שמעתי עשרות נאומים שלהם. שוחחתי איתם פנים אל פנים.

אף אחד לא יקח מביבי את הניסיון ואת המנהיגות שלו. את היכולת לחזור לצמרת מול הזרם אחרי שנים של עויינות. לשרוד בכפור האופוזיציוני.  לגבש קו מדיני וכלכלי ברור ולבצע את מה שהוא מאמין שצריך לבצע. ונכון – מול עיתונות גרועה. כל כך גרועה עד שקם לו עיתון אוהד אחד לפחות.

בשביל להדגיש את המנהיגות הזאת – אין חובה לגמד את ציפי לבני. כמובן,  היא נטולת ניסיון בהשוואה – אך אין מקריות בפוליטיקה. הגעתה לצמרת לא היתה פרי היצמדות עיוורת לאריאל שרון. את האשה הזאת אפשר לא לאהוב – אך אי אפשר לבטל.

גם אי אפשר לסכם אותה כתמצית הבינוניות ואי היכולת להחליט, מבלי לספק תשובה אמינה לשאלה – הכיצד הצליח יצור חלול המתעב בני אדם – לשרוד ולהצליח במקצוע בו אי אפשר בלי קמצוץ של אינטליגנציה רגשית.

אני מתבונן בקליפ הזה פעם אחר פעם וגם אני מודאג – ולאו דוקא מן התרחיש של הגעת ציפי לבני לראשות הממשלה.  

מעיתונות שהופכת להיות חלק משולב ובלתי נפרד מקרב כוחני. אתה הולך עם אהוד או שאתה הולך עם ציפי או שאתה עם ביבי.

מודאג מעיתונים שאתה לא צריך לקרוא יותר מן העמוד הראשון בהם כדי לדעת עם מי הם הולכים. או עם מי הם לעולם לא ילכו. וגם כשנותרו ושרדו בהם (עדיין) לפחות שני דעתנים המתנגחים זה עם זה, הקו המערכתי – ברור.

מן הכתיבה הפובליציסטית שהיא  ציד בחבורה. בלהק.

מן הכתיבה שלעולם אינה יכולה להיות פחות משחיטה.

שכן,

אם אין דם – אין כותרת.

 

 

 

 

 

7 Responses to “ארי, עימנואל – ואנחנו”


  1. 1 מוקי 7 בפברואר 2009 ב- 1:59 pm

    אבל דווקא לי הדברים נראים פשוטים מאוד : או שם גלוי או עובדה ניתנת לאישוש. פחות מזה, זה כבר לא עיתונות ולא פובליציסטיקה.
    דוגמאות ?
    "אהרון ברק : לבני לא ראויה". זה בסדר
    "מקור בכיר : לבני גנבה 100 שקל מהקופה", זה בסדר
    "מקור בכיר : לבני לא ראויה" זה לא בסדר.
    ככה קל ופשוט.

  2. 2 חיים שיבי 6 בפברואר 2009 ב- 10:15 pm

    לאן היינו מגיעים אם לא היינו מסוגלים להשתמש במקורות אמינים שאינם מוכנים להחשף – אך מוכנים לדבר. זהו חלק מהותי ועיקרי בתחקיר עיתונאי. אלא שאינך יכול להסתפק במקהלת מקורות השרה זמר אחד אם אתה מתיימר לסקר או להציג נושא מורכב טעון ושנוי במחלוקת. מבחן ההוגנות הוא איפא בפריזמה רחבה. בעיקר כשמדובר בדיוקן. מבחן נוסף הוא בדיקת המניע של המקור. האם הוא עצמו מחסל חשבון ונגוע. והמבחן האולטימטיבי הוא האמת שבעובדות שאתה מקבל. הצלבה יסודית ואמינה של מקורות מסייעת להשגתה. נותר איפא מבחן היכולת להתייצב בבית משפט ולומר אמת דיברתי מול תביעת דיבה ולשון הרע. כאן אפשר לוותר על המקור החסוי מפני שאתה מצווה להגן עליו. אך יש תמיד דרכים נוספות להתגונן. מסמכים למשל.

  3. 3 אסתי 6 בפברואר 2009 ב- 8:57 pm

    אני לא עיתונאית. אני כותבת כתבות ספרות ותרבות.
    יצא לי להגיע לשני נושאים רויים שהתחקירים שעשיתי עליהם הניבו כמה פצצות רציניות. אבל לא היה לי ולו מרואיין אחד שהיה מוכן להעיד בשמו וגם לא היתה לי אפשרות להוכיח את הדברים (גם כי לא היה לי מרואיין שמוכן להיחשף וגם כי כתוצאה מכך אי אפשר היה להציג הוכחות)
    אז לא. פשוט לא כתבתי את הדברים. בצער נורא. אבל לא כתבתי את ההאשמות ההן כי אני לא יכולה להגיד שהשמועות אומרות, או שמתוך שעובדים אמרו אבל הם לא מוכנים להזדהות בשמם.
    .
    טוב, אני לא עיתונאית. לא כמו ארי שביט המפואר.

  4. 4 חיים שיבי 6 בפברואר 2009 ב- 7:06 pm

    דיווח עיתונאי הוא ידיעה לעמוד החדשות שבו אתה מספר מה קרה למי איפה ומתי ורצוי גם שתכתוב את שמו נכון. אם אתה כותב ידיעה שנושאה עלול להיפגע מן הדיווח אתה חייב לקבל תגובה. כדי לעמוד במבחן של עיתונות טובה אתה חייב להצליב מקורות כדי לוודא שהמניע של המקור אינו מעיב על הדיוק בעובדות. רצוי לא להישען על מקור אחד בלבד.
    רשימה פובליציסטית אינה טעונה תגובה. היא דעתנית וחדה ואם יש לך דעה אחרת תגיב מחר בבקר. אלא שהרשימה של ארי שביט היא לא דיווח עיתונאי ולא פובליציסטיקה. מדובר בהצגת דיוקן פוליטי. כדי להציג דיוקן אמין של אדם יש צורך בעבודת נמלים. משהו בסגנון איש השנה של "טיים" שאורי אבנרי ניסה לחקות בעבר בסגנון ישראלי. ללכת לבית הספר. לגן הילדים. לצבא. לכל תחנות החיים. למצוא אויבים ולמצוא אוהדים. לחפש נקודות תורפה. לחפש סיפורים שהם מפתח אישיות. אני מדבר על כתבה שיכולה להגיע ל-10 אלפים מילה. עשיתי כמה כתבות דיוקן והתלבטתי מאד בין המקטרגים לבין הסניגורים . אגב – המקורות הטובים ביותר ושופעי הארס ביותר הם דוקא "חבריו" הקרובים של פלוני בסיעתו.
    גם אם אתה מגיע למסקנה שהנושא שלך הוא כשלון – האיש הלא נכון במקום הלא נכון – אתה חייב להציג את המורכבות שלו..זה לא מה שקרה בהערת האזהרה של שביט. .

  5. 5 יוסי 6 בפברואר 2009 ב- 6:50 pm

    אוקיי תודה,
    עכשיו נקודה נוספת – מקצועית:
    הרי האיש "גבה עדויות" מתריסר אנשים בעניינה של ציפי לבני.
    כלומר, שזה לא מאמר פובליציסטי, אלא מעין רפורטז'ה – דיווח עיתונאי.
    האם הוא לא היה אמור לבקש תגובתה קודם הפירסום?

  6. 6 חיים שיבי 6 בפברואר 2009 ב- 6:36 pm

    בקטע הזה תאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר. ארי שביט לא צריך שום דבר נוסף על מה שהיה לו לפני "הערת אזהרה" כדי לקבל סקופים. האמת היא שארי לא בנוי על הז'אנר של סיפור בלעדי. על השילוב של פובליציסט וריפורטר שעשה את יואל מרקוס. ארי מתהלך יותר כנביא בעירו – אדם עם יכולת למקד נושאים ולבצע הערכה שנותנת לך תובנה נוספת וחדשה על המציאות מסביב. ויש לו את זה. גם את הכשרון של מראיין מעולה. מה שחסרה לי כאן היא המשמעת המקצועית האנושית של בניית דיוקן. אנחנו כולנו אנשים מורכבים. גם ציפי לבני.

  7. 7 יוסי 6 בפברואר 2009 ב- 6:31 pm

    חיים,
    האם יהיה זה מופרך להניח שעיקר מטרתו של ארי שביט במה שעשה היה לבנות לעצמו מקור עתידי לסקופים בשם ביבי נתניהו?

    מין תן וקח שכזה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: