איך נגמלתי (סופית?) מגאדג'טים


זהירות:  ראו מה עלול לקרות לבן אדם  שמוקף משפטנים.

 ואני כבר חשבתי שנגמלתי. שנגמר לי הצורך לשחק כל שנה בצעצוע היי-טק חדש. שאם הנוקיה שלי קולטת ופולטת שיחות ומוסיקה ומבצעת צילומים סבירים – היא נשארת איתי. צמודה וקרובה גם אם חלפו יותר משלוש שנים.

איור: מירב שביט

 

עד לישיבת עבודה ליד שולחן ארוך אחד עם סוללת עורכי דין. עד שאחד מהם, שישב משמאלי, צימצם גבות  והביט ארוכות בנוקיה, סוקר אותה בעניין רב כמי שגילה  מוצג ארכיאולוגי נדיר.

לא הספיק לו, המבט הסוקר-מבקר. הוא שלח יד ונטל את המכשיר. הפך אותו וסובב אותו. ואחר כך  סינן  בשקט, לאט, מדגיש כל מילה: תגיד, אתה-עוד- עם הדבר המה-זה-מיושן-הזה? כמעט שכחנו איך נראה הדור הקודם של הסלולרים.

בא לי לעשות ממנו קציצות. הוחזרתי באחת לשנותי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית על הר הצופים. לסוגיית ניהול הניראות שלי בין המצטיינים והחנונים ותותחי השינון שלא החמיצו אף הרצאה או תרגיל.

אלה שניגשו למרצה אחרי שעה של שיעמום גורף  מפני שהיתה להם עוד שאלה אחת חשובה מאד.

אלה שנראו כמי שנולדו לתנועה חנוטה בחליפות, שתיקי הג'יימס בונד שלהם היו אז הכנה לכיבוש מקום התמחות במשרד יוקרתי. חלקם עם המכונית של אבא. חלקם עם המכונית שקיבלו אחרי הצבא. אחרים עם החלום לעשות כסף שיקנה להם הכל.  

חצי ממני היה איתם. הם רצו להיות נשיאי בתי משפט ופרקליטי צמרת והם ידעו את הדרך לשם. קיבלתי חלקית את הצורך: ניהול הניראות הוא חלק מכרטיס ביקור אישי בחברה מכורה למותגים.

החצי השני סרב להפסיק לצפצף. העדיף את עריכת עיתון הסטודנטים "פי-האתון" על נוכחות רושמת בהרצאות. הגעתי להר הצופים בעיקר לבחינות. טיפחתי שפם פו-מנצ'ו. העדפתי  לשלב בלייזר וכפתורים מוזהבים על מכנסי ג'ינס מלבינות. הצהרה מוקדמת  על אי הליכה בתלם מעונב.  

אך הגאדג'טים נותרו אהבה גדולה. לא כסמל מעמד אלא ככלי עבודה ותיקשור.

ללכת למסיבת עיתונאים במחלקת המדינה בוושינגטון עם הטושיבה הניידת והכבדה, להתחבר לשקע (בימים של טרום אילחוט) ולקרוא שם חדשות און-ליין לפני שהמתדרך פוצה את פיו – רק כדי לאתגר את רמת העידכון שלו עם המבזק האחרון של סוכנות הידיעות איי. פי.

להעביר  את הרשימה האינסופית של מקורות ומספרי הטלפון שלהם מפנקס רשימות עט לפנקס אלקטרוני, הקסיו השחור שנראה עכשיו בלתי אפשרי ועתיק במסך האפור והזעיר שלו. לעשות אותו דבר רק הרבה יותר מהר עם הפאלם ולסנכרן אותו בהוט-סינק למחשב.

עד שנראה היה כי הצורך בגאדג'ט חדש הופך להתמכרות והחלטתי שכל עוד מכשיר מבצע את המשימות שלו – הוא לא מוחלף. עד שמגאזינים עתירי נייר כרומו כמו "דה מרקר" התחילו לספר לי מה יש בערכות האביזרים של מנהל מצליח- ולמה. עד שהרשת מלאה באינסוף פורומים שבישרו על השקת הצעצוע החדש שעוד מעט – היכונו – יגיע למשווק הישראלי.

ועכשיו, אחרי שלוש שנים בלי חידוש– בא העלבון הצורב לנוקיה  והפך את החלטת הנגמלות על פיה.  עובדה: אני כותב משפטי פתיחה לפוסט הזה על מסמך וורד של הצעצוע החדש- אומניה של סמסונג.

אני משחק בהקשה על מסך המגע. מעצב בפעם המי יודע כמה את תפריט הפתיחה. משגר ומקבל דואר. מפנק את האומניה בנרתיק עור  וטוען ב-2500 השירים האהובים עלי. גולש  ליו-טיוב. מסנכרן למחשב.

אבל זהו. זאת הפעם האחרונה.

הצהרה: כל עוד האומניה תעבוד ותעשה את שלה –היא לא תוחלף. ואפילו יחלפו שלוש שנים. וגם אם השוק יתמלא באלה שיכולים  יותר.

את האומניה לא אחליף.

אלא בסלולרי שעושה קפה.

 

 

0 Responses to “איך נגמלתי (סופית?) מגאדג'טים”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: