סקס, פוליטיקה – ותקשורת

 "אתם יודעים – ושותקים".

 

 התקשורת יודעת  על צדדים נסתרים של חיי פוליטיקאים אך הציבור אינו מקבל דיווח. טיעון מאשים  רווח המוטח כלפי עיתונאים המסקרים את התחום הפוליטי.

אביא שלוש דוגמאות בסוגיה הקרויה "הצד הנסתר". על פירסום – ואי פירסום.

 שכן, לעולם אינך שלם עם עצמך עד תום אם פירסמת. ולעיתים אם לא פירסמת. מפני שמדובר בנכסי מוניטין של אדם. ומעבר לשאלה האם תוכל לעמוד בבית משפט ולומר "אמת דיברתי" – עומדת ההתלבטות המקצועית בסוגיית הפרטיות.

ראוי או לא ראוי לפירסום? בידך כל האמת או רק חצי אמת? ולמה עכשיו? ומי רוצה את הכותרת?

השימוש הנפוץ  בשמועות לצורך חיסול חשבונות בקהילת הפוליטיקה-תקשורת הוא שימוש מזמין מאד. ניתן להרוס קריירה פוליטית בנקל.  הרס כזה ממתג את הצייד המסתובב בגאווה במזנון הכנסת עם קרקפת בלעדית התלויה לו על חגורתו: עוד נבחר אחד – בחוץ.

אלא שגם ציידים מובהקים, אם אנשי מצפון הם, מגלים לאורך השנים כי הראש שהסירו נותר תלוי להם על צווארם ולאו דוקא על החגורה.

תלוי – ולעיתים מכביד. 

 

"הלך לנערת ליווי"

 

הוא היה ח"כ בכיר ומוערך. הזמן: ימים ספורים לפני שעמד להפוך לשר בישראל. המניע: חסימה. מישהו טרח להפיץ שמועה לפיה היה הבכיר צרכן של נערת ליווי.

מצאתי את עצמי נוסע לאחד הישובים בהרי יהודה כדי לדובב את מי שהיה בעל "המכון" ו"מפעילה" של אותה נערה. חשבתי בדרך על העיתוי ועל המניע של המקור שהיפנה אותי לאותו "מפעיל". אם המקור ידע לאורך זמן – מדוע שמר את המידע שלו נצור? רק כדי לשלוף אותו בימים של הרכבת ממשלה?

והפניה אלי –  יוזמה שלו או יוזמה של מושך בחוטים אחר שהעדיף להישאר מאחורי הקלעים?

המניע היה שקוף: להרוס מינוי משדרג. "העד" שמצאתי היה טיפוס שלא הייתי קונה ממנו מכונית משומשת אך הוא דבק בגירסתו. הבכיר "החשוד" שהזמין אותי לשיחת תגובה לחוצה ונרגשת בביתו דיבר על יריביו הפוליטיים בהרחבה אך לא סיפק הכחשה או אישור לעובדות.

הידיעה פורסמה עם איזכור של חשדות על  "בכיר"-  ללא פירוט שמו.

הבכיר לא הפך מיניסטר.

לקח: גם בעידן של  כותרות מהירות מאד (מפני שהמתחרים עלולים להקדים ומפני שתיחזוק צוות תחקירנים עולה כסף) – אעדיף איפוק עד השלמת תחקיר.  

שכן, פירסום המועלה לחלל התקשורתי ונותר תלוי בו כחשד שלא לובן עד תום – הופך עיתונאי למופעל. למי שלוחץ על הדק אקדח השמועות. לוחץ- ויורה "פרשה" בעיתוי שהוכתב לו מתוך הביצה הפוליטית. 

 

"כל המסדרון יודע"

 

הוא היה חבר כנסת לא אהוד ולא מוערך. לפעמים נטו ללעוג לו גם בסיעתו שלו.  אך הוא השתדל יותר – ושרד.

שעשועי הפוליטיקה: הועדה המסדרת חדרים לנבחרים מיקמה את חדרו בקומת חברי הכנסת  דוקא בסמוך לחדריהם של יריבים פרלמנטריים מושבעים. שורת לשכות ארוכה מימין ומשמאל של כאלה שתיעבו כל מילה שאמר בנאומים צעקניים למדי במליאה.

חדרו ולשכת העוזרת הפרלמנטרית שלו היו נושא לתצפית קבועה – ולא אוהדת.

מי נכנס. מי יוצא. מי צועק. מי יוצאת עם עיניים אדומות. מה נאמר לה.

אם בקעו משם קולות רמים – הם נקלטו.  עברו הפצה ושיווק.

"שמע חיים", אמר לי אחד העוזרים הפרלמנטרים באותו מסדרון, אחד שלימים הפך לדובר ויועץ תקשורת. "איך זה שאתה לא יודע מה שכל המסדרון יודע על הליצן המתלהם הזה?  שים לב לעוזרת הפרלמנטרית הרב תכליתית שלו.  תבוא אלינו תשתה קפה תשמע לפעמים את הצעקות שבוקעות ועולות מן הלשכה שלו. אתם מפספסים סיפור".

לא הלכתי לשתות קפה. טילפנתי אליה. ביקשתי לשוחח. אמרתי לה ישירות: אומרים לי שחייך בלשכה קשים ולא בשל העבודה הפרלמנטרית. אומרים לי שכל המסדרון יודע. מה אני צריך לדעת? אני מבקש לדבר איתך.

היא באה לשיחה פנים אל פנים. אינני יודע אם סיפרה לי הכל, אך די היה במה שאמרה כדי שאניח לנושא.

היא אמרה: תעזוב אותם. שונאים אותו. מסתובבים ליד הדלת ואורבים לכל מילה. אחר כך מפיצים את השמועות  שלהם מקיר לקיר במזנון בתקווה שמשהו יקלט בתקשורת.

הוא בסדר. אני בסדר. אין לך סיפור".

 

   "עלו על השולחן"

 

הוא היה אחד מעובדי המשכן – ומקור טוב שטופח לאורך שנים.  חתול לא היה מסוגל להיכנס למזנון מבלי שהוא ידע (ולא מעט חתולים הצליחו לחדור למשכן השמור ביותר במדינה). 

היה לו דיווח על יחסים מן הסוג השולחני. כלומר, חבר כנסת ועובדת בסיעתו– ומה שארע בינו לבינה על השולחן הגדול בחדר הישיבות של הסיעה.

הוא ידע מעדות שמיעה ואולי חצי ראייה. כלומר, לא שמע מאחרים אלא שמע כשעבר באקראי בסמוך בשעת לילה מאוחרת. זה נשמע לו חם. נשמע לו סוער.

שאלתי אם זה נשמע לו בהסכמה.

 כן. זה נשמע לו בהסכמה גורפת מאד.

השבתי  שאני לא מעוניין לשמוע פרטים נוספים.

הוא נראה מאוכזב. כמי שניסה לשווק יהלום והתקבל כמי שמציע  אבן זכוכית.

הוא אמר: "אני אף פעם לא אבין את הראש שלכם. למה מה קרה? לא סיפור טוב?"