יש דבר כזה. סינדרום ירושלים. עולי רגל באים לעיר ומתחילים לתקשר עם ההיסטוריה ולפעמים לדבר עם עצמם בכיכר העיר בהיותם בטוחים שנועדה להם שליחות מיוחדת או שניחנו בכוחות נסתרים. ההליכה בסמיכות למקומות קדושים הרוויים בהיסטוריה יוצאת בהם אובר דוז של רוחניות.
לפעמים הם פשוט לא עומדים בחשיפה למינון הירושלמים שמסביבם על עומק השסע שבהם. כל כך הרבה ירושלמים, כל אחד עם הסינדרום שלו וכ-ו-ל-ם נגד כולם. חרדים מול חילונים. עשירים מול עניים. יהודים מול ערבים. אנשים קשים ובעלי אמונות ללא פשרות החיים בצפיפות ומכונסים יחד כמו כדורי פלאפל רותחים בפיתה הוליסטית אחת.
עד לאחרונה הייתי מודאג ומוטרד בעת עריכת השוואות תקופתיות של ירושלמיות מול תל-אביביות. כאן בבית הירושלמי שלי כל כובד העולם. מחאות וזעקות מרות הכתובות על קירות מאה שערים. קרבות שעבעס גם על החניון. רכבת קלה שלא מתחילה לנסוע לשום מקום. דאון-טאון מוזנח חפור ועגום.
ואילו שם ליד הים – אנשים אוהבי חיים ואדם הממצים בנחת את הים תיכוניות שלהם לאורכה של טיילת עץ מרהיבה, זוללים מטעמי שפים אל מול השקיעה. תמצית הישראליות היאפית החדשה. המשוחררת.
אנחנו עבר. הם עתיד.
אלא שלאחרונה הגעתי למסקנה המעודדת שאין הדברים כמות שהם נראים – ויש איזון בין שתי הערים. כלומר – מול סינדרום ירושלים יש סינדרום תל אביב ובנותיה – כלומר סינדרום ערי השפלה. אני לא אפסוק כאן של מי חמור יותר או דוקא מועיל יותר לאדם ולסביבה. הכל בעיני המתבונן. אך רצף של ארועים מגלים תזוזות במשוואת הרוחניות (או העדרה) הבינעירונית. מתחת למעטה הדימויים השגורים והמקובעים חלות תמורות.
שימו לב לרצף הדמויות והארועים הבאים:
דודו טופז. לא ירושלמי. ישראלי חביב לשעבר ואיש של קשרים והתרשתות מן הסוג התל אביבי. היציאה שלו מן המסלול באה בהקשר של סגידה נמשכת לאלילי הרייטינג והסלבריטאיות. לא חומרים ירושלמים – אבל מי שמתמכר להם – עלול להגיע למחוזות שירושלים כולה זהב לעומתם.
שרי הריסון. לא ירושלמית. להבדיל מן הנוקם טופז – כולה רוחניות, חיוב והארה. על פי דבריה שלה – מקבלת מסרים תוך שינה ובעלת שליחות.
על הספר "לידה" שכתבה היא אומרת: "לפני כשנתיים קיבלתי מסר שבו נאמר לי להכין את עצמי לקריסה העומדת להתרחש, התגובה שלי לא הייתה כלכלית, לא מיהרתי למכור את נכסי כדי להימנע מהפסדים או לנסות להרוויח, היא היתה להמשיך בדרכי ביתר שאת, בדרך שאני וחברות "קבוצת אריסון" עושות בשנים האחרונות: תהליך רב-עוצמה ומכריע, שמטרתו להגשים את חזון הקבוצה".
זאת ועוד: "מטרתי בספר זה היא לחלוק את הדרך שעברתי, במישור הרוחני ובמישור העסקי, לשתף בתובנות שאליהן הגעתי בדבר החיבור ההכרחי בין השניים, להעלות השערות בדבר טיבו של העולם החדש שאליו אנו מתקרבים ולחשוף את המודל העסקי-רוחני שלי, מודל חדש לעולם חדש, שיאפשר ליחידים, לחברות ואפילו למדינות וללאומים, להפוך את הקריסה לשינוי, להפגיש את הרוח והחומר וליילד מהמפגש ביניהם את העתיד".
רוגטקה בר. מוסד תל אביבי חדש ב"סצינת המחאה האקטיביסטית". על פי פירסומים נוטפי תל אביביות אודות המקום החדש המיועד לשמאלנים בלבד תיאסר למקום הזה כניסת חיילים במדים יען כי החיילים במדים שייכים לצבא הכיבוש. אני מעריך כי תיאסר גם כניסתי שלי מאחר ואני נושא בארנקי תעודת ירושלמי – ובעיר הזאת יש שכונות רבות שניבנו לאחר מלחמת ששת הימים וכולן מעבר לקו הירוק.
לבעלי רוגטקה: אני מתגורר בשכונת צמרת הבירה ליד האוניברסיטה העברית על הר הצופים. מצד אחד אני חובב מיצים טבעיים. מצד שני אני לא חובב מקומות שמגבילים כניסה על פי מין, צבע, מדים או דעה פוליטית.
לבוא או לא לבוא?
חיים שיבי 
נכון. ואני מניח שאחת מקריאות הגנאי של אוהדי בית"ר לעבר שחקני הקבוצה היריבה תהיה – שטופז יגמור עליכם.
אבל יש סימביוזה: עובדה שדודו טופז, כשרצה להטעות את קורבנו לאחר התקיפה, שלח אליו מכתב איום – כביכול מאוהד בית"ר ירושלים באש ובמים.
לא ברור,
למה אתה חושב שירושלמים לא יכולים להיכנס לרוגטקה?
בירושלים השמאל הרדיקלי הרי הכי חזק, כמו שגם הימים הרדיקלי הכי חזק
כל תנועות השמאל קמו כאן, ראה כיכר פריז בכל שישי
דוקא תל אביב היא עיר הפרווה, בה לא תמצא מיעוטים של חרדים וערבים
ושם רוב החיסולים הכבדים בעולם התחתון.
ועוד הרבה דוגמאות בהווה ובעבר.
לגבי רוגטקה, השאלה אם האיסור הוא על יוצאי צבא בכלל (שבתור קונטרה למקומות בחברה הישראלית רק יוצאי צבא הוא די נועז אבל אני לא בעד) – אם האיסור הוא רק על לובשי מדים יש בזה הגיון כי מדים הם הצהרה פוליטית, ביחוד בימים אלה שבהם נראה שצה"ל הופך רשמית לצבא ההגנה למתנחל, ונוכחות לובשי מדים יכולה להיתפס כמאיימת (וסלקציות בכלל אינן מחלה תל אביבית – ראה מועדון הצעצוע)