רק לא פוליטיקה


אני עומד על שפת הבריכה בבית של דוד לנגזם, מיאמי. האיש התחיל מאפס ועשה כסף. עכשיו הוא נח על הדולרים ותורם הרבה  לישראל. יש לו מעמד בקהילה. אין סיכוי גדול שמישהו יתקוף את לנגזם למרות שיש לו ערימות של כסף. הוא חושב שהוא צריך פרסונל בודי-גארד. זה הג'וב שלי.

אני עומד בידיים שלובות במרחק של חמישה מטר מהאיש שלי. משחק ברואה ואינו נראה. לנגזם אוהב שאנשים יראו את היזראלי בודי גארד שלו. ג'סט בק פרום דה סואז קנאל. אבל אסור שאני אהיה קרוב מדי ואף פעם לא במרכז.

אני בתספורת צבאית קצרה. אני עומד ישר כמו מטאטא ומשתדל לא לתקוע מבטים בז'אנין לנגזם, האשה של הבוס. השעה שבע בערב. היא דופקת לעצמה את הראש עם האלכוהול וכשזה קורה אני רואה את הכרת התודה שלה בעיניים. חם ומיוזע כמו בתל אביב. לנגזם מארח לקוקטייל ולייט דינר.

עד סיבוב המשקאות השלישי, השיחה שקטה מאד. אחר כך האלכוהול משחרר אותם.  הלילה עוטף את הבריכה בצמר גפן של לחות סמיכה. עכשיו אפשר לשמוע קולות של צחוק, בעיקר של הנשים. יש אורות מסביב לבריכה ויש מוסיקת רקע. לנגזם אוהב את סינטרה.

גם המוזג, דניאל אובראיין,  הוא סטודנט בחוג שלי. הוא אומר לי שלדעתו אני יהודי מסוג אחר. לא כמו לנגזם. אחר כך הוא מתנצל. סורי ברדר. נו אופנס. אבל אתם הישראלים שבט אחר.

אובראיין היה בויטנאם וזה נתן לו מילגת לימודים. אנחנו האנשים המבוגרים של החוג לתקשורת. זקנים בני 24 . אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים זה לצד זה בים הילדים והילדות שמסביב. אובראיין לא מדבר הרבה אבל ממה שהוא אומר אני מבין שהוא סוחב צלקות גדולות בראש. אובראיין חושב שהכל רקוב. הנשיאות. הקונגרס. בעיקר חברות העסקים הגדולות שלדעתו שולטות בכל דבר וגם במה שקורה לו.

אובראיין אומר לי: אנחנו היינו בסדר. נלחמנו כמו שדים. שמנו את הנשמה בחור ההוא. אבל וושינגטון היתה ונותרה רקובה. הם דפקו לנו את הצורה. הפוליטיקאים.

אובראיין סיים תיכון בעיר קטנה במערב התיכון והחל לעבוד בסופרמרקט. הוא תכנן קריירה של וטרינר וחסך לקראת השנה הראשונה שלו באוניברסיטה. הצבא תפש אותו באותה שנה ולקח אותו למחנה אימונים ליד פנסילבניה. אחר כך נתנו לו שנה בויטנאם.

קצת לפני שהשנה נגמרה אובראיין הרגיש שהוא נגמר ראשון. הצבא היה מוכן לעשות איתו עיסקה. ג'וב משרדי בסייגון, שחרור מכובד ולימודים על החשבון – תמורת שלוש שנים בקבע. הוא לקח מה שנתנו.

הילדים בחוג קוראים לנו ויטנאם וט ואיזראלי סולדג'ר.  זה נותן לנו הילה קטנה ומשחרר אותנו ממשחקי הסטודנטים שלהם. אנחנו שם בשביל לקחת תואר וללכת. אנחנו בראש אחר. לפעמים אנחנו רואים ביחד סרטים ישנים של בוגי במועדון הסטודנטים. אובראיין לימד אותי להכניס מטבע לג'וק בוקס, לבחור בשיר שאף אחד לא רוצה לשמוע ולהביט מסביב במבט שאומר: תקפצו לי. למישהו יש בעיה? שיקום.

זה עובד  על הבנות מסביב. הולך לנו איתן. אבל הן קצת מפחדות. כאילו באנו מכוכב רחוק. אובראיין שואל אותי מה קרה לנו אחרי שחזרנו כל אחד מהמלחמה שלו והבנו שהפוליטיקאים דפקו את העסק לפני-  ואחרי. למה אנחנו מדברים באותה שפה.

אני אומר לו:  אותם סימנים בכולנו. הרצון לנסות הכל. למצות עכשיו. לתפוש את היום. לחיות את הרגע. השינאה לסיסמאות הגדולות שלהם. לנאומי כיסוי התחת.

הוא אומר שזה נשמע מוכר ושואל מה אנחנו יכולים לעשות. אני אומר לו: רק תרופה אחת: לגמור את התואר, להיכנס לעולם הפוליטי. להצטרף אליהם.  ולדפוק להם- לשם שינוי- את הצורה. מבפנים.

אובראיין צוחק: יו קרייזי איזראלי בסטרד. אין מצב.

נכון. מודה: ויטנאם סובבה לי בורג.

אך לא עד כדי כך.

רק לא פוליטיקה.

0 Responses to “רק לא פוליטיקה”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: