גלויה מעיר הזויה

אני נוסע מביתי הסמוך לאוניברסיטה העברית על הר הצופים לעבר מרכז ירושלים. במסלול המקביל נעה מונית מזרח ירושלמית שבסיסה במלון "אמבסדור". אלא שעל דלת המונית מופיעות בגדול מאד האותיות ב"ה. פיתוי פלשתינאי ללקוחות שומרי מצוות.

 אנחנו נעים בשני מסלולים שהופכים לפתע בפועל וללא אזהרה למסלול צר אחד. זאת מפני שבצד שמאל של הכביש נפערה חפירת ענק המסומנת כחפירה ארכיאולוגית ולפניה ואחריה יש מגוון חפירות הפתוחות כצלקת ארוכה מזה חודשים ארוכים לצורך השלמת עבודות הרכבת הקלה. ברקע מוצב שלט: הרכבת הקלה טובה לירושלים.

 התמרון על הכביש  הופך לעינוי כאשר המסלול הצר מתפתל כנחש ומעמיד במבחן מעשי את כישורי הנהיגה של המעורבים- וכל זה עוד לפני שהגענו למתחם החרדי שם נפגוש אבנים וסילוני מים.

צילום נתי שוחט פלאש 90

 

 אין עוד עיר בעולם שתושביה היו מקבלים בשלווה כזאת את העובדה שהרשות שלה הם משלמים מיסים מסכנת בכל יום את חייהם למן הרגע שבו הם יוצאים מפתח הבית ונעים ברכב אל יעד עירוני.

כולו מן אללה.

הסיוט התעבורתי מתפתח למחלוקת על דת ומדינה וחניון כאשר הרכב חולף מצד ימין על פני המבצר החרדי ברחוב שבטי ישראל. יש בפתחו ניידות משטרה רבות ורכב נושא תותח מים לפיזור הפגנות.

שיירת המכוניות מאטה כשהנהגים נכנסים לכוננות ספיגה. יש בסמוך גם פרשי משטרה רכובים. עשן סמיך עולה מערימות הזבל שהחרדים מעלים באש. אני שוהה ברכב כבר 45 דקות במסלול שהיה אמור להביא אותי ליעדי בימים כתיקונם ובעיר שפויה בתוך רבע שעה.

נהג המונית המזרח ירושלמי מגלגל את החלון מטה ומגביה את קול המוסיקה הפיירוזית שלו כתרופה להרגעת עצבים מרוטים וגם כמעין מסר לחרדים ולשוטרים: יש מזרח תיכון אחר.

אני מגביר בתגובה את קולה של איימי ווינהאוז. הוא עושה לי תנועה ביד שיש לה מספר פרשנויות אפשריות.

א. היהודים השתגעו. ב. תן לי לעבור ראשון. ג. העיר המשותפת שלנו הופכת לבלתי אפשרית. ד. שנינו אכלנו אותה מפני שלא נסענו בכביש עוקף דרך ואדי ג'וז או שדרות בגין. ה. המוסיקה שלך על הפנים. 

הרכבים נדחסים אל הפתח הצר החד מסלולי שנוצר בין פרשי המשטרה לבין החפירות הארכיאולוגיות ופסי הרכבת שתהיה אי"ה ומטפסים מעלה לכיוון בית החולים הצרפתי, כיכר העיריה, ממילא.

רגע של בשורות טובות: בירושלים הענייה נפתח אחר כבוד מלון פאר חדש – מלון ממילא. 310 דולר ללילה. כל כך מובן: מה שהעיר הזאת זקוקה לו עתה יותר מכל הוא עוד מלון פאר אחד לטובת אלה שאינם חיים בה.

 "חדרי המלון עוצבו על-ידי האדריכל והמעצב האיטלקי הנודע, פיירו ליסוני שהפליא ליצור עיצוב מודרני, מתוחכם נקי ומהודר במיוחד עם תאורה מדהימה המשולבים עם הנופך התרבותי המפואר של ירושלים". וואלה.

  יש גם שמחה בשטח. מעין משאית קטנה עוצרת בצומת כשהיא נושאת על גבה את תמונת הרבי המלך המשיח ורמקול ענק משמיע ניגון חסידי בעוצמות שגוברות על המוסיקה שלי וגם של נהג המונית (ב"ה) שהצלחתי להקדים בשתי מכוניות לפחות.

 מתוך המשאית החסידית קופץ אברך בתנועה גמישה ופוצח בריקוד על הכביש, אחוז בצהלה מוזרה וללא מודעות נראית לעין לכך שהרמזור עתיד להתחלף תוך שניות מאדום לירוק.

 נס: לפני שזה קורה – מדלג האברך בחזרה אל הרכב המזמר ואנחנו נעים  בשיירה אחת לכיוון רח' עמק רפאים במושבה הגרמנית, מבצר השפיות האחרון של ירושלים. 

מה בסך הכל רציתי? לשתות מקיאטו ואחר כך מיץ גזר מעורב במיץ תפוחים וג'ינג'ר ב"קפית" במושבה.

לראות מסביבי ולו רק לשעה אחת ירושלמים חילונים שלא רוקדים באמצע הרחוב ולא חופרים שום דבר וגם לא מבעירים מדורות זבל ואפילו לא קוראים לשוטרים "נאצים".

 ב"קפית" אני מבצע תפילה הודיה מן הסוג החילוני.

הגעתי.

 הגזר מוגש עם קרח וחיוך.

 כן. אחרי הכל, למרות הכל – אני עדיין מאוהב בעיר הזאת.

 עוד סוג של שיגעון ירושלמי.