יורם שפטל, רינו צרור – והגנגסטער היהודי הכשר


אם יעשו לי במרומים את מאזן החטאים והמצוות אני מקווה שירשם לי לחיוב שלא הצטרפתי בשעתו ל"ועד הציבורי למען מאיר לנסקי". נזכרתי בועד כאשר זיפזפתי בשלט בדרך לערוץ פריים ב"הוט" ונפלתי במקרה על רינו צרור מראיין בחינוכית ב"חוצה ישראל" את עו"ד יורם שפטל.

שפטל בא מחוייט וחגיגי בחליפת פסים ומעונב כדבעי. על העניבה התנוסס מגן דוד גדול שהבהיר גם לכבדי שמיעה כי מדובר ביהודי לאומי גאה.

פלאש-בק –  אני ויורם למדנו באותו שנתון בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ואני חיבבתי את הצעיר האנטי ממסדי אם כי הבטתי בחשד מה בדמעות שניגרו מעיניו בכל פעם שעמד והאזין לנאום של מנחם בגין בכיכר ירושלמית. לא רק שהוא בכה – הוא עמד דום ובכה.

היינו חברים מפני שגם אני לא בדיוק הטיפוס הכי ממסדי בעולם – עד שיום אחד – לקראת סיום לימודינו בפקולטה – בא אלי שפטל והציע לי הצעה שאפשר לסרב לה: להצטרף אליו בהקמת הועד הישראלי למען מאיר לנסקי. לנסוע למיאמי ולסגור עניין לטובת מאיר.  

שפטל טען בלהט כדרכו כי מדינת ישראל אמורה לקבל כל יהודי ובעיקר יהודי עסיסי כמו לנסקי על פי חוק השבות – אלא שמשרד הפנים באטימותו דוחה את לנסקי בשל עברו וקשריו בעולם ההימורים והפשע האמריקני. שפטל לעומת זאת סבר כי לנסקי הוא משלנו. נקודה.

אמרתי לא תודה. לנסקי ידע – כמו כל פוליטיקאי ממולח –  להאשים את התקשורת בתדמית המאפיונרית שלו. אך כל דולר שעשה בחייו היה נגוע בהימורים פשע וזנות.  הוא ובאגסי סיגל – התשובה היהודית למאפיונרים מפס הייצור האיטלקי. קוזה נוסטרה מאד. גלאט כושר מאפיה.  

מי שלא הבין את  הדרך בה השחית לנסקי כל דבר שזז בסביבתו בארה"ב או בקובה – קיבל המחשה מעולה ב"סנדק 2" של פרנסיס פורד קופולה ומריו פוזו – בדמותו של היימן רות' החולה.  

לי שטרסברג גילם את דמותו של פנסיונר פשע יהודי שמחפש את השלווה בין מיאמי לירושלים ובלבד שיתנו לו קצת לנוח והרחק מידו של משרד המשפטים האמריקני.

היה לו גם משפט של תובנה מאוחרת שנותר אחריו כמורשת אחים: "למדתי מאוחר מדי שהרבה יותר קל ומשתלם לגנוב כסף מהציבור בדרכים חוקיות מאשר בדרכים לא חוקיות". 

ועכשיו יושב שפטל מול צרור ומתאר בלשון מתמוגגת  כיצד לנסקי הזאטוט ועימו באגסי סיגל הולכים בילדותם לגבאי של בית כנסת ומשחקים לו את המסכנים כדי שיתן להם משהו מהקופה.

לנסקי מחביא מחבט של בייסבול מאחורי גבו ואחר כך חובט בגבאי והם השניים לוקחים את הכסף ונמלטים.

אבל ביידיש – אומר שפטל – הכל נשמע כשר יותר. זה מצלצל משלנו. יהודים – כמה מפחיד יכול להיות גנגסטר שדובר אידיש?

צרור ממשיך לחייך ולשאול את שאלותיו בנחת ובחביבות ואינו תוקע סיכות בשפטל – אולי משום שהוא מעדיף את שיטת התן-למרואיין שלך חבל – והוא יעשה את העבודה לבד.

צרור אינו מעמיס על הראיון משקל כבד גם כשהוא מגיע לנושא ההגנה של שפטל על דמיאניוק ואינו מכביר פרטים. אין שאלות נוספות בנושא סוגיית העמדתו של דמיאניוק לדין בגרמניה.

חבל. שפטל הוא במיטבו כאשר מוציאים אותו מן הזחיחות עם פרובוקציה קלה. אך צרור נותן לו להמשיך ולספק מינון גדוש של לאומיות גאה.

בין היתר – איך עזב את תל אביב מפני שאוירת השמאל שמשרים יושבי בתי הקפה בה – אינה יפה לנשמתו. הזכיר לי את עומק הטיעון הרווח בכמה מאותם בתי קפה לפיו כל הירושלמים הם קנאים שלא למדו מעולם למצות את החיים.

מה קרה ליורם שפטל – "שפי" כמו שקראנו לו בחיבה בפקולטה?

הוא הלך ונהיה עם השנים – יותר הוא עצמו.

עם זה – לפחות – אני יכול להזדהות.

 

 

 

 

7 Responses to “יורם שפטל, רינו צרור – והגנגסטער היהודי הכשר”


  1. 1 חיים שיבי 26 בספטמבר 2009 ב- 5:59 pm

    בסמוך ליום כיפור אני נוטה למאזנים מתונים יותר. אפילו מנסה למצוא קווי זכות. כך למשל -אני מוכן לתת נקודות זכות מראש למי שמוכן לעמוד לבד מול זרם או ממסד. ההסתייגות שלי מול אינדיבידואליסט מובהק כמו שפטל היא סוגיית האיזון והמינון. המידתיות. הסגנון. הרצון – או העדר הרצון – להבין/לכבד את הצד השני של המתרס.
    כשהוא אומר שיש סניף של מרצ בפרקליטות המדינה הוא מזכיר לי את שנות החמישים בוושינגטון – למרות שהטיעון המזהה שמאל בממסד המשפטי או בתקשורת איננו משולל יסוד לחלוטין. אני מוכן להעריך אינדיבידואליזם בכל תחום ובכל מקצוע – אך פאנטיות מביאה לי ת'סעיף. גמר חתימה טובה.

  2. 2 אסתי 26 בספטמבר 2009 ב- 5:32 pm

    התנהלות שפטל בפרשת דמיניוק אכן מדהימה ונבזית במיוחד. אבל היא בהחלט מעידה על האיש ועל עקרונותיו ומראה צדדים נוספים ואפלים מלבד הצד המתחבר לגנגסטריות היהודית.
    אם חיבתו ללנסקי מעידה על השורשים מלאי רגשי הנחיתות הנובעים ממוצאו היהודי, הרי פרשת דמיניוק מעידה על סתם כוחנות ואגוצנטריות שהם האידאלים האמיתיים שמנחים אותו.
    לא ציונות ואפילו לא לאומנות.
    או במילים אחרות אם יש מי שאישיותו מוכיחה שהלאומנות היא מפלטו של הנבל הרי זהו עורך הדין שפטל.

  3. 3 אזרח. 26 בספטמבר 2009 ב- 12:30 pm

    הישירות לומר דברים ללא צביעות.דברים שרוב הקיסרים,המלכים,הרוזנים,הפוליטיקאים ואנשי הדת אינם מעזים לומר.האם אין זה נכון שהרבה קל יותר ומשתלם לגנוב כסף מהציבור בדרכים חוקיות ,מאשר בדרכים לא חוקיות ? ראה את ההתנהלות בעשורים האחרונים. רק צריך להשיג את הרשיון לגנוב מהציבור .אתה תמצא שאלה אשר היה להם הרשיון לגנוב מהציבור נחשבים כיום כאנשים מהוגנים ומקובלים.טוף,היה להם רשיון לגנוב.
    Don't worry,don't worry.Look at the Astors and the Vanderbilts.All those big society people.They were the worst thieves.And now ,look at them.It's just a matter of time.

    Meyer Lansky.

    מאייר לנסקי אומר, שהזמן "מלבין" את הפשעים שנעשו ע"י הסבא.כך שהנכד,הוא כבר איש "מהוגן".
    שאלו פעם את "Lucky" Luciano:האם הית משנה משהו בחיים שלך,אם הייתה נתנת לך ההזדמנות לשנות?הוא אמר?
    A reporter who tracked him down in the twilight of his life asked if he would do it all again. "I'd do it legal," Lucky replied.
    "I learned too late that you need just as good a brain to make a crooked million, as an honest million. These days, you apply for a license to steal from the public. If I had my time again, I'd make sure I got that license first."

  4. 4 חיים שיבי 26 בספטמבר 2009 ב- 11:58 am

    בעניין שפטל – האיש היה ונותר מעניין. ההצעה שלו להקים יחד ועד למען לנסקי לא נבעה אך ורק מכך שלנסקי היה מסוגל לטפל בדרכו בכל מרצה בפקולטה שלא העניק לנו תואר בהצטיינות. שפטל חש הזדהות של אמת עם הדמות. יתכן כי הוא שאף בילדותו להיות גנגסטר יהודי לאומי טוב – ולא הסתייע. בקטע מסוים של הראיון שפטל מדבר בהערצה על לנסקי המפוצץ הפגנה של ניאו נאצים בניו -יורק- ולא בנאומים.
    בעניין רינו- אני סבור כי הוא החמיץ את השאלה המשמעותית והאירונית מכולן. אותו משתפ אוקראיני אכזר שמדינת ישראל החזירה לאמריקנים עומד כחלוף שנים לדין בגרמניה על הרג יהודים . שפטל רצה לקלקל לשופטים לוין דורנר וטל ולממסד התביעה כולו "את ההצגה" כלשונו – אך העניק לדמיניוק כמה שנים נוספות של חיים באמריקה לפני חשבון נוסף – והפעם יסודי יותר – מן הסוג הגרמני.

  5. 5 אסתי 26 בספטמבר 2009 ב- 11:35 am

    הייתי רוצה להתייחס לשני דברים שהעלית כאן.
    1. רינו צרור ושיטת הראיון שלו שאומרת "תן למרואיין חבל והוא כבר יתלה את עצמו"
    הגדרה נפלאה לצורת הראיון הנפלאה של רינו צרור. אישית אני מאוד אוהבת את זה אצלו.
    \פעם אחת או פעמיים ראיתי אותו יוצא מגדרו ומראיין בכעס או בתוקפנות כמו מראיינים אחרים. זה היה כמובן על נושאים שבדמו כמו מצב הקולנוע הדוקומנטרי או הראיון עם נורית דבוש. ושם הוא ממש לא היה אפקטיבי. לדעתי לפחות

    2. יורם שפטל – מעניין לגלות שאתה מכיר אותו מנעוריו. חייבת לציין שאני לא הייתי מסווגת אותו כ"לא ממסדי" דווקא, אלא יותר כאלים, כוחני ובכל זאת דמות מאוד עצובה, וגם כמאמר הגויים "יהודון" בכל המשמעות המכוערת והעלובה של הסטריאוטיפ הזה (בדיוק ההיפך מהתדמית שהוא מנסה כל השנים להדביק לעצמו)

  6. 6 חיים שיבי 26 בספטמבר 2009 ב- 10:54 am

    גמר חתימה כשרה למהדרין- וטובה


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: