ד"ר אילנה דיין לא מדברת סולברגית – עדיין


אגודת העיתונאים בירושלים החליטה השבוע לחזק את ידיה של ד"ר אילנה דיין ושל צוות תכנית התחקירים "עובדה" – חרף פסק הדין של כב' השופט נעם סולברג שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 7 לדצמבר.

הדי פסק הדין הזה ממלאים את השיח הציבורי – ובצדק. הוא מחייב דיון נוסף. אי אפשר ולא צריך להתעלם ממנו.

מאחר ויש לי יד בהחלטה הזאת אני רוצה לנמק אותה. היא אינה מבטאת התייצבות מוכנית, אוטומטית, של היוניון העיתונאי במעגל החמים של מדורת הברנז'ה.

בפסק הדין הדקדקן של כב' השופט על 39169 המילים שבו יש בהחלט פיסקאות הראויות לעיון חוזר והפקת לקחים של כל מי שעוסק בתקשורת. בכמה מהן יש הבנה לשיטות עריכה מקצועית העוסקת בניסיון לקחת רסיסי חיים מצולמים, משודרים או כתובים ולהפוך אותם לתמונת מציאות משמעותית.

הפרשה שהסתיימה נכון לעכשיו בנצחונו של סרן ר' – שיפוצה על פי פסק הדין בסכום של 300 אלף ₪ על פגיעה בנכנסי המוניטין שלו- עסקה בילדה פלשתינאית כבת 14, אימאן אל-האמס, שנקלעה לשטח אסור בכניסה במוצב באזור רפיח.

נפתחה לעברה אש והיא נהרגה. בוצע "וידוא הריגה" או "ניטרול סיכון". כל צד במשפט הזה השתמש לכל אורך הדיונים בשפה משלו.

נמצאו בפסק הדין הערות שכל עורך מקצועי יכול לכבד וללמוד מהן – כמו הצורך להעיר את תשומת ליבו של הצופה כי קטעי צילום ממסיבה באותה יחידה אומללה לא צולמו מיד בסמוך לארוע הקשה שהיה נושא הכתבה.

אך הכתבה כמכלול הביאה תמונת מצב על היחסים ועל הנורמות בתוך יחידה צבאית של כולנו. תמונה שיש בה עניין לציבור ללא קשר להשקפותיו הפוליטיות. תומכי ארץ ישראל השלמה – ומתנגדי הכיבוש גם יחד.

פסק הדין בשורה התחתונה שלו הוא נזיפה קשה לתקשורת החוקרת. על דרך העריכה. על עיתוי השידור. על אי המתנה לדבר הרשויות.

עיתונאים לא יצדיעו לפסק הדין מפני שהוא מנסה לפרק לגורמיה תמונת מצב בשלוש שפות שונות. הצבאית. המשפטית. העיתונאית. וגם בשפתו של האדם הסביר הצופה בתכנית טלוויזיה בפריים טיים.

אך לכל אחת מן השפות עולם מושגים משלה. דרכי חשיבה ומבחנים משלה.

למדתי את ההבדל כבר בשנה הראשונה ללימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בקמפוס הר הצופים חשבתי משפטית. בקמפוס גבעת רם בו שכנו משרדי בטאון הסטודנטים אותו ערכתי – חשבתי עיתונאית.

החשיבה המשפטית בנויה על השוואת והחלת סעיפי חוק ותקדימי פסיקה על שרשרת עובדות שארעו במציאות- והוכחתן. החשיבה המשפטית מבקשת לדעת מה מתאים למה. היא בנויה על תבניות קבועות מראש.

החשיבה העיתונאית בנויה על בחירה. על נטילת והעצמת ארוע אחד. סיפור של אדם אחד. קוד אחד. משפט אחד או צילום אחד –והמחשתם לכדי הסבר. לראי המוצב בפני הקורא או הצופה. לא תמיד ראי שלם – אך ראי השואף להיות אמין.

בשפה המשפטית ובכתבי בית דין – כפי שלומד כל קורא של פסק הדין המנומק שכתב כב' השופט סולברג – אין מגבלות על מספר המילים. בשפה העיתונאית אתה מדבר בקצרה ובהעצמת תכנים – לא על חשבון דיוק ואמינות – או שאתה מדבר אל עצמך.

בעולם המשפטי אתה לעולם נע במתחם ממוסד. ממתין להליך מסודר לפני שתפצה את פיך. כבול בתאריכים ומקבל רשות לדבר כדי להציג מסמכים ועדויות. דבר הרשויות תחילה.

בעולם העיתונאי אינך ממתין לרשויות. אתה אמור להגיע ראשון. לקבל חומר בלעדי שיש (תמיד) מי שאינו רוצה בחשיפתו. לארוז אותו בדרך קליטה ומובנת – ולחשוף אותו בעוצמה לפני שתוקדם על ידי אחרים.

בפרשה זאת, כב' השופט השתמש במבחן המשפטי הידוע כמבחן האדם הסביר. השאלה שהציב לעצמו ולקהילת התקשורת היתה מה המסר שהצופה הסביר קלט לאחר שצפה בכתבת התחקיר הטלוויזיונית – ומה היה המתאם בין המסר הזה לבין המציאות.

לדעת כב' השופט נכשלה התכנית בהבאת תמונה של מציאות אמת והכשל טמון – בין היתר – בצורך לבצע העצמה. כב' השופט ניסה להיכנס לנעליו של הצופה הסביר והגיע למסקנות שאליהן הגיע. הוא החיל חשיבה משפטית על פרקטיקה עיתונאית.

המבחן העיתונאי – מבחן העורך הסביר – שונה. העורך הסביר, אם היו בידיו חומרי הגלם העדויות והקלטות והצילומים שהיו בידי מערכת "עובדה" – היה הולך במתווה שלה. ולא שהחומר נקי משגיאות עריכה. אלא שאלה שיש אינן מצדיקות לעניות דעתנו – בכל הכבוד – פסק דין המפנה אצבע מאשימה ושואפת לרסן אל מקצוע העיתונות. בעיקר – אל העיתונות החוקרת.

כן, עיתונות היא מקצוע חפשי בנשמתו – אך לא נטול עקרונות וכללי יסוד מחייבים.

סרן ר' זוכה בבית דין צבאי והוחזר לתפקיד פיקודי. אך אין עורך ראוי לשמו שלא יראה באמירתו של סרן ר' לפיקודיו "כאן קודקוד, כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו. עבור" – משפט שהוא נורה אדומה. נורה שחובה להביאה לידיעת הציבור.

על המשפט הזה- בכל הקשריו- תלוי ועומד עולם של ערכים – או העדרם. על המשפט הזה עמדה זכות הקיום של הכתבה כולה.

על פיסקה אחת של כב' השופט אין חולק. וזאת היא. מהי אמת המידה לעריכה ראויה ולגיטימית, והיכן עובר הגבול בינה לבין זיוף ועריכה מגמתית? התשובה לכך היא חדה ופשוטה: הצגת החומר באופן שבו הצופה הסביר מקבל תמונה אמיתית על אודות האירועים היא עריכה ראויה; והצגת החומר באופן שהצופה הסביר קולט תמונה שאינה תואמת את פני המציאות לגבי האירועים, היא עריכה פסולה.

וגם על משפט אחד של ד"ר אילנה דיין אין מחלוקת. "האילוצים על עיתונאי הם בעצם שלושה: לדבר אמת, לוודא שהוא מביא תמונה מדויקת ולאזן את התמונה, ולהביא אותה בהקשרהּ. האילוצים האלה קיימים בכל כתבה, בכל דבר שאתה עושה".

הצופה סולברג סבור כי היא נכשלה.

אין לבצע "עליהום" תקשורתי נגד כב' השופט סולברג על מאמץ ראוי ויסודי לחשוב משפטית ועיתונאית גם יחד. אלא שבמבחן התוצאה – המאמץ לא תמיד צלח.

יהיה זה בית המשפט העליון – בשלב הערעור אם יוגש – שיקבע האם השופט סולברג הוא הצופה הסביר – והאם מבחן הצופה הסביר על פי כב' השופט – גובר על מבחן העורך הסביר של אלה שבילו ליד שולחן עריכה את השנים שהוא עשה באולמות בית המשפט.

4 Responses to “ד"ר אילנה דיין לא מדברת סולברגית – עדיין”


  1. 1 life3 26 בדצמבר 2009 ב- 9:28 am

    נציב את הצופה הסביר מול מסך קטן ונציע לו לבחור בין שתי ברירות. האחת. שעה מול האח הגדול ואחותו. השניה. שעה מול תכנית תחקירים. והיה אם הצופה הסביר יבחר באח הגדול נדון את התחקירים לכליה?
    עיתונות היא שליחות ושליחים המביאים מסר שהוא ראי אינם אהודים. מקובל ואין מחלוקת כי הראי הזה אינו יכול להיות מעוות. אך השאלה האם הוא מעוות ומה היו האמצעים הסבירים שננקטו כדי שלא יהיה מעוות היא שאלה שהתשובה עליה ניתנת על ידי אנשי מקצוע. ואלה אכן הופיעו לפני השופט אלא שדעתם לא התקבלה עליו. מקריאת פסק הדין המעניין נראה עוד כי כב' השופט ראה בכל העיתונאים והמומחים חבורה שעשתה יד אחת כדי למזער את הנזק שנגרם לסרן ר'. ואני עדיין מקווה כי הפסיקה תכיר בצורך להגן על השליח. בין פוליטיקאים לבין הון – הוא זקוק להגנה כזאת יותר מתמיד.

  2. 2 מנחם 26 בדצמבר 2009 ב- 7:59 am

    צןדק. רשימה זו אינה פוגעת בשופט. אבל היו מאמרים אחרים של כותבים אחרים שעשו זאת. לא מובן מדוע צריך לשפוט את התוצאה של הכתבה במבחן "העורך" הסביר" ולא במבחן "הצופה הסביר". האם אין זה מסמכותו של בית המשפט לקבוע? ומדוע הטענה כי "הצופה הסביר" במקרה זה הוא השופט סולברג,ןלא כל אזרח שצפה בכתבה.האם בית המשפט אינו המקום הראוי לקבוע מה חרג ממבחן "הצופה הסביר" ומה לא?

    מדוע כשבית המשפט פוסק נגד סעיפים מקפחים את הצרכן בחוזה בנימוק שהם חורגים ממבחן הצרכן הסביר זה בסדר וכאן לא?

    בכל מקרה עד שבערר ,אם יוגש, לא יקבע אחרת, פסק הדין החמור נגד "עובדה", בתוקף – עם כל הצער שבדבר.

  3. 3 מנחם 26 בדצמבר 2009 ב- 6:29 am

    בשורה התחתונה – קובע פסק הדין כי באמצעות העריכה הוצגו עובדות לא נכונות {ע"י חיבור תמונות מזמן אחד לפס קול מזמן שני]ויצרו מצג שווא. כל זאת על מנת להעצים את עמדת "עובדה" כלפי האירוע.

    זו רק דוגמא אחת. ולא דיברנו על תיאום עדויות של עיתונאים, ועל נסיונות לשיבוש הליכי משפט שפסק הדין זוקף לחובת מערכת "עובדה"

    במקום להתמקד בערר , אם "עובדה" סבורה שיש בסיס להגישו, מתארגן עכשיו קמפיין ציבורי שלם שמטרתו לפגוע בשופט ששפט ובעקיפין מביא לפגיעה במערכת המשפט.

    חבל שעיתונאים נותנים יד לכך.

    ולא בשוליים – בהצלחה כאן, אמשיך לקרוא אותך גם באן.

    • 4 life3 26 בדצמבר 2009 ב- 6:44 am

      הקפדתי מאד לציין כי אין לפגוע בשופט סולברג שביצע ניתוח מדוקדק של פסק הדין – בכלים של חשיבה משפטית ושיפוטית. אין זילות בבית המשפט ובכבוד השופט בדברי ביקורת על פסק הדין. גם בבית המשפט העליון תמצא דעות שונות. דעתי היא כי חרף שגיאות עריכה כמו למשל הדבקת צילומי מסיבה ללא ציון מפורש שהם לא צולמו לאחר ההרג – את הכתבה צריך לשפוט במבחן העורך הסביר ולא הצופה הסביר סולברג. עורך סביר אינו יכול להישאר אדיש נוכח משפט – כל מה שזז במתחם ואפילו הוא בן שלוש – צריך להרוג אותו". עורך סביר אינו ממתין לאישורי רשויות באשר לעיתוי פירסום. ועורך סביר היה מוצא שיש בחומר שהגיע אליו – חומרי גלם שהיו בידי המערכת – משום עניין לציבור.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: