מכתב גלוי לנשיאת מועצת העיתונות


אל: כב' שופטת בית המשפט העליון בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר
מאת: חיים שיבי, חבר נשיאות מועצת העיתונות
גבירתי,
כפי שאת יודעת אני פעיל בשנים האחרונות באגודת העיתונאים בירושלים – העיר שהיא ביתי. בשליחות האגודה הזאת נפגשתי מספר פעמים עם איידן וייט, האיש העומד מזה שנים בראש הפדרציה הבינלאומית של איגודי העיתונאים – IFJ.
איידן הוא מגן נלהב ומיומן על זכויות עיתונאים ועל חופש העיתונות – בכל מקום תחת השמש. בתור שכזה – מצאנו שפה משותפת ואני מעריך את פועלו.

ועם זאת – איידן נוטה להגיב בנימת לעג מופגן בכל אימת שאני מתאר את ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. נראה לו שאני מפריז. נראה לו שלדברים שלי אין כיסוי.

זה קורה לא רק בשיחות פנים אל פנים. איידן תוקף אותנו גם מעל בימות של פורומים בינלאומיים ובהודעות לתקשורת שהוא חתום עליהן. אין כפל לשון.
אני חייב להודות שאיידן מעלה לי את לחץ הדם בלעג נוטף הארס שלו לניסיון הישראלי הייחודי לקיים מסורת דמוקרטית גם במצבי מלחמה וגם תחת לחץ בטחוני מתמשך של לוחמה בטרור. לחץ שמדינות אירופה לא ידעו מאז מלחמת העולם השניה.

מי שלא הלך לסקר בשר אדם מפוזר ומעורב בעגבניות רגעים לאחר פיצוץ בשוק מחנה יהודה או בבית קפה ירושלמי (על השמאלנים והימניים שקראו בו עיתונים על הבקר)- לא יודע על מה אני מדבר.
בעיקר – איידן מרגיז אותי כשהוא לועג להצהרה שלי כי ישראל היא מדינה הנהנית מחופש עיתונות שאינו נופל – לדעתי ואני עדיין מחזיק בה – מן החופש המוענק לעיתונאים בארה"ב למשל.

ככל שאני מכיר את הממסד האמריקני, בתנאי חירום ולוחמה הוא הופך לדורסני – חוקה או לא חוקה – כלפי כל מי שמסומן כסכנה לביטחון האומה.
מכליאת האמריקנים-יפנים אחרי פרל הרבור ועד גואנטנמו – יש לאמריקנים פתיל קצר בנושא הביטחוני. קצר וחסר רחמים. הם – שמנפיקים כל שנה דו"ח מקיף על מצב זכויות האדם ברחבי העולם – יכולים ללמוד לפעמים משהו מאיתנו.
ועדיין אני רואה בהם את נושאי הדגל של חרות וזכויות אדם חרף כל החולשות. הם מתכוונים לטובה. על הביצוע – אפשר לספק פרשנויות רבות. הפער בין האמירות החקוקות בסלע של החוקה האמריקנית לבין המציאות שבין הבולשת הפדרלית לסוכנות הביון המרכזית – קיים.
ואחרי כל ההקדמות הללו – שאינני יודע אם תקראי – ברצוני להעלות בפניך את ההצעה לקיים דיון עקרוני בפרשה המעסיקה היום רבים וטובים בתקשורת הישראלית- ובעת כתיבת שורות אלה היא עדיין בחזקת פרשה שחל עליה איסור פירסום.
לקיים דיון – ולהסיק מסקנות – ולו רק מפני שהנושא הזה הוא כבר עתה נשק נוסף בידי אלה המזדרזים להפיל על ישראל כל תיק אפשרי. אלה הרוצים להציג אותה כמדינת משטרה. הפרשה הזאת רוחשת ברשת. בבלוגים. בתקשורת זרה. יש לתת עליה את הדעת גם במוסד שאת עומדת בראשו – ושאני מכבד מאד – מפני שדיון כזה הוא אחד מן הכלים המובהקים המצדיקים את קיומו.
אפשר וצריך לעשות זאת מיד לאחר הסרת צו איסור הפירסום. אך יתכן כי צריך שהדיון יתקיים בדלתיים סגורות – לפני כן. כך או כך – צריך שכל הנושא יבדק ללא שמץ של פגיעה בעקרון כיבוד החוק. אני מדבר על החוק הישראלי ועל מערכת המשפט הישראלית.
והסיבה היא שבליבת המחלוקת ביני לבין אלה המשמיצים את ישראל בכל פורום אפשרי עומדת השאלה האם ישראל היא מדינת חוק שיש בה מערכות בקרה על כל צעד ושעל של זרועות הביטחון – או שהיא מדינה שבה מערכות הבקרה הן למעשה מערכות של טיוח.
וכנגד הדברים שאני מעלה בדבר היכולת של בג"צ לפקח על – ואף לרסן – מערכות ביצוע נחוצות אך פועלות בדרכן שלהן – עולה הטיעון שכנגד. והוא מתריס וכאמור לעגני. הטיעון לפיו בית המשפט העליון בישראל אומר את דברו אך הרשות המבצעת וזרועותיה – מצפצפות.
כן. הנושא שנקרא לו בהיצ'קוקית – הגברת נעלמת – טעון דיון דחוף.

0 Responses to “מכתב גלוי לנשיאת מועצת העיתונות”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: