תבואו. הקפה עלינו.


בפעם הראשונה באה תחושה של החמצה אחרי סיור משותף – עיתונאים ישראלים ופלשתינאים –בארה"ב. הכל, באדיבות הכוונות הטובות של מחלקת המדינה – הסטייט דיפרטמנט – שארחה את המשתתפים בנדיבות והובילה אותם למסע שכותרתו היתה רב תרבותיות ודו קיום נוסח אמריקה. כלומר -כזה -כאילו – שנלמד מן האמריקנים איך אפשר לחיות ביחד.
הישראלים והפלשתינאים – למירב הסיפוק של המארחים האמריקנים, קיימו דיון דמוקרטי פתוח כבר ביום השני למסע. הם הצליחו להגיע להסכמה משותפת אחת בלבד ובסוגיית ה"פר-דיים": מה היא ההקצבה הראויה לכיסוי הוצאות למשתתף ישראלי/פלשתינאי ליום – ועל מי יוטל לרמוז למארגנים שיש לשקול תוספת.
הם נותרו עמוסי כוונות טובות – האמריקנים. הם שמנפיקים כל שנה דו"ח מקיף על מצב זכויות האדם בכל מקום בעולם – רק לא בביתם. ונותרה להם סבלנות "לתהליך". ממשל אחרי ממשל, רפובליקנים ודמוקרטים – והשליח הנשיאותי המיוחד שיוצא ובא – ועוד צעדים בוני אמון ועוד שיחות קירבה שלא מקרבות.
אך הם קרבו אותנו אז –באותו סיור- למספר ימים של לימוד משותף. נרשם משברון אחד כאשר בחוף המערבי האשים מישהו במרכז הקהילתי של קהילה איסלמית כי ישראל היא מדינה גזענית. הישראלים צעדו החוצה במחאה – הפלשתינאים נשארו.
היו חילופי האשמות בשאלה מדוע לא נשארנו או יצאנו – יחד. ואחר כך, בערב ריקודים – באה מיני-סולחה. הקצב עשה את שלו.
חשבתי שנישאר ידידים. כשחזרנו הביתה זה נגמר. לא היו הזמנות הדדיות לשמחות. לביקורים. הגיבושון החל – ונגמר בנמל התעופה ע"ש בן גוריון. אולי בשל הבידוק הבטחוני המחמיר יותר – להם.
ניסיתי המשכים. במלון אמריקן קולוני הירושלמי – באוירת הניו-אוריינט של פלשתין בדרך – נוהל פורום של עיתונאים ישראלים ופלשתינאים שנועד לייצר דיאלוג מקצועי נטול פוליטיקה. פורום פתוח לכל. בעלי דעות ימניות – או משמאל. נגד הכיבוש או בעד ישראל השלמה עכשיו.
הרעיון הבסיסי: מי שעוסק בתקשורת ועיצוב דעת קהל צריך לדעת להקשיב. ללמוד עמדות ודעות ללא שינאה קדומה או מוקדמת. צריך לבדוק דרכים להושטת יד מקצועית.
פה אתה נתקע במחסום – שם הוא הולך לאיבוד בדרך לראיון ולא קיבל תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית. דובר על הזמנת מרצים משותפת – אירופים ואמריקנים וגם מקומיים מאד. היתה הסכמה כי עיתונות מזרח תיכונית היא מקצוע עם סיכונים רבים משלו בין אם אתה כותב עורך או מצלם – ומכל צד של המתרס.
נערכו מספר פגישות. עד שפרצה אינתיפאדה – והלך המועדון. הם חדלו לבוא.
לאורך השנים היו מפגשים נוספים באדיבות איגודי עיתונאים באגן הים התיכון. הפלשתינאים באו עם המחאה שלהם ואנחנו עם התקווה שלנו והחלפנו האשמות וצברנו או איבדנו נקודות בעימותים על בימה אחת.
תמיד – אותה האבקות. הם מנסים לדחוף אותנו בנוסח גולדסטון לפינת מצורעים בינלאומית– אנחנו מנסים להיחלץ ממנה. זה הגיע – אחרי עופרת יצוקה – עד סילוק העיתונאים הישראלים מן הפדרציה הבינלאומית של איגודי העיתונאים. זה נגמר, נכון לעכשיו, בשובנו לשם כחברים מלאים ושווי מעמד וזכויות.
אני רוצה לראות עוד מאמץ להידברות. בלי מתווכים. בלי משרדי חוץ או עמותות. שיבחרו את המקום שבו הם מרגישים נח יותר. הקפה עלינו.
ולא צריך בית מלון. אפשר ב"ארומה" בקמפוס הר הצופים. מקום שהוא גם ירושלמי וגם מעורב. מפגש של אנשים בתקשורת על כל אגפיה ובכל מדיה על בסיס הבנות שיש – לפחות- מקום להידבר. שכדי לנסות להקשיב אין חובה לחתום על הצהרות וטפסי הזדהות עם עמדה פוליטית כזאת או אחרת.
אציע – היום, יום ירושלים- לחברים פעילים באגודת העיתונאים בבירה להזמין קבוצת עיתונאים פלשתינאים למפגש ראשון בתקווה שיהיה לו המשך.
יגיעו?
אולי. וגם אם לא –שווה לנסות.

בצילום: קבוצת אנשי תקשורת – ישראלים ופלשתינאים- במפגש עם ג'יימס בייקר השלישי.
יוסטון, טכסאס, 1999.

0 Responses to “תבואו. הקפה עלינו.”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: