מינויים בצמרת: הכל אישי, (כמעט) הכל הולך



פרשת המסמך האיסטרטגי מאד מאוששת שוב את התובנה: ככל שהכל עקרוני על פי המוצהר בפוליטיקה ובתקשורת ואפילו בצבא – כך הרוב נותר אישי להחריד.
החשבונות המתנהלים בזירה הפוליטית לאורך שנים, הפנקסנות של שמור לי ואשמור לך, הלמת בי ואחזיר לך – מפרנסים את הכתבים בדסק הפוליטי ומספקים להם כלי עבודה. אלא שעתה יותר מבעבר – אין עוד קו מפריד בין הדסק הפוליטי לבין הדסק הצבאי. מה שמפתיע הוא שיש מופתעים. מה זה מופתעים. מ-ז-ו-ע-ז-ע-י-ם עד עמקי נשמתם.
נדרשתי לכך לא אחת בקטעים של סיקור פוליטי. כך למשל, שאלת זהותו המשוערת של המקור לידיעה טובה – כאשר היא מופיעה אצל המתחרים שלך, אינה רלבנטית דוקא לצורך "חשבונאות" איתו על שבחר באחר והדליף לו. יותר מכך היא חיונית לצורך השגת המהלומה החוזרת, ה"פולו-אפ" ההכרחי.
גם כאשר סוגיית המקור מעורפלת ואתה יכול רק לשער מאין בא הסיפור, סוגיית הקרבן העיקרי לעומת זאת אינה מוטלת אף פעם בספק. תדמיתו מוטלת בבוץ לעיני כל, מפרפרת שם כגוויה, היא או הוא שכבודם נפגע ושמם נגרר לכותרות נמצאים בשעות של אבדן איזון ושיקול דעת קר.
אינך יודע בודאות מאין זה בא – אך אתה מעריך.
"תראי" (או תראה), אתה אומר לאותו קרבן השמצה-הדלפה אומלל, "תראי מה עשו לך עם הסיפור הזה. עם ההדלפה המרושעת הזאת. כמה נמוך הם ירדו. אני לא יודע בודאות מאיפה זה בא. אולי לך זה ברור. מישהו רצה להדביק לך תווית. אבל עכשיו – אין ברירה – אני רוצה לדעת הכל. וכמובן, צריך לקרוא לדברים בשמם, לתקן את העובדות, לתאר את הסיפור כמות שהוא באמת".
לא צריך הרבה יותר מכך, אם הפניה באה מיד לאחר הכוויה המילולית, כדי לפתוח חרצובות לשון. הנפגע רוצה לאותת לפוגע שיש מחיר למוניטין זב דם. יותר מזה – שאם ימשיך וילך בדרכו זאת צפויים "גילויים נוספים". סיפור אחד גורר סיפור שני על תקן של מהלומת נגד.
כשם שניתן לדבר על "היגיון פנימי של המקצוע" יש לפעמים גם הארה אינטואיטיבית של ציד כשאתה "מצלם" הבעת פנים של אדם, כשאתה שומע את גוון הקול, את הצרידות המוזרה שפושה בו בשיחת טלפון- אתה יודע: עלית על "חשבון ישן" בין שניים בזירה הפוליטית וחשבונות ישנים הם ערובה לסיפור נמשך.
הכל אישי ולפעמים אישי-קבוצתי. אלה (משלנו) נגד ההם (משלהם).
כשאהוד אולמרט עלה על דוכן הנואמים בכנסת ה-16 – וראובן ריבלין ישב על הדוכן, ריבלין נהג באולמרט באותה מידה של נימוס מופרז שהיה שמור בעיקר למי שאינו סובל. כשרוני בר-און עלה לדוכן הנואמים בכנסת וריבלין ישב על הדוכן, הנימוס המופרז הפך לעיתים לאלרגיה לא מוסתרת. צחי הנגבי עורר תגובות חריפות אצל רבים במחנות אחרים וגם במחנהו שלו.

באחד הלילות הארוכים בכנסת ה-16, זאת שלא תיזכר כפרק מפואר בתולדות הפרלמנטריזם הישראלי, ראש הממשלה אריאל שרון , נאבק ב"מורדים" של סיעתו שלו, לא הצליח להעביר מינוי של חבילת שרים חדשים מטעמו – כולל מינוי של רוני בר-און. אנשי שרון קלטו ברגע האחרון כי אין לראש הממשלה רוב – ומשכו את ההצעה.

ישבתי אז באולפן "ערוץ הכנסת" לצורך פרשנות כשאני מנותק לכמה דקות מן הנעשה במליאה ואחר כך יצאתי משם במהירות למזנון הכנסת מבלי לדעת עדיין כיצד הסתיים המהלך – וכדי להתעדכן בשיח הזוכים או המפסידים.

"צילמתי" בזוית העין את ריבלין חוצה במהירות את המרחק הקצר שבין המליאה לבין המזנון הכנסת ו"מסתחבק" שם עם מישהו בסיעת הליכוד ובצהלה גדולה.

הבנתי: המינוי של בר-און נבלם.

היריבויות המרות יותר היו קבורות עמוק באותה משבצת פוליטית עצמה, בין אנשים שהלכו דרך ארוכה יחד וצברו טינות שהחלו עוד בסניף המפלגה המקומי או בקורס מפקדי גדודים.

זה לא נעשה להם קל יותר עם השנים שחלפו. להפך. "החשבון" רק הלך והתעצם.

שאל מעתה לא מי מתאים לתפקידו – אלא מי מתאים לתפקידו (בתרחיש אופטימי) ומתאים למי שממנה אותו.

הצילום למעלה: רגע נטול חיבה. ח"כ מיכאלי מגישה "דרכון אירני" לח"כ זועבי. נקלט במצלמתה של מרים אלסטר, מצוות המוכשרים מאד של "פלאש 90". כל הזכויות שמורות להם.

0 Responses to “מינויים בצמרת: הכל אישי, (כמעט) הכל הולך”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: