האדמו"ר ברוך – וחסידו מיברג: החצר מדברת



"תגעי לי ביד", ביקש פעם אדם ברוך ז"ל מגרפיקאית נפעמת שעמדה לידי. וכשהיא נגעה הוא פסק: "נגעת בברזל".
נזכרתי ברגע הברזל כשראיתי לימים את ברוך צועד לאיטו כשגופו שבור ופניו אינן כשידעתי לעבר בית קפה תל אביבי – קופסת זכוכית – שישבתי בו והשקפתי ממנו על הנעשה בחוץ. חשבתי שלא יזהה אותי – והוא זיהה וחייך.
לא ברזל – אך תמיד אנושי.
ונזכרתי בברזל אמש כשראיתי בערוץ 8 את סרטו של רון מיברג "מות האדמו"ר" על ברוך. סרט ראוי שירתק את כל מי שהכיר את אחד הענקים בהיסטוריה של התקשורת הישראלית – אך סרט הלוקה מיסודו בהיותו יצירת חסיד על רבו. הכל – באותה ומאותה חצר.
בין תל אביב לבין ניו יורק, קובע ברוך בסוף דרכו, הסצינה התל-אביבית פרשה מעצמה ואיננה עוד וגם הניו-יורקית לא מה שהיתה. אותם מקומות שהיו לו מקור השראה וזירות נצחון אישי-מקצועי איבדו בעיניו מזוהרן – ואנו מוזמנים לראות זאת כך בעיניו שלו ולעקור עימו לבית בגליל. הרחק מן השאון שהוא היה שותף עיקרי ליצירתו.
אלון שליו, עורך מקצועי והוגן, תיאר את דרכו של ברוך ב"ידיעות אחרונות" ואת השלב הראשון בקריירה שלו שם כשהפך להיות איש התוכן ואריזת התוכן של דב יודקובסקי. ברוך היה אמור לטלטל את המקומונים ובין היתר לטלטל אותי – אז בסוף שנות השמונים מקים ועורך המקומון הראשון ברשת – "קול ירושלים".
אדם בא ודיבר אלי תל אביבית ואני השבתי לו בירושלמית. הוא תבע העצמה של טכסטים וכתיבה וצילום שכולם בגדר התערבות ואמירה ומיתוג – ואני רציתי טכסטים מהודקים וקצרים עם צילום מתעד. הוא רצה פרסונליזציה והאנשה של כל אירוע ובעיקר את ההקשר הרחב ואני רציתי את הקילוף והעירטול והצימצום עד לגרעין הקשה. מה שיש לבעל בסטה בשוק לומר – כמו שהוא אומר זאת – בשפתו שלו.
הוא היה ניו-ג'ורנליזם תל אביבי ואני רציתי עיתון עם קידומת 02 ונטול נפיחות באסכולת עיתונות המערב התיכון האמריקני שעליה התחנכתי.
כשבחרתי ללכת לתפקיד אחר ב"ידיעות אחרונות" ולא להפוך לחסיד נוסף ברשת – ההתנהלות של ברוך היתה אצילית, חברית, הוגנת. נזכרתי בכך לימים כאשר שרשרת ההדחות בעיתון של המדינה הפכה גרזנאית הרבה יותר.
הסרט של מיברג נוטף הערצה לאדמו"ר ובכך עוצמתו וחולשתו. מיברג ואמא של ברוך – תיארו את הענק שלא הסיר כובע כמי שהופקדו על מסמכי קדושה.
פה ושם מנסה מיברג לספק מפתחות נוספים לאישיותו המורכבת של ברוך – גם מפי מתנגדים. ונמצא אחד שאמר שהיתה בו גם מידה של רישעות. אבל המפתחות שהם רמזים בלבד טובעים בחצר החסידית שהסרט מלא אותה.
ואף על פי כן – סרט שעשוי בכאב ובאהבה ובכשרון. חובה לאוהדי ברוך – וגם לאלה שלא ידעו את דור "מוניטין" וממציאו.

בצילום – רגעים בסצנה התל אביבית החדשה. נקלט בעדשת מצלמתה של מרים אלסטר, מן הכשרונות המתעדים הצעירים של צוות "פלאש 90". כל הזכויות שמורות להם.

2 Responses to “האדמו"ר ברוך – וחסידו מיברג: החצר מדברת”


  1. 1 יוסי דר 6 בספטמבר 2010 ב- 1:27 pm

    הקפדתי לקרוא את ברוך – במיוחד בעמוד האחורי של שישי.
    איש אשכולות – כך הרושם.
    שני דברים עצבנו אותי אצלו:
    האחד, שמעולם הוא לא הסיר את הכובע – אני עכ"פ לא ראיתי אותו בלי כובע – כולל פה ושם כשראיתי אותו ברחוב (כיוון שמעולם לא ראיתי אותו – מזוהה – בלי כובע, יתכן שראיתי אך לא זיהיתי – אין לי מושג איך האיש נראה בלי כובע).
    השני, שמעולם לא ראיתי אותו צוחק – אפילו לא מחייך. איך אפשר?? הייתכן שהאיש נולד בלי שרירי חיוך בפניו?

    שני הדברים הללו – ללא קשר ביניהם – נראים לי לא מקריים.

    עקב כך, נאבקתי כל השנים בתחושה שהאיש הוא פוזה.

    • 2 חיים שיבי 6 בספטמבר 2010 ב- 3:58 pm

      יש אנשים שמאחורי המיתוג והשיווק שלהם יש שום דבר. ויש אנשים שמאחורי המיתוג והשיווק שלהם יש עולם של מקצוענות וערכיות. אדם היה שייך לסוג השני. בעיני – הפוזה קיזזה הרבה ולא תרמה למאומה. אבל – כל אחד ומה שמניע את הסירה שלו.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: