איש קטן גדול


דב יודקובסקי יקבל פרס על מפעל חיים בכנס אילת לעיתונות בסוף החודש. עיתונאים רבים ואני שותף להם סבורים כי הם שקיבלו פרס מדב יודקובסקי: היה להם עורך ראוי לשמו. אני מניח כי הוא היה נוזף בי קשות על אורך הפוסט הזה. הארוך ביותר שכתבתי בבלוג. אך יודקובסקי הוא סיפור טוב. הפעם אני לא אקצר.
כשאני חושב על דב יודקובסקי אני חושב על סגנון: תכליתי. תרבותי. מהודק. יודקובסקי מגיע לירושלים ומכנס ישיבת כתבים באחד מחדרי הישיבות של מלון "המלך דוד". הכתבים מתבקשים לדבר בפתיחות על עבודתם, על צרכים ומשאלות.
הוא יושב שם על כסא בראש השולחן, קטן קומה אך מושחז. לא שמעתי אותו מרים קולו וצועק על מישהו – אך מכת קור משלו יכלה להקפיא את הדם בעורקיו של ביש המזל שכשל.
חולצה לבנה קצרת שרוול חושפת מספר מקועקע על זרועו. יודקובסקי מקשיב. רושם לעצמו מדי פעם משהו בכתב יד מסודר מאד על פתק קטן. הצעירים ליד השולחן שהזמינו וקיבלו קפה ועוגה – לא חומוס – חשים שמישהו מתחשב בהם.
אחת מסגולותיו של יודקובסקי כעורך היתה הבנת היכולות של כל כתב במערכת על פי אופיו וכישוריו הייחודיים והיכולת לשגר אותו למחוזות שבהן יגיע למיצוי. כלומר – הפעלת אנשים המבוססת על מידה של התאמה בין הכתב לבין היעד העיתונאי ומתן גיבוי והכוונה בהתאם.
יודקובסקי קלט מיד שאינני אוהב סמול טוק. שאינני אוהב נט-וורקינג ושאינני אוהב לחזר או "להיצמד" לפוליטיקאי זה או אחר – ובודאי שלא להיות חייב לו.
במידה מסויימת ובמבט מעריך לאחור אני סבור שהאינטרנט הפך עבורי כלי שאין בלעדיו מסביב לשעון מפני שהוא חסך לי לעיתים התקרבות יתרה לפוליטיקאים וצורך להתחכך בהם לצורך איסוף מידע ובניית הערכות. חיכוך בלתי נמנע של שעות ארוכות ביום בג'וב דחוס של כתב פרלמנטרי בלב מזנון הכנסת – יש בו די והותר מינון של קירבה לנבחרים. אך אם הבחירה היתה בידי – העדפתי תמיד סיקור מרוחק וללא "ידידים בנפש" בעולם הפוליטי, בלי שיוך ל"חצר" או קליקה ובלי השתתפות בחתונות או בר-מצוות. באחת: פטרונות של אף אחד.
קיבלתי מידיו בתלהבות את המינוי של כתב בדסק הפוליטי : סיקור הכנסת ובקטע אחד גם של הממשלה.
הימים היו מאתגרים מאד לכל כתב מדיני. ראש הממשלה: יצחק שמיר. שר החוץ: שמעון פרס. השגריר האמריקני: תומס פיקרינג. ברקע: ביקור מתוכנן של מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ במזרח התיכון. כתבים תימרנו ב"תפר" שבין ירושלים המדינית החצויה, בין פרס לבין שמיר. מפלס החשדות והעויינות בין שתי הלשכות הקובעות היה בשיאו.
שולץ הגיע למלון "הילטון" בירושלים וניענע למען המצלמות בכנפיה של יונת שלום מקרטון שנתלתה שם בלובי לכבודו. זה עשה לי את הפתיח הצבעוני לסיפור על שולץ בירושלים אך עדיין הייתי צריך לעמול קשה ומסביב לשעון כדי לפצח את מה שארע מאחורי הקלעים בפגישותיו עם הצמרת המדינית.
יודקובסקי פגש אותי בלובי של המלון לשיחה על אופי וזוויות הסיקור של ביקור מזכיר המדינה האורח. הראיתי לו את הפתיח לידיעה שלי. הוא היה מרוצה למדי אך הציע את הפתיח שלו בצירוף "מסגרת" טכסט שהביא משיחת התדרוך של עורכים בכירים עם שולץ. התוספת שלו היתה מעולה.
ניסוח מאופק, מדוייק, שייך לעידן לא ויזואלי של טרום טלוויזיה כאשר העט חייבת לתאר "מבפנים" מה שלא נקלט ב"הזדמנות צילום" של עדשות סטילס או טלוויזיה. דגש על "אוירה" – דגש שכל כתב ב"ידיעות אחרונות" ידע שאין בלעדיו. אם הוגש מזון – מה היה בתפריט. אם מישהו השתעל והשתנק לרגע – מה אכל. מה לבשה זאת ומה לבשה אחרת.
אבל דב יודקובסקי היה מאלה שידעו לאזן את "הצבע" עם המהות. עבודה איתו היתה שיעור בעיתונות טובה – מן הסוג שלא ניתן לקבל במבוא לתקשורת באף אוניברסיטה – גם לא במיסורי שבה לימדו אותי עיתונאים בכירים לשעבר משיקגו או מסט. לואיס איך כותבים פתיח טוב לידיעה.
במידה רבה, יודקובסקי, דוקא יודקובסקי שלימד את כולם לכתוב בשפה פשוטה וישירה שתובן גם על ידי קורא-עולה בעיירת פיתוח זניחה, הזכיר לי את המורה האהוב עלי בבית הספר לתקשורת של מיסורי, ג'והן מריל.
משנתו של מריל היתה תערובת של פרפקציוניזם סמאנטי, אינדיבידואליזם אמריקני קשוח – עם רומנטיקה עיתונאית. לא של עיתונות מגוייסת בשירותו של מישהו. רק החובה לקרוא לילד בשמו. לומר את הדברים כמות שהם, ללא כחל ושרק.
הקפיצה הגדולה של שבירת היתרון שהיה ל"מעריב" נעשתה כאשר בצמרת "ידיעות אחרונות" נוצר איזון לא מושלם אך יעיל בין נח מוזס כמוציא לאור ו"עורך אחראי" לבין דב יודקובסקי כ"רכז מערכת". יודקובסקי היה קר ומושחז יותר. מוזס היה חם ומעורב. כמה שווה יחס לעובדים המוקרן מלמעלה ומחלחל לא רק אל אחרון הרפורטרים אלא עד אחרון השליחים?
מה היה ערכם של הסיפורים על פולה מוזס ז"ל ששמעה על אחד העובדים בצר לו במחלתו או מחלתה של רעייתו ונחלצה לעזרה מיד? היה ברור שההזדהות עם מקום העבודה של חלק ניכר מהכותבים ועובדי הדפוס וההפצה הם דלק ותחמושת במלחמה שניטשה במשך שנים עם "מעריב".
דוקא על רקע ה"הבגידה ההיסטורית" של קבוצת קרליבך במשפחת מוזס עם הנטישה הגדולה והקמת "מעריב" ב-1948, הוטמע במסדרונות העיתון לאורך שנים אתוס-מיתוס כפול: אחד- חובת נאמנות המוחלטת למשפחה המוציאה לאור שטיפחה חשדנות כלפי כל מדליף-עריק- שתול נוסף אפשרי.
השני- התגמול המיידי על נאמנות ועל השגיות ומאמץ יתר שהגיע מן הצמרת עצמה. לעיתים בצורת מילה טובה של נח. לעיתים בצורת פתק ברכה קטן בכתב ידו של דב יודקובסקי עם הוראה לשלם המיתולוגי של אז – ורשבסקי – להוסיף למשכורת השוטפת עוד בונוס אחד קטן.
במבט משווה לאחור, על רקע המציאות הנוכחית, לא היה ביזבוז משאבים בעיתון. היחס לעובדים היה השקעה משתלמת ומצוינת. הניע עובדים לסחוט מעצמם את המירב.

עיתונות היא מקצוע של התמכרות מלאה. עיתונאים מתמכרים יותר כשהם חשים שיש מישהו בצמרת שמעריך זאת. אם בעל הבית עצמו אינו אוהב להתערב בקהל עובדיו – זאת משימתה של מחלקת כח אדם בכל מפעל מסודר שצריכה לדעת להקרין את המעורבות האישית והאיכפתיות המלאה שלו מבלי שהוא עצמו יטרח בכך.
אבל השילוב של נח מוזס ודב יודקובסקי בצמרת העיתון היה עבורי הוכחה שניתן לתת כמעט לכל עובד – כותב או מדפיס או שליח – תחושה של יד מכוונת מלמעלה ולייצר מודל של השקעה נכונה באדם ללא קשר לגודל המפעל ולמספר העובדים בו. המיתוס נבנה לאורך שנים מפה לאוזן- כל עוד השניים היו ליד ההגה.
ב-21 לנובמבר 1989 צמוד לפיסקה מתאריך זה ביומני מכתב אישי מדב יודקובסקי אלי – אותו מכתב שנשלח לבכירים רבים במערכת. זה היה מכתב של סוף עידן. אני מביא אותו כלשונו. דב, לעולם מסוגנן עד הסוף, כתב את המילים הראשונות בכתב ידו.
"חיים היקר. עם לא מעט כאב לב אני נפרד מכם כעורך העיתון. כל המאמצים למצוא מודוס ויונדי לא צלחו והמצב רק החריף והלך. הייתי רוצה לכתוב מכתב אישי לכל אחד מכם לחוד ולהביע את רגשותי. אך אסתפק ואומר שאם העיתון הגיע להשגים שאליהם הגיע – זה תודות לכל אחד מכם לחוד ולכולכם ביחד.
אני מקווה ומניח שנישאר ביחסים אישיים חמים ומודה לכם על השנים היפות שביליתי במחיצתכם בעבודה היצירתית האחראית והמשעבדת הזאת הנקראת עשיית עיתון יומי. שלך, דב יודקובסקי".
ב-22 לנובמבר התפרסמה בתחתית העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" הידיעה הבאה בליווי צילום לא מחמיא במיוחד של יודקובסקי. כותרת: "התפטר דב יודקובסקי, עורך "ידיעות אחרונות".
טכסט: "דב יודקובסקי, 67, עורך "ידיעות אחרונות" הודיע אתמול על התפטרותו מתפקיד העורך. הנהלת "ידיעות אחרונות" הביעה צער על כך. יודקובסקי הוזמן על ידי רוברט מקסוול להצטרף לקבוצת "מירור" ולעמוד בראש פעולות הקבוצה בישראל. יודקובסקי נענה להזמנת מקסוול ובעקבות כך הודיע אתמול מקסוול על מינויו של יודקובסקי כנציג ראשי לכל פעולות "מירור" בישראל. יודקובסקי יפעל כממונה על עינייני העריכה ומנהל כללי של הקבוצה בישראל".
בסך הכל, ולאור הדרמה שמאחורי הקלעים, ובעיקר נוכח העובדה שיודקובסקי הפך מתחרה מר הקם על העיתון שהיה מפעל חייו -סיכום הוגן למדי שנוסח, ככל הנראה על פני הדברים, על דעת שני הצדדים.
ובכל זאת, סיכום אחרון כל כך קצר, יבש וחסכני של תרומת האיש לעיתון. אם כך ארע לו, שותף ככל שנותר בעוגת המניות או הרווחים – מה להם – לשורת הכתבים שפרשו או הופרשו לאחר מכן – כי ילינו.

בצילום למעלה: צלמי עיתונות – עיתונאים מן הזן שיודקובסקי ידע להפעיל. כל הזכויות שמורות לסוכנות פלאש 90 שאיפשרה באדיבותה את הצגת הצילום כאן.

1 Response to “איש קטן גדול”


  1. 1 סלולריות קרינה 8 בנובמבר 2010 ב- 4:13 pm

    תודה על הפוסט. מגיע לדב יודקובסקי, משכמו ומעלה. מתאים בדיקות לשם הכתבה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: