משה קצב. מה שלא ראיתי.



בשבוע שאחרי פסק הדין בתיק משה קצב בערכאת בית המשפט המחוזי בתל אביב חייב כל מי שסיקר אותו לאורך הדרך בחשבון נפש. בבדק עצמי. מה לא ראינו- ולמה.

אני מתבונן שוב בצילום קלסתר פניו של משה קצב – קלוז אפ של אדם ברגעי "על הפנים" – תעוד של הצלמת אבישג שאר-ישוב שהיתה שם בבית המשפט המחוזי לאחר הקראת פסק הדין. אני מחפש בארכיון הרגעים בהם ישבתי מול האיש הזה פנים אל פנים מפתח לשאלה- מדוע לא ראיתי?

בבקר הבחירה של הנשיא השמיני היינו במכוניתו של קצב בנסיעה אל הכותל המערבי. הוא מתמודד. אני, בעגה של עיתוני הצהריים, "מסקר מקרוב". היריב בקלפי היה שמעון פרס.

קצב היה רגוע. בטוח בעצמו. קר. מחשב את סיכוייו בקפידה. יודע את נפש אלה שבאו אליו לומר לו כי עלבון ההפסד של פרס יעשה להם את השנה. חשבתי שאני רואה לידי חיה פוליטית מאוזנת לחלוטין. מכונאי יעיל ואחראי של צבירת כח והפעלתו על פי אידאולוגיה. טעות.

אני רואה רגע אחר. כניסה ללשכתו בבית הנשיא לצורך ראיון. בסמוך לדלת על השולחן צילום שלו עם אריק שרון והקדשה של אריק למנהיג הצעיר מקרית מלאכי.

ראיתי שם את מה שרציתי לראות. הצנחן האגדי בן למשפחת שיינרמן עם ילד מעברת שער העלייה. הלוחם במדים שהפך למנהיג פוליטי עם הצעיר שהיה הסטודנט הראשון מקרית מלאכי, ראש מועצה בגיל 24 – ואחד השרים הצעירים ביותר בתולדות המדינה.

עמדתי והתבוננתי בצילום. ישראל שביקשנו, זאת המתגברת על שסעים וקרעים של מרכז מול פריפריה, הזדמנות אחת שווה לכולם. חלום כל כך נכסף – שהיה תענוג לאמץ אותו. מי שרוצה לקלקל מסכת תדמית שכזאת זקוק להוכחות מוצקות. אז – הן לא היו.

הילד ממעברת קסטינה היה חלק מנכסי ההוכחה המעטים שלנו שאפשר לעשות את כל הדרך למעלה בלי הבדל רקע ומוצא. ילד מעברות שמנחם בגין אהב לאהוב וראה בו "מופת ליעילות ולמסירות". אולי, הייתי בנבצרות הבנה מרצון מפני שרציתי סיפור מעברות אחד לפחות עם סוף טוב. עד שהמיתוס התפוצץ פעם אחר פעם – בשידור חי.

יום אחד הוא הביא לי את ספרו המסכם. "משה קצב" של מנחם מיכלסון, ביוגרפיה חצי רשמית המתארת את כל הדרך "ממעברת קסטינה לקריית הממשלה". ספר "הייצוג" שלו: משה קצב כמו שהוא רצה שאראה אותו.

בעמוד מס' 1 הוא כבר מתמודד על ראשות קרית מלאכי ו"יש הרבה מאבקים וליכלוכים". אימו, גוהר, "לא כל כך מתמצאת בזה, רק יודעת שיריביו נאבקים קשה נגדו באמצעים לא ישרים ולא הגונים". הרעים החלו כבר אז לרדוף את משה.

בעמוד 55 הוא ילד שנעלב עד עמקי נשמתו לאחר שראה איך עסקן של מפא"י מוביל את אימו ואביו לקלפי ומורה להם שם לשלשל את הפתק "אלף".

הוא מציג לכל אורך הספר "ילד מעברות" ו"מזרחי" שהוא גם "נסיך ישראלי". משולבת בספר חוות דעת של "כתב מנוסה" ללא ציון שמו: "משה קצב הוא ישראלי אותנטי המכיר את כל הקודים. הוא גם ישראלי אך גם מבני עדות המזרח".

באוקטובר 1966 משה קצב הוא עיתונאי בדרום. אבל "בחשיבה בוגרת ובראייה לטווח ארוך הוא החליט להמיר את תהילת הרגע העיתונאית בלימודים ולמרות הפיתוי לא ראה בכתיבה העיתונאית עתיד". קצב הצעיר הימר על תשואה גבוהה יותר להשקעות בפוליטיקה, לא בתקשורת.

אני מעיין שוב בספר הנראה עתה, במבט לאחור, כאוסף של תובנות גרוטאה שכוחן היה יפה לשעתן. בחורף 1970 קצב הוא כבר קרבן האליטות. יריבים פוליטיים משמאל מנסים להדיח אותו בישיבה סוערת במועצת קרית מלאכי והמהומה גולשת לתיגרה. חיים חפר כותב בלעג על "האיטליז של קצב". הצעיר הזועם של עיירות הפיתוח מגיב בתחושת נרדפות.

"עולמו של המשורר המוצלח חרב עליו כי השלטון בדרום נשמט מידי המערך", כתב קצב ברשימה שהתקשורת "פירסמה רק בחלקה".

שנים לפני שהגעתי לכנסת ככתב פרלמנטרי, המיתוס המשה קצבי היה מגובש. עשוי. חומת מגן שאיש לא ידע לפרוץ. בתחילת 1983 מכתיר תא הכתבים הפרלמנטריים בכנסת את משה קצב בתואר "הח"כ הסובלן והאדיב ביותר". וכתבים קוראים לו "הרץ למרחקים ארוכים".

בין הנימוקים: "איש מאיתנו לא מצא אצלו אף התפרצות. אף אמירה בוטה. הוא מצליח לשמור על קור רוח ועל נימוסים יפים". קצב מגלה למברכיו כי הוא עמל קשה כדי לשמר את קור הרוח הזה: "אני תמיד משנן לעצמי שעלי לעשות מאמץ כדי להשיג את מבוקשי בסגנון שונה".

מי שמייצר תדמיות מתקשה להיפרד מהן. היפרדות שהיא הודאה בטעות.

הלקח: ככל שהקמפיין הפוליטי בנוסח פריימריס פתוחים מחליף את "הועדות המסדרות" בסינון מועמדים לשורה הראשונה של ההנהגה בישראל גוברת גם אחריותה של התקשורת בתהליך הסינון.

החובה: ללמוד ולהבין את מי שרוצה להנהיג גם ללא חבילת המידע היומית או התלת יומית הארוזה המגיעה מן "הצוות האסטרטגי" של יועצי תדמית. לעשות זאת חרף תחרות רצחנית וגם במציאות של ריבוי ערוצים הפועלים מסביב לשעון. לעשות זאת גם אם הדבר כרוך לעיתים בשבירת הזכות לפרטיות.

להפעיל את ההיגיון הפנימי של המקצוע כדי שלא ליפול בכל הפחים של מסכות אינסטנט תדמית הנוצרות לעיתים בעיסקת שיתוף עם יועצי תקשורת במהלך "קמפיין פוליטי מואץ".

דב יודקובסקי ז"ל היה נוזף בי על אורך הפוסט הזה ומורה לי לקצרו ב-250 מילה לפחות.

הייתי מציג לו את המסר בשורה אחת – כך:

לכתוב מה שיש. לא את מה שרצינו לראות.

2 Responses to “משה קצב. מה שלא ראיתי.”


  1. 1 נועם לסטר 2 בינואר 2011 ב- 12:54 pm

    תודה. רשימה יפה. מעטים מדי שואלים היום: מדוע לא ראינו אז מה שאולי אפשר היה לראות.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: