כן. לצנן אותם



ועדת העורכים – הגוף המאגד את עורכי כלי התקשורת המרכזיים בישראל – מתנגדת לצמד הצעות החוק של רונית תירוש (קדימה) וכרמל שאמה (ליכוד) לפיהן איש תקשורת העוסק בסיקור או פרשנות של הזירה הפוליטית "יצונן" לתקופה של חצי שנה (תירוש) עד שנה (שאמה) ולא יוכל לרוץ לבחירות לכנסת.
שאמה מוסיף אפשרות של החרגה והתר על פי שיקול דעתו של יו"ר ועדת הבחירות.
מדובר בעיתונאים העובדים בקביעות בכלי תקשורת בתפוצה ארצית ותחום סיקורם ופרשנותם הוא כאמור במובהק הזירה הפוליטית – ויש להם תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית. כלומר, עיתונאים במרכז הזירה. אף אחד לא יטרח לבלום כתב מקומון בשרון.
אלא שצמד הצעות החוק נתפשות כמכוונות ישירות לבלימת יאיר לפיד. ב- קדימה ובליכוד סימנו מטרה והם יודעים למה. גם הממסד העיתונאי נחלץ כאמור לקרב הבלימה הזה. ועדת העורכים כבר הודיעה כי ההצעות מיותרות.
סיקרתי את הזירה הפוליטית לאורך שנים וראיתי אותה מקרוב על החיזור הגורלי שבה בין אנשי תקשורת לפוליטיקאים- כולל תופעת ההיצמדות של כתב מסקר או פרשן לאישיות פוליטית או ללשכתה של אישיות פוליטית. היצמדות שייצרה לעיתים תקשורת מוטה ולאורך זמן.
הדיל של הנצמד למוביל כלל העברת מידע בלעדי בשלב הראשון והיו כאלה בתקשורת שמצאו את דרכם למשרות של ייעוץ איסטרטגי כזה או אחר בגילגולי הכח הבאים של המוביל עליו הימרו.
רק בשנים האחרונות החלו אנשי תקשורת לשדרג את שאיפותיהם לאמור: אם פלוני או פלונית יכולים להיות חברי כנסת אחרי שרות צבאי או כהונה ברשות מקומית וזאת כל הכשרתם וייחוסם וכרטיס הכניסה שלהם – מדוע לא אנחנו.
וטוב שכך. עיתונאים ואנשי תקשורת הם בהגדרה חומר בעל כישורים פרלמנטריים מובנים. הם יודעים לדבר. הם יודעים לכתוב. הם יודעים לזהות במהירות מפת אינטרסים או מצבי רוח לאומיים ולהפעיל כלים של עיצוב דעת הקהל. בהכללה שאינה מחוייבת לדיוק מדעי אומר כי עיתונאי עשוי להיות חבר כנסת צבעוני ומרתק יותר מאיש צבא ולעיתים אף לא יפול מזה שבא משורות עורכי הדין.
עקרונית אני מתנגד הן לחקיקה התפורה למידותיו של אדם אחד או אירוע אחד והן לגל הצעות הרגלוציה וההסדרה שמנסים חברי כנסת לכפות על עיתונאים בכל הקשור לעריכה או לסיקור.
חופש הביטוי גובר לטעמי ולעניות דעתי על חששם של חברי כנסת מפלישה לפרטיותם, מחיטוט בעברם, מפגיעה במוניטין הציבורי שלהם – שהוא אכן נכס שבלעדיו אינם יכולים להמשיך ולהיבחר. במאזן הזה – אני לא רוצה חוקי הסדר נוספים מעבר לזכותו של כל נפגע לתבוע את הפוגע בו בשל דיבה או לשון הרע. ואם המסקר אינו יכול לומר בבית המשפט "אמת דיברתי" – ישלם את מחיר רשלנותו.
אלא שבכל האמור לדילוג מהיר מן המסך והמיקרופון אל הזירה הפוליטית – אין רע ונתעב בעיני בגזירת צינון של חצי שנה. ממה נפשך: אם העיתונאי המסקר אכן מכוון לבצע דילוג מן היציע אל מרכז הבמה ואף קשר קשרים לנחיתה רכה במפלגתו החדשה – הוא אינו אמור לעסוק ממילא בסיקור של אותם שותפים עתידיים לדרך או של יריביהם. הוא יכול לבקש, נאמר, להיות כתבנו לענייני תיירות עד למעבר החד. ג'וב חביב המרחיב את דעתו של אדם.
ואם אותו עיתונאי איננו מכין דילוג ונחיתה – אין כל חשש לפגיעה במעמדו ובחופש עיסוקו כתוצאה מחוק שכזה.
יאמרו לי כי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות שאני מכבד ומחוייב לו ולאכיפתו כולל את כל השבועות והנדרים והאיסורים ואין צורך בתוספת. אלא שלא כל סעיפי התקנון הם כזה ראה וקדש לעובדי התקשורת ולא כולם מעיינים בתקנון הזה עם קומם בבקר ולפני לכתם לישון.
אם הייתי אוסף רנדומלית מאה פועלי ופועלות תקשורת במתפרות האינטרנט החדשות ושואל למידת הכרתם את התקנון – אני מהמר באופטימיות כי מחצית בלבד היתה עומדת בבוחן הזה בהצלחה מלאה. יותר מכך – הסנקציות העומדות לרשות המועצה אין בהן די – בכל תרחיש – כדי להביא לאכיפה מלאה ויעילה. גם זה טעון תיקון.
הפעם – דוקא הפעם ואולי רק הפעם – הייתי אומר לפוליטיקאים "כן".
אדרבא, נצנן אותם. נאמר לפוליטיקאים – תירגעו. נסקר אותכם כמות שאתם. בלי טיפת קוסמטיקה. בלי הנחות.
אך אף אחד לא יבצע לכם דיל -דילוג עם כל הרייטינג של פריים טיים בצהרי היום או ביומן שישי היישר לראשות המפלגה. תהיה לו חצי שנה לפחות להרים דגל ולומר- אני מגיע.
כמובן – נכבדי חברי הכנסת תירוש ושאמה – רישמו לפניכם כי כל טאלנט תקשורתי שהצטנן בגללכם עוד עלול לרשום אותכם בפנקס הלא נחמדים שלו.
אבל זאת כבר אופרה אחרת.
כל אחד והסיכון המקצועי שלו.

2 Responses to “כן. לצנן אותם”


  1. 1 Dhyan 16 במאי 2011 ב- 10:55 am

    הדבר היחיד שצריך עשות בקשר לעיתונאים זה להכריח אותם לפרסם בצמוד לכתבות, מאמרי דיעה פוליטיים האם הם חברים או היו חברים באיזו מפלגה. כמובן שההצעה כמו שהיא היא פרוצה ואינה מכוסה. כל מטרתה בשלב זה היא לצעוק את הרגשתי שלעולם אינך יודע מהו האינטרס העומד מאחורי המילים. כמובן, אלא אם אתה חלק מהמשחק הפוליטי/תקשורתי. לאדם הממוצע אין משוג למה הוא קורא את מה שהוא קורא. אין באמת דרך לפתור את זה. זה ברור כאור השמש והעובדה שאדם היה בעברו חבר במפלגה X אינו אומר שהוא תקוע בדיעותיו לנצח (כולי תקווה שלא) אבל חייבת להיות דרך מסויימת להבהיר את האינטרסים מאחורי הדברים.

  2. 2 יאיר דקל 15 במאי 2011 ב- 10:37 pm

    חוק הצינון הוא חוק מביש, שאסור אפילו להציע אותו.
    עתונאים הם אנשי מקצוע עם שליחות. הם חשופים בפני הציבור לא פחות מחברי הכנסת ועל העתונאים העובדים באמצעי תקשורת יש יותר מגבלות מאשר על חברי הכנסת. העתונאים נמצאים בתוך מערכת, אשר כשמה כן הן – גוף שבו מעורבים אנשים שונים, בתפקידים שונים ובהם תפקידי ניהול.
    עתונאי העוסק בסיקור החיים הפרלמנטריים לא עושה הכל כרצונו, אלא כפוף להנחיות וביקורת של עורכיו. נוסף לכך, מעשיו של עתונאי חשופים לעיני הציבור.
    אינני רואה כל סיבה "להעדיף" את העתונאים על בעלי מקצועות אחרים ו"לצנן" אותם. להיפך, יש לבטל את חוק הצינון גם לבעלי תפקידים אחרים, כולל קצינים בכירים בצה"ל.
    דמוקרטיה היא שלטון שבו העם בוחר ולבחירה זו צריכים לעמוד כולם, בלי הגבלה. לקצינים בכירים בצה"ל יש יתרון על מועמדים אחרים, כאלה שכל נסיונם הוא פוליטיקה קטנה במסגרות מוניציפליות. קצינים בכירים רכשו נסיון, פעלו ויש להם יכולת. האם פוחדים מ"פוטש" כאשר הבכירים יעמוד לבחירות?
    זה מביש כאשר אלה שהצליחו להתברג לכנסת – ואוי לנו מחלק מן ה"נבחרים" הללו – מנסים למנוע מאחרים להיבחר.
    מוטב שהטובים ייבחרו, בין אם הם עתונאים בין אם הם קצינים בכירים או פקידים בכירים לשעבר.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s