עורכי דין, פוליטיקאים, עיתונאים: האיפוק כמותג



הבחירות ללשכת עורכי הדין יתקיימו מחר. סיקרתי מקרוב מסעות בחירות בישראל ובארה"ב ואני יכול לומר כי מערכת הבחירות ללשכה הפכה נגטיבית במינון שגם פוליטיקאים מצולקים יראו בו מוגזם ומיותר.
מהלומות מתחת לחגורה יותר מאשר מעליה. התמקדות באישים יותר מאשר בנושאים.
בשנה השלישית ללימודי המשפטים באוניברסיטה העברית התחלתי לערוך את בטאון הסטודנטים "פי האתון" ונבחרתי לנציג השנתון בועד אגודת הסטודנטים למשפטים. בשתי הזירות – זאת של עיתונאים מתחילים וזאת של משפטנים בדרך – מצאתי מאפיינים דומים שאהבתי.
אחר כך – בסיקור צמוד של הכנסת – מצאתי אותן תכונות גם אצל האישיות הפוליטית וגם בראשית דרכה: עוזרים ועוזרות פרלמנטריים שהחלו לאמץ לעצמם בטבעיות גמורה את הליכות הבוסים – כולל הכל. להבין קומבינה עוד לפני שהיא נרקמת. להבין את ערך הקישור על הכישור. להבין צבירת כח והפעלתו.
מה יש בה בחיה הזאת כשהיא צדה בשדות התקשורת, הפוליטיקה או עריכת הדין?
ראשית, היא תחרותית מאד והיא מכורה לאדרנלין שכל תחרות מביאה עימה.
שנית, היא מעורבת, איכפתית, לא עומדת מנגד. היא רוצה להשפיע ולהטביע חותם.
שלישית, היא מונעת על ידי אגו ותחושת ייחודיות של נושאה:אני-אני- ורק אני שבמינון סביר ניתן לראותה ככח מניע ובמינון לא סביר היא עלולה להדאיג.
במירוץ ההישרדות בשלושת המסלולים – פוליטי, משפטי או תקשורתי – הפיתוי ללכת עוד צעד אחד קדימה, לבצע עוד מאמץ אחד ולהנחית עוד מהלומה אחת שתביא לתוצאה – הוא פיתוי שקשה לעמוד בו. אם היו שואלים אותי מה היו רגעי הסיפוק המקצועי הגדול ביותר לאורך שנות סיקור הייתי אומר – הבקר בו ראיתי את היריב מוכה מפני שלא היה לו דיווח בלעדי ומשמעותי שהיה לי. תהילה של 24 שעות במקרה הטוב – אך כאמור, חלק מן הטעם במקצועות הממכרים.
ועולה בי השאלה כשאני פותח מייל אחרי מייל במינון כסאח חסר תקדים בזירת הבחירות האלה למוסדות לשכת עורכי הדין: מה ערכה של ג'נטלמניות בשלושת הזירות המקצועיות שנשמתן תחרות והלקאה פומבית של יריבים.
אני מדבר על איפוק. לפעמים על חסד. לפעמים על גבול שאין חוצים אותו. דימיוני עוד יותר: גם על סיוע ליריב בנופלו. גם על הוצאת תחומי תקיפה אישית מאד אל מחוץ לתחום על פי החלטה פנימית.
כמובן, שאלת האישיות של מתיימר להנהיג היא שאלה אישית קובעת.
אך למשל: מה אעשה במכתב אישי מאד מפוליטיקאי א' אל פוליטיקאי ב' שכולו תחנונים לעזרה אחרי נפילה. מכתב שהודלף אלי לפירסום כדי לקבור את א' סופית ולחסל את נכסי התדמית שלו בעודו בחייו.
זה היה מה שקורין בעגה העיתונאית "סיפור טוב" אך לא יכולתי אז, לפני שנים, להביא את עצמי לפרסמו.
האם הסגנון הנמנע ביודעין ואחרי לבטים מהטחת בוץ הופך למותרות? למפלטם של תמימים שאינם עומדים בחום המטבח? לתירוץ של מה שקורין בלכסיקון הפוליטי מתאגרף בעל סנטר מזכוכית?
למרבה הפליאה לא מן הנמנע שדוקא הסגנון הזה עשוי להפוך למותג המקדם יותר את בעליו ולו גם בשיקול איסטרטגי קר שאינו נובע משכנוע פנימי.
ולא רק מפני שהוא הופך את נושאו לבולט בשטח. איפוק ואמינות הם מצרך (סליחה, מותג) נדיר כל כך – עד שהפכו למחזירי תשואה.

צילום- נכנסות למקצוע. עורכות דין חדשות בטכס ההסכמה האחרון בירושלים. יוסי זמיר. באתר המעודכן תמיד של "פלאש 90" כל הזכויות שמורות להם.

1 Response to “עורכי דין, פוליטיקאים, עיתונאים: האיפוק כמותג”


  1. 1 תואר ראשון תקשורת 6 באוקטובר 2011 ב- 4:54 pm

    מה שנכון נכון , אני מבכים איתך .


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: