כשהמחוקק מתחיל להגן על תקשורת מפני תקשורת חינם


כיצד נוטה חבר הכנסת מן השורה לבחון את סוגיית חופש העיתונות? קודם כל מן הזווית הקובעת. כלומר מי כתב עליו מה. מי מתעלם מקיומו במתכוון. מפרגנים או לא מפרגנים. כמה סערות במליאה או בועדה הוא חייב לייצר על מנת שמישהו שם במערכות יזיז את המקלדת שלו ויתן כותרת. למה אף אחד לא מתחיל להעריך את העבודה השקטה שהוא עושה בוועדה.

תמונה

לא, הם לא ממש התאחדו מעבר לקווי מפלגה כדי לבלום בעלות צולבת. לא ממש נחרדו כאשר חומות הגנה תעסוקתית קרסו על רבים וטובים במקצועות התקשורת והתמוטטו. עכשיו הם נדרשים להגן על חופש העיתונות מפני עצמה – כלומר מפני זאת המופצת חינם.

אחרי שעברנו את משוכת ההגדרה הקובעת אפשר לבחון את הצעת החוק הרב אגפית למניעת ייצור עיתונים והפצתם – חינם. הצעת חוק "ישראל היום".

ראשית ראוי להבהיר כי עיקר הכנסתם של כלי התקשורת באה מהיקף הפירסום המסחרי בתשלום ורק אחר כך מתשלום ישיר על רכש העיתון המודפס.

את זה למדתי כבר בשנותי הראשונות ב"ידיעות אחרונות" כשערכתי את המקומון הראשון ברשת של העיתון שנקרא אז "קול ירושלים". מבחן ההישרדות שלו לא היה בגבייה נוספת על העמודים הנוספים שהוצעו בחבילה התפוחה של יום שישי – אלא ביכולתו לפתח את שוק הפירסום המקומי.

עכשיו אפשר להתבונן בשאלת הזכויות לתקשר. התחלתי את דרכי בתקשורת ב"על המשמר" שלא היה עיתון רווחי או נפוץ ולא הסתיר את זהותו האידאולוגית. הוא היה עיתון מפלגתי שמומן מכספי התנועה שאת ערכיה ודרכה ניסה לבטא. הוא שבק חיים כמו הז'אנר כולו.

הפוליטיקה הפכה לפרסונלית. ממשלות ומפלגות קמות או נופלות על יכולת המנהיגות של המוביל. "ישראל היום" הוא עיתון מפלגתי במהדורה עכשווית. גם בו, כמו ב"על המשמר,ז"ל, תמונת המציאות מוכתבת על ידי האינטרס הפוליטי הממוקד. קו הגבול בין דעה לבין ידיעה – מטושטש.

ועדיין, יש לו זכות קיום והזכות לומר את דברו בסגנון ובדרך שלו. בהייד פארק הציבורי של דעות כל מי שיכול לעמוד על תיבה משלו ולשאת את דברו – זכאי לכך. אתה יכול להרים את העיתון הזה או לא. לבחור לקרוא אחרים או רק אותו.

אני מציע לכל אלה שמדברים על "פרבדה" לרדת מן ההשוואה. אין סכנה קרובה או ודאית לשטיפת מח ציבורית באמצעות כלי  תקשורת ממשלתי אחד. שכן אין בהיסטוריה התקשורתית של המדינה הזאת הצע כל כך עשיר של מקורות מידע כמו שיש היום בזכותה של הרשת. ורובם – חינם.

צרכן המידע החושב יכול לחשוב גם בלי העיתון לאנשים חושבים. יכול להצליב ידיעות ממקורות שונים. להתחבר על מסך המגע שלו עם מקורות מידע על פי בחירתו לפני ואחרי קריאת המייל של הבקר. כולם – חינם.

הפרינט כולו הפך לצורך שאפשר בלעדיו להוציא את חברי המועדון של לא יכולים את יום שישי בלי ערימת הנייר בפתח הבית. ידיעה עיתונאית טובה וחוקרת היא ידיעה עיתונאית טובה וחוקרת בין אם היא מודפסת על נייר או שהיא פורצת אל מסך המחשב.

מה מייצר ההיצע האדיר, הנגיש והזמין תוך כדי התרחשות של מידע? יכולת לבחור. יכולת להשוות. יכולת להגיע למסקנה עצמאית. כל אחד על פי טעמו ויכולת המעקב הביקורתי שלו. ועדיין לא דיברנו על אלה שמשתפים את המידע שלהם בעיקר בפייסבוק ומשדרים את דעתם ומגבשים דעת קהל בוואטסאפ תחילה.

צריך לשדר למחוקקים את הסטטוס הבא: רוצים להגן על חופש העיתונות? נציע לכם רשימת הצעות חוק. ביטול הזכות להפצת עיתון חינם – הצעה מהממת (עכשווי או לא?) ככל שתהיה – לא שם.

הצילום למעלה – של צלמת השטח המעולה מרים אלסטר. תודה למרים ולצוות "פלאש 90" על הבאת הצילום כאן. כל הזכויות שמורות להם.

2 Responses to “כשהמחוקק מתחיל להגן על תקשורת מפני תקשורת חינם”


  1. 1 דודי 23 במרץ 2014 בשעה 2:32 pm

    יפה כתבת.

    אעלה לשם הספורט טיעון נגדי: יש הרבה טעם לפגם בכך, שאם שלדון אדלסון רוצה לממן את תשדירי הבחירות של הליכוד, או את קמפיין הפריימריס של נתניהו, הוא כפוף למגבלות חמורות הקבועות בחוק, אך אם הוא רוצה לקדם אותן מטרות בדיוק באמצעות עיתון בבעלותו, הוא יכול להשקיע בכך כל סכום שירצה.

    בכל זאת בסיכום הכולל דעתי כדעתך. הנזק שנגרם לדמוקרטיה מן הבעיה שתיארתי חמור הרבה פחות מהנזק שתגרום התערבות גסה של המחוקק.

    (אני מעריך אגב שבסיכום הכולל, "ישראל היום" לא בהכרח הועיל לנתניהו, מכיוון שהתחרות הכלכלית שהציב ל"ידיעות אחרונות" הקצינה מאד את עמדתו של מתחרהו, וכלי תקשורת הקשורים אליו, נגד נתניהו. לא שקודם לכן היתה שם אהבה גדולה, אבל תמיד יש לאן להקצין. כמו כן, נתח השוק של "ישראל היום" בא בחלקו על-חשבון "מעריב", יריב טבעי של "ידיעות", שנתן במה לעמדות ימניות).

    • 2 יאיר דקל 23 במרץ 2014 בשעה 11:04 pm

      אינני אוהד של ישראל היום. איש עתיר נכסים מצא דרך חוקית לתרום לאיש פוליטי. במקום לתת עשרת אלפים שקל עלובים, הוא מוציא כמה מיליונים ומקים עתון אוהד. חוקי, אבל לא נאה.
      למעשה, אנחנו עוסקים בשאלה המקיפה יותר של מה חוקי ומה הוגן. הציבור הישראלי שופט איש ציבור אם "הורשע בדין" או יצא זכאי מבלי לשים לב לעניינים שוליים של הגינות והתנהגות נאותה. זה כשל חמור בהבנת ההתנהגות הרצויה.
      נבחרינו לוקים בדיכוטומיה דומה: הם מחוקקים חוקים ומאמינים שחוקים יקבעו נורמות. הם רצים לחוקק כדי לאסור או להתיר. הם שוכחים להסתכל אחורה ולראות האם הציבור מקיים את החוקים הללו וכך את הנורמות. לדעתי, הדיעה הישראלית על מי שמקיים חוק היא שהוא "פראייר". מסקנה: הדרך לקבוע נורמות איננה באמצעות החוק.
      כל ההקדמה הזאת נוגעת לכך שמחוקקים תאבי חקיקה רוצים לעצור את ישראל היום. לדעתי, לא יצליחו בדרך עקומה זאת. לא חוק דרוש, אלא התנהגות נאותה.
      העובדה שטייקון יכול להקים עתון כדי להשפיע על דעת הקהל ולנסות לרמוס עתון אחר, כדי להשליט את דיעותיו – היא בעייתית. היא נוגדת את הפלורליזם החברתי. אני מאמין שהוא לא יצליח במאמציו וחבל על כספו. אבל לא החוק ימנע את המצב העגום הזה.
      עוד צריך לזכור, שהאזרחים מקבלים מידע לא רק מעתון מודפס ולא רק מן העתון המחולק חינם. אנחנו מקבלים מידע מן העתון וגם מתחנות הרדיו וגם מערוצי הטלוויזיה וגם מן הרשתות החברתיות באינטרנט וגם – וזה חשוב ביותר – משיחות עם אנשים אחרים. הפתיחות למידע ולדיעות היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
      הסכנה בעתון ישראל היום איננה שדעת הקהל תפנה כעדר לטובת משפחת נתניהו. הסכנה היא שעתון זה מנסה להמית עתון אחר. זאת סכנה אמיתית. חוק לא ימנע אותה.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s





%d בלוגרים אהבו את זה: