להיות או לא להיות (חפצים)

שאלה שהעסיקה דורות של עיתונאים במקצוע שהוא התמכרות. להשגת פרסום בלעדי. כותרת שמזיזה. אחר כך השפעה. יכולת לחרוץ תדמית של פוליטיקאים. של עסקים.

וכשמטפסים שלבים למעלה – לומר לאחרים על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב. להשליך כתבות של אחרים לתא שאריות. להשליך גם אחרים עצמם החוצה מהבית העיתונאי שלך-שלהם. לראות שהמשכורת שלך הולכת ותופחת עם המעמד החדש.

מסלול מרתק של עוצמה לכאורה מפני שלעולם איננה כולה או אפילו חלקה רק שלך. מפני שאתה נמשך על חוט כבובה. כשאתה עושה את דברו של מישהו המאציל לך את הכח על תנאי שתבצע בנחרצות. שתחתוך.

שתוציא ערמונים לוהטים מהאש. אתה ולא הוא. ואתה  הופך לאפליקציה מופעלת בשלט רחוק. לוחצים – ויש כותרת אוהדת. לוחצים – ויש כותרת פוגעת.

להיות או לא להיות שם? לטפס כל הדרך אל הצמרת הזאת?

ואיך בוחרים?

מעבר לניתוח הקר של הסיכוי והסיכון – מעבר לקיומה של "הבנה" עם בעל הבית – עניין של אופי. שהרי, סוד הקסם של מקצוע העיתונות בצד המדווח שלו לפחות – בהיותך מתבונן בזירה ומדווח מבלי שתהיה חלק ממנה.

אינך חייב לאיש דבר. אינך חייב לבד מן החוב הגדול מכולם – לאתיקה העיתונאית של השליחות בה בחרת. בתמצית, לדווח את הדברים כמות שהם. גם את דעתך שלך אם אתה פרשן ובעל טור. שלך ולא של אחרים. לכתוב ולשלם את מחיר הדיווח העצמאי.

אם יש אכן חיה כזאת, "אופי עיתונאי", מה מאפיין אותה? בעיקר, לא רק, הדחף להסיר מסכות ולא לעסוק באיפור. לראות מקרוב מאד את הדברים כמות שהם – ולדווח. להביא אותם במילים ובצילומים לידיעת הרבים.

מי מאיתנו שעסק אי פעם בסיקור לא קיבל את שיחת הטלפון מן הדובר בלשכה זאת או אחרת  בלילה שלפני הפרסום עם השאלה "איך יצאנו?" או, "איך אתה מוציא אותנו?" שאלה שיש בצידה הבטחה (סיפור בלעדי אחד לפחות) או איום (נמדר אותך).

אם כך, כיצד קורה שעיתונאים בכירים בעלי יכולת מוכחת חוצים קווים לשדה הפוליטי שהקידום בו במובהק בנוי על תן וקח?  חוצים מפני שגם בשדה הזה הם עדיין מסוגלים לומר "לא", לנוע ולא בלהקה. להיות הם עצמם – ולשרוד.

קשה – אך אפשרי.

להיות או לא להיות "איש של". שתי דרכים. בחירה מודעת. ולפעמים אף איננה כזאת – הדי. אן. איי העיתונאי מכתיב ומחייב. החלטה העומדת גם בפני אלה שממשיכים לדבוק בשליחות המקצועית שלהם אחרי המעבר מתקשורת מודפסת אל הדיווח ברשת.

 והחדשות הטובות: נותרו רבים במקצוע הזה שאינם יכולים שלא להיות מה שהם ומה שבחרו להיות –  עיתונאים.

הצילום למעלה: ניר חפץ עם בנימין נתניהו, דצמבר 2009 * צילום: יוסי זמיר/פלאש 90 * תודה ליוסי על ההתר להעלאת הצילום – כל הזכויות שמורות