הרגע בו נחצו הקווים הוא גם הרגע בו נולד מנהיג

סיקרתי את בנימין נתניהו לאורך שנים בתפקידי ככתב פרלמנטרי ב"ידיעות אחרונות". ראיתי מקרוב את תכונות המנהיגות שבו. ויש.

אך ההופעה האחרונה שלו לפני מצלמות ומיקרופונים – הופעת "ההפיכה השלטונית" – תיזכר כרגע בו נחצו קווים של דמוקרטיה תקינה. כך לא מדבר ראש ממשלה על מערכת אכיפת החוק.

שלטון משחית. לא תמיד. לא את כולם. שלטון ממושך משחית יותר. גם כן לא את כולם ולא תמיד. אך עתה ברור כי נפל דבר ברחוב בלפור. הדייר התרגל לראות את עצמו כמי שמצוי הרבה מעל היועץ המשפטי לממשלה "שלו". שהרי – בעיני המתרגל – למי חייב היועץ הזה נאמנות אם לא למי שפתח בפניו שערים?

רגע מצמרר. משפטים מפי ראש ממשלת ישראל שהייתי מעדיף אף לא אוכל לשכוח.

ורגע בו נולד מנהיג. גדעון סער. שהרי מה קל יותר מאשר להצטרף למעגל הנאמנות מעל לכל שיקול. אלה שלעולם לא יעזו להרים את קולם למען שלטון החוק – לפחות לא כל עוד הבוס יושב על כיסאו.

אחר כך תבוא כמובן מקהלה. גם אני הזהרתי. גם אני התרעתי. אבל עכשיו הם כ-ו-ל-ם בעד אחד. יש מחיר להרמת קול  יחיד – הוקעה במעגל הנאמנים וברחוב – עד כדי הגדרת המעז כ"בוגד".

 והוא הרים. בגדול.

יש רגעים בפוליטיקה שאנחנו מותירים על מסך הטלוויזיה ברצף החדשות של המגישות והמגישים המנפנפים בידיהם לכל עבר תוך כדי הדגשת המסר –  ונעים הלאה.

לא את צמד הרגעים המעצבים האלה.