זה יהיה קיץ חם. הרחוב הישראלי טעון המתחים הופך נפיץ יותר מאי פעם. שילוב של אבטלה- קורונה- סיפוח כן או לא. אם הייתי יושב לקפה של בקר עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו (העלות כולל הקרואסון שוקולד – עלי) הייתי אומר לו כך:
כאשר אתה נכבדי חוזר על המילה "התקשורת" בהקשר שלילי – כתב צלם של "ישראל היום" או של "הארץ" או כל כלי תקשורת אחר מכל גווני הקשת עלול למצוא את עצמו בעין הסערה. לא רק שלא יוכל למלא את שליחותו, חמור מכך – הוא עלול להיפגע.
כך כתבי שטח. כך גם פרשנים ובעלי טורים. גם להם זכות להביע דעה מעבר לסיקור ועל בסיס סיקור ומבלי שיהיו מטרה נעה. כותבים ואנשי טלוויזיה ורדיו מכל קשת הדעות. הם כולם – התקשורת. הם כולם יוצאים לרחובות תוססים של אי שקט ומצוקה גוברת. מד הלחץ מזנק.
התחלתי את דרכי בעיתונות כ"כתב לענייני שטחים" בידיעות אחרונות". יצאתי בימים ובלילות להתנחלויות. לסיקור. לשיח. לקשירת קשרים ויצירת מקורות. לאחר פרק זמן לא ארוך מצאתי שאני מתקבל שם בהוגנות. שנוצרו יחסי אמון עם המקורות.
מדוע? – מפני שהם ידעו שאני כותב ואכתוב מה שאני רואה. אתאר מצב. אלך דרך ארוכה ואעקוף מחסומים כדי לתארו בדיוק. לעולם לא אסתפק במה שאמרו לי שקרה. ארצה להיות שם בעין הסערה. כמה שיותר קרוב – יותר טוב. וכמובן עם אפשרות לצאת במהירות ממעגל הסערה לעמדת דיווח בטוחה.
וכשהייתי כתב בכנסת או בוושינגטון בשליחות "ידיעות אחרונות" לא הזיז לי ולא הזיז לאף מסוקר – לאחר תקופת הכרות – האם אני בשמאל או בימין או באמצע. הייתי שם כדי לסקר ולעשות זאת בהוגנות ללא העדפת איש על רעהו. ללא סימון אדם מראש.
וכשאתה אדוני אומר "תקשורת" בהקשר שלילי חזור ואמור אתה מעמיד את הדור הנוכחי של כתבי שטח במצב שבו יתקשו מאד להגיע למצב יחסים כזה. יתקשו מאד לבצע את תפקידם. יועמדו חלילה בסכנה. יהפכו מטרה לשחרור זעם. אני חרד שהיום הזה יבוא. אני רואה סימנים לבואו. לאחרונה – הוא כבר כאן. והכתובת על הרחוב.
אני מבקש ואני בטוח שיש רבים בתקשורת על כל גווניה שיהיו שותפים לכך- אל תהפוך את התקשורת למטרה. בלעדיה אין לנו דמוקרטיה בישראל. בלעדיה לא נוכל לחקור ולהביא לידיעת הציבור גם מה שכמה מנבחריו אינם רוצים שנדע.
לכן אני מתנדב באגודת העיתונאים בירושלים ובמועצת העיתונות לאורך שנים.
כדי להגן על היכולת לסקר. להביע דעה. לעשות זאת ללא חשש פגיעה.
למתוח ביקורת גם על המבקר – כמובן. סימון כמטרה נעה– לא.
חיים שיבי 
כבוד חיים ! לך יש כבוד, אתה מכבד ומכבדים אותך. זה מסלול דו סיטרי. לצערי אתה פוסע בדרך חד סיטרית, אתה אופטימיסט, ראית רבות, מלא נסיון חיים. אני מעריך את דרכך. אני עייפתי, היכן שהוא נגמר לי הסוס אבל מקרטע הלאה בזכותך ושכמוך. כבוד !
תודה מיכאל. מעריך