סיוט עיתונאי

היה לי סיוט עיתונאי. חלמתי שאני מצטרף לאתר ברשת ככתב לענייני ציוצים. בדרך כלל אני לא זוכר חלומות. הפעם זוכר כל פרט. לך דע למה.

בשיחת הפתיחה עם העורך האחראי שהוא גם עורך הלילה שהוא גם עורך עמוד הבית – אמרתי שאני בעל השכלה משפטית ואולי אוכל לסקר את התחום המשפטי.

האיש מולי אמר שהשכלה כזאת נחוצה בתחום שהוא מציע לי. "הם תובעים שם אחד את השני כל העת. ובכלל, תחום הציוצים פעיל הרבה יותר, אתה תהנה".

אמרתי שאולי התחום הפוליטי יתאים. אך הפרצוף ממול אותת לי שסבלנותו הולכת ואוזלת.

 "תראה יש על כל משרה אצלנו עשרה קופצים. אז תחליט. כמובן שכתבנו לענייני ציוצים כולל גם התייחסות לאמירות פוליטיות וחצי פוליטיות. אנשים חיים וגומרים לחיות ברשת. אם אתה לא רואה את זה אז יש לנו אכן בעיה".

טוב, מה לא עושים כדי להתפרנס ממקצוע הבחירה. שאלתי אם יש הנחיות נוספות. נתנו לי רשימת שמות לפתוח עליהם עין. כמובן כל מה שקשור ליאיר נתניהו ושרה זה ברור. ושלא תחמיץ: עמית סגל.

שאלתי איפה אני מוצא אותם הכי הרבה וזה שמולי עשה פרצוף של לך תעשה שיעורי בית קודם. את מי הביאו לי. הבנתי את הפרצוף ואמרתי סמוך עלי. אני שוחה ברשת.

יצאתי.

היה שם פעם open space אבל עכשיו עובדים מהבית. גם טוב. עלויות רשת מחשב וגלישה – עלי. גם טוב. בדרך החוצה שאלתי את המזכירה: יש כאן ועד עובדים?

הסתכלה עלי במבט מוזר. רשמה משהו לעצמה.

שרק לא תדווח.

התעוררתי. חשבתי: אולי נפסיק לכתוב? לגלוש? אך לא: גם באוקיאנוס הכסאח והאגו אפשר למצוא את הנשמה העיתונאית. גם און ליין. חיה, בועטת.

מה יש בנשמה כזאת? נשמה עם דחף לא בר כיבוש להשפיע, לחשוף ולהטביע חותם. הבנה כי עיתונות היא מקצוע. אמנם ללא רישוי – אך עם כללי תיפקוד ברורים.

נשמה עיתונאית אינה רוצה ואינה מסוגלת להיות עוד "שחקן" אחד של מישהו, אינה שייכת ואינה מגוייסת גם כשהעיתונאי הופך בתוקף השפעתו למוקד כח חברתי או פוליטי מבלי להיות נבחר ציבור.

לעיתים הוא מנסה להיכנס לעורם של השחקנים בזירה הפוליטית כדי להבין אותם טוב יותר. הוא מתבונן בהם "מבפנים" – אך  אינו רוצה להחליף אותם.

הנשמה העיתונאית אינה נזקקת לסלבריטאות או לזוהר חברתי כדי להתקיים גם כאשר שוק המותגים פורח מסביבה. כוחה – בתוכה.

יש כמובן עיתונאים מעולים שיודעים את מלאכת ה- Networking -. אני מעדיף את הזן שאינו מדליף את עצמו ואת עלילותיו למדורי הברנז'ה ואינו שקוע במיתוג של עצמו כ"טאלנט". כזה המניח לטכסטים שלו לדבר בעד עצמם.

הנשמה העיתונאית מתקוממת  במקום שיש בו פחד וחשבון. במקום שיש בו רשימה של נושאים שאסורים בסיקור, רשימה של אישים ידידי בעל הבית חסינים מכתיבה  ביקורתית או תחקיר נשכני.

נשמת המקצוע היא בעניין מילים שנוגעות ולעיתים הולמות כאגרוף – אך אינן מתלהמות.

שכן, אתה יכול לומר את כל מה שיש לך לומר בלי להיסחף. בלי להגזים. בלי לקשט.

נשמת המקצוע איננה בעניין של שמור לי ואשמור לך. עיתונאי איננו דיפלומט. לא מוציא ומביא ולא מבצע שליחויות.

הטובים ביותר שפגשתי היו תמיד בלתי צפויים, לא חלק מקליקה. לא עומדים למכירה.  מסוגלים לכתוב גם נגד הזרם.

אנשים ונשים שיודעים לשלב אינטואיציה חייתית עם ניתוח עובדות קר ולבחור בקפידה את המילים שיעבירו את המסר או יתארו מצב כמות שהוא.

בלי פשרות.