Archive for the 'תקשורת' Category

"ריקוד" עם המחוקק? מעניין…..אך לא תודה

על ההצעה להקים בחקיקה גוף אוכף אתיקה עיתונאית כדוגמת הרשות להגנת הצרכן

"מיני רפורמה לחיזוק מקצוע העיתונאות: חיזוק מעמד עיתונאים באמצעות עידוד עבודה מאורגנת; הקמת קרן לשיפוי בתביעות השתקה נגד עיתונאים ואולי אפילו – עיגון בחוק של גוף שתפקידו יהיה לקבוע ולאכוף כללי אתיקה עיתונאית, במסגרת חוק הגנת הצרכן, במקום מועצת העיתונות".

כך כותבת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר ברשימה שפורסמה תחילה באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה והופיעה ב"דה-מרקר" כשהיא מביאה שורת הצעות שרובן ראויות לתיקון מצבה של העיתונות בישראל. תיקון שעשוי/עלול להגיע על פי הצעתה עד להחלפת המועצה בגוף חדש. גוף בעל סמכות אכיפה וענישה שאף תכאיב.

אלא שעיתונאי בנשמתו הקורא את ההצעה המובאת לעיל אומר "לא" לעיגון סעיפי אתיקה עיתונאית בחוק דמוי חוק הגנת הצרכן. עיתונות היא מקצוע חפשי.

כדי להקים גוף שתפקידו לאכוף עיתונות טובה במסגרת החוק יש צורך לרקוד עם המחוקק. עיתונאים שמבינים כי המחוקק מבין את שפת "התן וקח" יודעים שאפשר וצריך לוותר על העיסקה.

אם כך – מה?

דוקא ימי הקורונה וימים של משבר כלכלי-בריאותי- ממשלי מחריף חושפים את הצורך הקיומי בכל חברה לקבל תמונת מצב כמות שהיא. תמונת מצב המובאת על ידי עיתונאים הרואים במימוש זכות הציבור לדעת – שליחות אישית ומקצועית.

לכאורה נלכד ונפל מקצוע העיתונות ברשת האינטרנט. כולם כותבים על הכל. ואם לא כותבים – מצייצים. ולפעמים טוב שאפשר להביא את המסר לרבים גם בלי חסדי העורך הראשי בעיתון/אתר זה או אחר. גם עיתונאים בדי. אן. איי שלהם יודעים שדוקא הרשת הזאת היא גם קרש הצלה במים סוערים של דעיכת האיגודים המקצועיים ושקיעת העיתונות המודפסת.

אפשר לתקשר עיתונות טובה ברשת. אפשר לאגד עיתונאים באתר שעלויות הקמתו סבירות ואפשריות. אפשר בהתמדה ואיכפתיות לשליחות העיתונאית ליצור לאתר עיתונאי אמיתי מוניטין המצדיק תמיכה ציבורית שאין בצידה מושכים בחוטים.

מסלול לא קל – אך יש כאלה שבחרו בו מפני שהם מבינים שעיתונאים אינם עורכי דין העוברים בחינות לשכה והחברות בה טעונה רישוי. הם חיות עצמאיות אך מסורות לא פחות למקצועם -שהוא שליחותם – מעורכי דין שגם להם אופי ודרך חשיבה ייחודית משלהם.  אני יודע – הכרתי את שני עולמות התוכן הזה מקרוב.

וחיוני לא פחות לעתיד המקצוע – השקעה בדור הצעיר של המבקשים ללמוד תקשורת. מלגות שיאפשרו זאת. עידוד מתוקצב של פקולטות לעיתונות שתלמידים אינם נוהרים אליהן גם מפני שאינם רואים סיכויי העסקה ממתינה בעתיד. הטמעת המסר בשורות הדור הצעיר: יש וימשיך להיות צורך באלה היודעים ורוצים להביא לציבור תמונת מצב בדיוק כמות שהיא.

גילוי נאות: הכותב חבר בנשיאות מועצת העיתונות כשליח אגודת העיתונאים בירושלים.

מכתב גלוי לראש הממשלה בנימין נתניהו

זה יהיה קיץ חם. הרחוב הישראלי טעון המתחים הופך נפיץ יותר מאי פעם. שילוב של אבטלה- קורונה- סיפוח כן או לא. אם הייתי יושב לקפה של בקר עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו (העלות כולל הקרואסון שוקולד – עלי) הייתי אומר לו כך:

כאשר אתה נכבדי חוזר על המילה "התקשורת" בהקשר שלילי – כתב צלם של "ישראל היום" או של "הארץ" או כל כלי תקשורת אחר מכל גווני הקשת עלול למצוא את עצמו בעין הסערה. לא רק שלא יוכל למלא את שליחותו, חמור מכך –  הוא עלול להיפגע.

כך כתבי שטח. כך גם פרשנים ובעלי טורים. גם להם זכות להביע דעה מעבר לסיקור ועל בסיס סיקור ומבלי שיהיו מטרה נעה. כותבים ואנשי טלוויזיה ורדיו מכל קשת הדעות. הם כולם – התקשורת. הם כולם יוצאים לרחובות תוססים של אי שקט ומצוקה גוברת. מד הלחץ מזנק.

התחלתי את דרכי בעיתונות כ"כתב לענייני שטחים" בידיעות אחרונות". יצאתי בימים ובלילות להתנחלויות. לסיקור. לשיח. לקשירת קשרים ויצירת מקורות. לאחר פרק זמן לא ארוך מצאתי שאני מתקבל שם בהוגנות. שנוצרו יחסי אמון עם המקורות.

מדוע? – מפני שהם ידעו שאני כותב ואכתוב מה שאני רואה. אתאר מצב. אלך דרך ארוכה ואעקוף מחסומים כדי לתארו בדיוק. לעולם לא אסתפק במה שאמרו לי שקרה. ארצה להיות שם בעין הסערה. כמה שיותר קרוב – יותר טוב. וכמובן עם אפשרות לצאת במהירות ממעגל הסערה לעמדת דיווח בטוחה.

וכשהייתי כתב בכנסת או בוושינגטון בשליחות "ידיעות אחרונות" לא הזיז לי ולא הזיז לאף מסוקר – לאחר תקופת הכרות – האם אני בשמאל או בימין או באמצע. הייתי שם כדי לסקר ולעשות זאת בהוגנות ללא העדפת איש על רעהו. ללא סימון אדם מראש.

וכשאתה אדוני אומר "תקשורת" בהקשר שלילי חזור ואמור אתה מעמיד את הדור הנוכחי של כתבי שטח במצב שבו יתקשו מאד להגיע למצב יחסים כזה. יתקשו מאד לבצע את תפקידם. יועמדו חלילה בסכנה. יהפכו מטרה לשחרור זעם. אני חרד שהיום הזה יבוא. אני רואה סימנים לבואו. לאחרונה – הוא כבר כאן. והכתובת על הרחוב.

 אני מבקש ואני בטוח שיש רבים בתקשורת על כל גווניה שיהיו שותפים לכך- אל תהפוך את התקשורת למטרה. בלעדיה אין לנו דמוקרטיה בישראל. בלעדיה לא נוכל לחקור ולהביא לידיעת הציבור גם מה שכמה מנבחריו אינם רוצים שנדע.

לכן אני מתנדב באגודת העיתונאים בירושלים ובמועצת העיתונות לאורך שנים.

 כדי להגן על היכולת לסקר. להביע דעה. לעשות זאת ללא חשש פגיעה.

למתוח ביקורת גם על המבקר – כמובן. סימון כמטרה נעה– לא.

 

ביי ביי קפה דה מרקר

ב-2007 התחלתי להעלות פוסטים לאתר קפה דה מרקר בבלוג שקראתי לו "דווקא בלוג".

למה דווקא – מפני שזאת מילה ישראלית למהדרין והיא הכותרת של הטור הקבוע הראשון שכתבתי בשעתו כעורך עיתון הסטודנטים "פי האתון".
למה בלוג – מפני שכל עיתונאי אוהב לאהוב את החרות מעריכה.
זה היה בלוג ירושלמי בנשמתו על תקשורת ופוליטיקה ועל האנשים והנשים שעושים אותן. לאורך השנים הועלו 311 פוסטים. גם צילומים שלי מרגעים שעליהם כתבתי, כמו בפוסט על מה שעשתה הרכבת הקלה בירושלים לתחושת הדו-קיום אפשרי, אחרי הכל ולמרות הכל.

כשמצאתי שפה משותפת עם העורך בשעתו ליאור קודנר – האיש בשורה הראשונה של הדיגיטל בקבוצת "הארץ" – הקמנו קהילת "מומלצים בקפה" כדי לעודד כותבים שגיבשו והציגו סגנון אישי מובהק משלהם.

לקודנר ולקבוצתו היו כמובן שאיפות דיגיטליות /לגיטימיות נוספות – יצירת כלי תקשורת נושא פרסום – אך זה לא הפריע להם לייצר מסגרת ראויה ליצירתיות ולפסיפס ישראלי של כתיבה עכשווית.

כשאני משמר עתה מספר פוסטים נבחרים לפני שהקפה סוגר את שעריו ומוריד את תכניו מן הרשת – אני רואה את המגיבות והמגיבים הקבועים של הבלוג שבים ומעשירים את התוכן. יוצרים פסיפס אנושי שונה בקצב ובקריאות ונגישות מן המסורת של "מכתבים למערכת" בימי הפרינט.

זה היה שיח חם– ומיידי. שיח נמשך. תגובות שהפכו לחלק בלתי נפרד מן הבלוג כדיאלוג ישראלי וירושלמי חי ובועט.

עשיתי את צעדי הראשונים בתקשורת כעורך וכתב בעיתונות המודפסת אך הבלוג ב"קפה" ואחר כך בלוג בוורד פרס על תקשורת ופוליטיקה היה גם ביטוי מובהק לפרידה אישית מן העידן ההוא שבו ניגשתי לשולחן המעמד עם תיקונים יצוקים בעופרת חמה כדי שישלבם במה שעתיד להיות מודפס.

לכתוב ולקרוא את שיח המגיבים חם וזורם מיד. המשבחים ואלה שלא. ליהנות מן המידיות של עידן הרשת.

על כך תודה לאכסניה שהייתה – קפה דה מרקר – ותודה לעשרות המגיבים הקבועים שיצרו שיח מעורב ואכפתי, דיאלוג חי שילווה אותי גם כשהאתר יעלם מן הרשת.

הרגע בו נחצו הקווים הוא גם הרגע בו נולד מנהיג

סיקרתי את בנימין נתניהו לאורך שנים בתפקידי ככתב פרלמנטרי ב"ידיעות אחרונות". ראיתי מקרוב את תכונות המנהיגות שבו. ויש.

אך ההופעה האחרונה שלו לפני מצלמות ומיקרופונים – הופעת "ההפיכה השלטונית" – תיזכר כרגע בו נחצו קווים של דמוקרטיה תקינה. כך לא מדבר ראש ממשלה על מערכת אכיפת החוק.

שלטון משחית. לא תמיד. לא את כולם. שלטון ממושך משחית יותר. גם כן לא את כולם ולא תמיד. אך עתה ברור כי נפל דבר ברחוב בלפור. הדייר התרגל לראות את עצמו כמי שמצוי הרבה מעל היועץ המשפטי לממשלה "שלו". שהרי – בעיני המתרגל – למי חייב היועץ הזה נאמנות אם לא למי שפתח בפניו שערים?

רגע מצמרר. משפטים מפי ראש ממשלת ישראל שהייתי מעדיף אף לא אוכל לשכוח.

ורגע בו נולד מנהיג. גדעון סער. שהרי מה קל יותר מאשר להצטרף למעגל הנאמנות מעל לכל שיקול. אלה שלעולם לא יעזו להרים את קולם למען שלטון החוק – לפחות לא כל עוד הבוס יושב על כיסאו.

אחר כך תבוא כמובן מקהלה. גם אני הזהרתי. גם אני התרעתי. אבל עכשיו הם כ-ו-ל-ם בעד אחד. יש מחיר להרמת קול  יחיד – הוקעה במעגל הנאמנים וברחוב – עד כדי הגדרת המעז כ"בוגד".

 והוא הרים. בגדול.

יש רגעים בפוליטיקה שאנחנו מותירים על מסך הטלוויזיה ברצף החדשות של המגישות והמגישים המנפנפים בידיהם לכל עבר תוך כדי הדגשת המסר –  ונעים הלאה.

לא את צמד הרגעים המעצבים האלה.

לקחו לה את החלום

 

חלבי דלית אל כרמל.jpg

"הקשבתי לדוברים קשב רב – שמעתי בדבריהם את עומק הפגיעה של חוק הלאום בעדה הדרוזית". דברי נשיאת מועצת העיתונות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר לאחר מפגש עם בדלית אל כרמל עם חברי מועצת דלית אל כרמל ובראשם ראש המועצה, העיתונאי הוותיק רפיק חלבי. הייתי שם עימה כחבר נשיאות מועצת העיתונות ואיתי גם צאגה מלקו ושייקה קומורניק, חבריי לייצוג במועצה של אגודת העיתונאים בירושלים.

זה היה מפגש כנה. כאוב. המארחים לא הסתירו את רגשותיהם. בדרך אל מקום המפגש במסעדת "המטבח של נורה" עברו חברי מועצת העיתונות ברחובות מרכזיים בדלית אל כרמל התוססת,  ראו את דגלי ישראל והדגל הדרוזי מונפים אלה לצד אלה במקומות רבים ועל בתי עסק.

אך היה ברור למבקרים כי תחושת הביטחון המלא בברית– גם ברית דמים – בין העדה הדרוזית לבין הציבור היהודי בישראל עברה בקרב המארחים טלטלה קשה. נפגעה תחושת השיוויון

"יש לנו פסיקה של בית המשפט העליון אך אין לנו חוקה וזה מצער מאד", אמרה נשיאת המועצה דליה דורנר לנכבדי העדה, חברי מועצה, עורכי דין, מובילים חברתיים ואנשי רוח ועסקים. "אם פעם תהיה לנו– אתם תהיו יותר שקטים וגם אני".

הדגישה נשיאת המועצה: "מועצת העיתונות אינה גוף פוליטי אך חשנו צורך לבוא לכאן לדלית אל כרמל ולגלות סולידריות עם קבוצת מיעוט פגועה, העדה ונבחריה – ולהביא את דברם אל הציבור הישראלי. בדמוקרטיה – דעת קהל חשובה. נביא את תחושת המועקה הקשה שחשנו כאן בקרב אזרחים של מדינת ישראל – אל הציבור הישראלי הרחב".

התחושה בקרב האורחים והמארחים גם יחד היתה כי במוקדם ובמאוחר יגיע חוק הלאום אל בית המשפט העליון וייבחן גם לאור עקרונות מגילת העצמאות.

 אחד הדוברים דיבר על "תחושת נבגדות". אחת הדוברות הדרוזיות על "תחושת ניתוק מן החלום הישראלי". תחושה שהותירה צלקת. אולי צורך בהגדרה מחדש. מי אנחנו כאן במדינת היהודים. למה עוד נוכל לצפות – או לא לצפות.

המחנכת ח'וזאמה חלבי-והבה (בצילום) סיפרה על תחושות מרירות ושאלות  קשות גם בקרב בני הנוער כפי שהן עולות במסרים בקבוצות שיח שלהם ברשת ועל האתגר החינוכי הניצב מול הכאב שפרץ כלבה רותחת.

לשאלה האם "תיקון" בנוסח החוק שיתייחס אך ורק לבני העדה הדרוזית בלבד אכן יאחה שברים ענה רפיק חלבי כי "לא מתקנים עוול אחד בעוול אחר".

אחרים אמרו ש"עמך" בעדה סוברים אחרת.

דוברים אחרים, פגועים לא פחות, דיברו על המרחב שהותירה להם ולתחושת הישראליות שלהם מגילת העצמאות בהבטחתה לשיוויון מלא– ועל מה שראו כשלילתה עתה בחוק הלאום.

קירות "המטבח של נורה" היו מעוטרים גם בעיטורי הצטיינות של בני העדה הדרוזית שתרמו רבות לביטחון ישראל. חלק מן הדוברים הזכירו קרובים שהגיעו לעמדות פיקוד בכירות. אחרים דיברו על צעירים מבני המשפחה העומדים לפני גיוס ועל הרצון שלהם לתרום כמיטב יכולתם לביטחון ישראל.

אחרים ביקשו שלא לעטוף את הישראליות והזכות לשיוויון שלהם כאזרחים אך ורק במדים. בנימה מרירה שללו הצעות ל"תיקון" הפגיעה רק בהבטחות לשיפור זכויות במקרקעין ובנייה, במשאבי פיתוח.

המסר העיקרי היה צורך בהחזרת תחושת שיוויון. מסר שחברי מועצת העיתונות המבקרים הזדהו עימו, הודיעו על נכונות להביא אותו גם לדעת הקהל, כל אחד בתחום עשייתו בתקשורת. 

אחד מחברי מועצת העיתונות למארחים: הקשבתי לכל מילה שלכם. הרגשתי כמו בבית.

כ-17,000 תושבים בדלית אל כרמל. סוגיות של התרי בנייה, תעסוקה, תקציבי פיתוח – העסיקו ומעסיקים אותם. אך מעל ומעבר לכך – עמד בשיח הרצון לדעת ולחוש כי הישראליות של העדה הדרוזית אפשרית במדינת היהודים.

ישראליות מלאה. שווה.

כך הם דיברו במרירות ובכאב מול חברי מועצת העיתונות – הם – נכבדים, מנהיגים, אנשי רוח, קצינים קרביים בעברם, בנות ובני העדה הדרוזית בדלית אל כרמל:

"תמצאו בעדה הזאת ובמנהיגותה גם מפקדי גדודים וחטיבות וגם אנשי היי-טק. זהו דור ישראלי. לכן העלבון שלי כל כך גדול".

"אם אני אח שלך – אל תעליב אותי ותעמיד אותי כמי שאינו מבין מה קורה. חוק הלאום היה סטירה בפני. אמר לי שאני אחר".

"היום אני לא יכול להרגיש ישראלי. החוק הזה אומר לי – מהיום אתה ישראלי סוג ב'".

"בגין מתהפך בקיברו. אנחנו רוצים ברית שווים. על מה אנחנו נלחמים כאן? על הישראליות שלנו".

"אני יותר ישראלית מישראלים רבים. הפכו אותנו לפלאשמורה. נגמר החלום על השיוויון. ניתקו אותנו ממנו".

"צעירים אומרים בשביל מה להתגייס אם זאת לא המדינה שלנו".

"אני מאמין בשופטי בג"צ. אם הם לא יבטלו את החוק יישאר כתם שחור ועל הישראליות שלי אף אחד לא יכול לערער. הדגל שלי הוא הדגל הישראלי. לא דגל פלשתין".

"ראש הממשלה נתן לנו סטירה שאיחדה אותנו".

"כואב לי שהמנהיגות הישראלית לא יכולה לחבר את הישראליות שלנו ליהדות שלכם. לא נזלזל בתמיכה שהדרוזים זכו לה בציבור הרחב אחרי שהחוק עבר".

לדיווח וראיונות וידיאו ב"פורטל הכרמל" – כאן

להיות או לא להיות (חפצים)

להיות או לא להיות (חפצים)

שאלה שהעסיקה דורות של עיתונאים במקצוע שהוא התמכרות. להשגת פרסום בלעדי. כותרת שמזיזה. אחר כך השפעה. יכולת לחרוץ תדמית של פוליטיקאים. של עסקים.

וכשמטפסים שלבים למעלה – לומר לאחרים על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב. להשליך כתבות של אחרים לתא שאריות. להשליך גם אחרים עצמם החוצה מהבית העיתונאי שלך-שלהם. לראות שהמשכורת שלך הולכת ותופחת עם המעמד החדש.

מסלול מרתק של עוצמה לכאורה מפני שלעולם איננה כולה או אפילו חלקה רק שלך. מפני שאתה נמשך על חוט כבובה. כשאתה עושה את דברו של מישהו המאציל לך את הכח על תנאי שתבצע בנחרצות. שתחתוך.

שתוציא ערמונים לוהטים מהאש. אתה ולא הוא. ואתה  הופך לאפליקציה מופעלת בשלט רחוק. לוחצים – ויש כותרת אוהדת. לוחצים – ויש כותרת פוגעת.

להיות או לא להיות שם? לטפס כל הדרך אל הצמרת הזאת?

bibi and nir hefetz zamir

ואיך בוחרים?

מעבר לניתוח הקר של הסיכוי והסיכון – מעבר לקיומה של "הבנה" עם בעל הבית – עניין של אופי. שהרי, סוד הקסם של מקצוע העיתונות בצד המדווח שלו לפחות – בהיותך מתבונן בזירה ומדווח מבלי שתהיה חלק ממנה.

אינך חייב לאיש דבר. אינך חייב לבד מן החוב הגדול מכולם – לאתיקה העיתונאית של השליחות בה בחרת. בתמצית, לדווח את הדברים כמות שהם. גם את דעתך שלך אם אתה פרשן ובעל טור. שלך ולא של אחרים. לכתוב ולשלם את מחיר הדיווח העצמאי.

אם יש אכן חיה כזאת, "אופי עיתונאי", מה מאפיין אותה? בעיקר, לא רק, הדחף להסיר מסכות ולא לעסוק באיפור. לראות מקרוב מאד את הדברים כמות שהם – ולדווח. להביא אותם במילים ובצילומים לידיעת הרבים.

מי מאיתנו שעסק אי פעם בסיקור לא קיבל את שיחת הטלפון מן הדובר בלשכה זאת או אחרת  בלילה שלפני הפרסום עם השאלה "איך יצאנו?" או, "איך אתה מוציא אותנו?" שאלה שיש בצידה הבטחה (סיפור בלעדי אחד לפחות) או איום (נמדר אותך).

אם כך, כיצד קורה שעיתונאים בכירים בעלי יכולת מוכחת חוצים קווים לשדה הפוליטי שהקידום בו במובהק בנוי על תן וקח?  חוצים מפני שגם בשדה הזה הם עדיין מסוגלים לומר "לא", לנוע ולא בלהקה. להיות הם עצמם – ולשרוד.

קשה – אך אפשרי.

להיות או לא להיות "איש של". שתי דרכים. בחירה מודעת. ולפעמים אף איננה כזאת – הדי. אן. איי העיתונאי מכתיב ומחייב. החלטה העומדת גם בפני אלה שממשיכים לדבוק בשליחות המקצועית שלהם אחרי המעבר מתקשורת מודפסת אל הדיווח ברשת.

 והחדשות הטובות: נותרו רבים במקצוע הזה שאינם יכולים שלא להיות מה שהם ומה שבחרו להיות –  עיתונאים.

הצילום למעלה: ניר חפץ עם בנימין נתניהו, דצמבר 2009 * צילום: יוסי זמיר/פלאש 90 * תודה ליוסי על ההתר להעלאת הצילום – כל הזכויות שמורות

 

פסיפס ירושלמי: כן, זה אפשרי

עו"ד יוסי חביליו, פעם היועץ המשפטי לעיריית ירושלים, היום מתמודד לראשות העיר, הזמין חברים להדלקת נר חנוכה במרכז המוזיקה בעין כרם.

בזה אחר זה עלו לספר בקצרה על חביליו שלהם נציגי שכונות שחביליו נתן להם יד טובה בעבר ובהווה במאבקים שניהלו. היו שם חילונים, דתיים לאומיים – וצמד חרדים.

נציג פאב של צעירים. קשישה שדיווחה על הסיוע שהיא וחברותיה זכו לו בהקמת מועדון משלהן. פסיפס ירושלמי אמיתי שחרד לעתידה של העיר ושואל את עצמו האם אפשר עדיין לחיות יחד.

הגבעה הצרפתית הבית של כולנו.jpg

חביליו היה שם כשביקשנו בשעתו את עזרתו בהדיפת תכנית עירונית להקמת מטמנה פוגענית בסמוך מאד לגבעה הצרפתית.

למי שאינו מכיר: בצפון העיר. סמוכה להר הצופים ולקמפוס האוניברסיטה העברית. ליד קו הרכבת הקלה. יש מעגל ערבי ממזרח ויש גם חומה. סמוכה מאד לריכוזי חרדים בשכונת סנהדריה (בעיקר עברית),  וברמת אשכול (הרבה אנגלית). גבעה עם גרעין חילוני תוסס מאד.

מה יהיה אופי השכונה בשנים הקרובות?

החזון של חביליו לשכונות הבירה קשה למימוש אך עדיין אפשרי גם בשכונה שלי: שכונה שהיא פסיפס אנושי מרתק. לכל רובד תושבים יינתן ביטוי: חילוני. מסורתי. חרדי. דתי לאומי.

מי שקורא לעצמו פלורליסט רגיש גם למצוקת אלה שאינם בדמותו שלו.  מוכן לראות בהקמה של מוסדות חינוך עבורם. מקשיב להם חרף חששות ("הנה הם באים וברגע שיהיו כאן רוב יגרשו אותנו החילונים מפה").

שמעתי, ראיתי, הייתי בסרט הזה. בית הספר של שנות ילדותי בשכונת מקור ברוך– בית ספר "לילדי פועלים" על שם ברל כצנלסון – הוא עתה ישיבה. בכל שכונה תמצא מי שיספר לך שהוא "פליט" של שכונה אחרת ששינתה את פניה עם השנים.

ועדיין – אומר "לא" להדרה של מגזר זה או אחר. כשיש גרעין נחוש של תושבים שאינם נוטשים – שכונה יכולה לשמור על אופייה גם כשהיא מעורבת מאד.

ניתן למצוא שפה משותפת של אחדות, עזרה הדדית ורגישות גם בשכונה טעונה ואיכותית כמו הגבעה שלי שבה כל עץ שנעקר מביא תגובה נזעמת וקריאה לפעולה מתקנת של עשרות תושבים שאיכפת להם.

יותר מזה-  אם רק נרצה ואם נשקיע הגבעה הצרפתית תהפוך למודל של דו קיום. של סובלנות. של חיים ביחד מבלי לטשטש הבדלים. מבלי להתעלם ממחלוקת. אך תוך הבנה שנוצרה בה תרבות חיים ירושלמית ייחודית המחבקת סטודנטים במעונות, זוגות צעירים ואזרחים וותיקים.

כן. חיים ביחד. עם כל צלקות טרור העבר וטרור נמשך. חיים ויוצרים ירושלים של דו קיום עם איכות חיים מרתקת.

לפעמים, בבקר צח, אפשר לראות אפילו ים (המלח).

שמח בגבעה. וירושלמי למהדרין.

 

בצילום של המנהל הקהילתי מאירוע במרכז השכונה: דור העתיד בגבעה: יחד, עם ובלי כיפות לראשי הילדים

 

מכתב גלוי אל המפכ"ל רוני אלשיך

blog police 5_Fotorנכבדי, עוד מעט ימלאו שנתיים לכהונתך בצמרת המשטרה. "רוח המפקד" הנושבת מן הצמרת ומניעה את השורות אינה משדרת הבנה לתפקידה של התקשורת בשטח. היא מדברת בלשון "אנחנו ואתם".

קריירה ביטחונית מפוארת כסגן ראש השב"כ וממלא מקום ראש השב"כ אומרת רתיעה מחשיפת מידע והפצתו לציבור הרחב.

 אך כך אמרת בעת שמונית לתפקידך: "מאז שגמלה בלבי ההחלטה לקחת על עצמי את המשימה לשמש כמפכ"ל הרגשתי, באופן מוחשי, עד כמה חזק הקשר בין חברה מתוקנת ובריאה ובין משטרה איכותית המשרתת אותה, עד כמה באמת ובתמים נחוצה ההצלחה של המשטרה וכנגזרת מכך, מהו כובד השליחות המוטלת על כתפי".

אין חברה מתוקנת ובריאה בלי עיתונות חופשית. אין עיתונות חופשית הממלאת את תפקידה ושליחותה ללא יכולת להגיע אל כל זירת אירועים, לתעד נאמנה את הקורה בה, להביא את המסר והצילום אל הציבור הרחב.

נכון, במעגל לוהט של אירוע קשה נוכחות עיתונאים וצלמים עלולה להלהיט עוד יותר את הרוחות. עלולה להביא אף לפגיעה פיסית בכתב המנסה לתעד. חובתה של המשטרה כפולה: לאפשר תנועה של כתבים גם קרוב מאד אל האירוע המתגלגל ולהגן עליהם אם יסומנו כמטרה בהמון שאיבד שליטה על יצריו.

נכון, בעידן התקשורת און ליין קשה יותר להבחין בין עיתונאי המודע גם לחובות המקצוע שבחר בו לבין בעל בלוג המבקש להעלות צילום מקרוב מאד בפייסבוק.  אך עיתונאים נושאים תעודות זיהוי של לשכת העיתונות הממשלתית ו/או של האיגוד המקצועי שלהם. זאת גם זאת – לאורך השנים נוצרת הכרות קרובה. קציני משטרה מכירים היטב את אלה המגיעים עימם לזירת אירוע חמה – עיתונאים, צלמים, צוותי טלוויזיה.

נכון, היית רוצה אולי לראות דובר מקצועי לצד כל מפקד בכיר בשטח בעת שכתב תוקע לעברו מיקרופון ובצמוד לו שאלה שלא תמיד קל לענות עליה.

אך ברגעים האלה דווקא נכונות של המפקד בשטח להגיב ולומר את דברו על תמונת המצב כמות שהוא רואה אותה – משדרת לצופים מסר של אמינות ביכולת המשטרה להעריך את מה שקורה ולהביא לציבור מסר של מזעור סכנות. כך גם לגבי יכולתם של קצינים בכירים ברמת מפקדי מחוז להתראיין ולהביא את האני מאמין שלהם לציבור.

תקשורת ומשטרה אינם בשני צידי המתרס בחברה בריאה ומתוקנת.

מתרס כזה קם וניצב לנגד עינינו.

בידך להסירו.

 

 

לתקוף? מותר * תגובה? "אין צורך"

"מועצת העיתונות, בראשותה של שופטת העליון בדימוס, היא גוף שמסמל את אחדות התקשורת ואת השילוביות שלה עם ממסדים חזקים נוספים ששמו להם למטרה להפיל את נתניהו".

כך כותב אמנון לורד בטור דעה ב"ישראל היום". בכ-17  שנות ההתנדבות שלי במועצת העיתונות כנציג אגודת העיתונאים בירושלים לא זכור לי שהתחברתי עם ממסד כלשהו כדי להפיל את נתניהו.

כתבתי איפא רשימת תגובה למדור הדעות ב"ישראל היום". ציינתי כך:

עד כמה שזכרוני העיתונאי אינו בוגד בי לא פעלתי להפלת נתניהו גם לאורך סיקור הזירה הפוליטית עבור "ידיעות אחרונות" ככתב פרלמנטרי ופוליטי וכתב בוושינגטון.

מה באמת מסמלת מועצת העיתונות בהקשר של נתניהו מול "התקשורת"?

מאז שנבחרה שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר לתפקיד הנשיאה היא נקטה בעמדה ברורה של קבלת "ישראל היום" לשורות המועצה כקול שווה נוסף במארג תקשורתי המכבד את זכות הציבור לדעת – עובדות ודעות גם יחד. קול שהוא חלק מן הרב גווניות של הדמוקרטיה הישראלית הפעילה.

ועם זאת ברור לכל חברה וחבר במליאת ובנשיאות המועצה כי לאמירות של העומד ליד ההגה נגד התקשורת כולה – כאילו היתה מקהלה של מסר אחד – עלולות להיות תוצאות קשות.

daliad

כשאני כותב זאת אני חושב על הכתב בשטח. נע לא אחת בהמון סוער – ימין או שמאל – מנסה לראות ולתעד מה קורה, מנסה לכתוב, להקליט ולצלם ולשגר את דיווחו למערכת גם בזירה אחוזת יצרים ולחזור הביתה בשלום.

הייתי בסרט הזה, אני זוכר היטב כמה קל להפוך כתב בתנועה למטרה. אני מצפה מראש הממשלה לכבד את אלה המביאים את הדיווח מן השטח. גם את העיתונאי החוקר המנסה לאמת עובדות. להצליב מידע. לטפח מקורות. להביא תחקיר שאינו מונע על ידי שאיפה להפיל או לבנות. רק לדווח.

יש כאלה בתקשורת. לא כולם. אך יש כאלה.  מועצת העיתונות משולבת באלה הסבורים שיש להגן על העשים את שליחותם נאמנה. השילוב היחיד במועצה שיש לי זכות להיות חבר בה".

עד כאן הרשימה.

להלן תגובת עורך מדור הדעות ב"ישראל היום":

שלום רב

"תודה על הפניה והתגובה על מאמרו של אמנון לורד, אך אין צורך בפרסום המאמר. באם תהיה מעוניין אעביר את הדברים ישירות אל הכותב.

המשך שבוע נעים

עמרי"

תודה עמרי. לאפשר תגובה על תקיפה – אחד מכללי היסוד של עיתונות אתית. אז יש צורך. המשך שבוע יצירתי גם לך.

חיים

צילום דליה דורנר: עמיתי המוכשר הצלם יוסי זמיר / סוכנות "פלאש 90" * תודה על הרשות להעלותו בבלוג זה

 

 

"קו חם" עיתונאי בין אגודת העיתונאים בירושלים לאגודה הפלסטינית: נחוץ יותר מאי פעם

אני קורא בצער על פגיעה בעיתונאים פלסטינים במהלך סיקור עימותים בסוף השבוע האחרון והלוהט של יולי.

השאיפה הטבועה בכל כתב שטח היא להגיע קרוב לאירוע. להיות בו. לתעד. לצלם. לצאת מן המעגל ולשגר את החומר למערכת. הייתי בסרט הזה לא מעט פעמים בעברי ככתב בשטחים. ההתקרבות לאזור "חם" טעונת סיכון גם לנושאי מצלמות וסימני זיהוי ברורים ובולטים של תפקידם העיתונאי. אם מתבצע ירי הם נחשפים אליו. ועם זאת, ברמת מודעות גבוהה יותר של כוחות של מפקדים בשטח לזכות העיתונאים לדווח – אפשר למזער עיכובים וחסימות ואפשר לייצר מסלולי סיקור בטוחים יותר.

פעם אחר פעם, בכינוסים בינלאומיים של איגודי העיתונאים באירופה כנציג אגודת העיתונאים בירושלים, ביקשתי מעמיתים פלסטינים לפעול יחד להקמת קו חם, טלפון אדום. הצעתי אמצעי תקשורת מיידית שבו נזעיק אלה את אלה ונבקש סיוע. יש עיתונאי בשטח, הוא בבעיה קשה, הוא נחסם ואולי גרוע מכך – פנו למי שצריך לפנות כדי שיחלץ, יגיע, יממש את זכותו לדווח או לפחות יפונה בשלום. כל זאת בברכת הנהלת האגודה וראשיה, הרואים בזכות לסקר מקרוב זכות עיתונאית ראויה להגנה ומימוש.

הבחירה המועדפת של עמיתינו הפלסטינים היתה לחלץ הודעת גינוי נוספת של הכנס לישראל ויחסה הנוקשה, כביכול, לתקשורת החופשית.

אך אם צריך לקבל שיעורים בתקשורת וזכותה לבקר את הממסד ואת פעילות זרועו הארוכה  בשטח – הרשות הפלסטינית אינה המורה המוסמך.

הודעת גינוי לישראל מרפדת ככל הנראה את שובם הביתה של נציגי איגודים פלסטינים מכנס בינלאומי. הודעת שיתוף פעולה עם ישראלים, גם עם עיתונאים, עלולה להיתפס כשיתוף פעולה עם האויב הציוני.

כאשר היתה באחד הכנסים באירופה הסכמה לתיאום מהלכים לסיוע לעיתונאי בשטח – חזרו בהם הנציגים הפלסטינים ממנה עם שובם לרמאללה וניסו להציגה כלא היתה, כעוד תרגיל תעמולה גרידא. אני מניח שההסכמה קצרת החיים הושגה ללא אישור מרמאללה – ממי שרשאי לאשר.

 לא נפסיק לנסות. לקוות. להאמין שמעבר לנטיות ולמטעני לאום יש לכל עיתונאי, ללא הבדל מוצא ומין, חובה להושיט יד מסייעת לעמית המנסה לתאר מצב – מתוכו. כשהוא מתהווה. גם מתוך האש.