Archive for the 'תקשורת' Category

לתקוף? מותר * תגובה? "אין צורך"

"מועצת העיתונות, בראשותה של שופטת העליון בדימוס, היא גוף שמסמל את אחדות התקשורת ואת השילוביות שלה עם ממסדים חזקים נוספים ששמו להם למטרה להפיל את נתניהו".

כך כותב אמנון לורד בטור דעה ב"ישראל היום". בכ-17  שנות ההתנדבות שלי במועצת העיתונות כנציג אגודת העיתונאים בירושלים לא זכור לי שהתחברתי עם ממסד כלשהו כדי להפיל את נתניהו.

כתבתי איפא רשימת תגובה למדור הדעות ב"ישראל היום". ציינתי כך:

עד כמה שזכרוני העיתונאי אינו בוגד בי לא פעלתי להפלת נתניהו גם לאורך סיקור הזירה הפוליטית עבור "ידיעות אחרונות" ככתב פרלמנטרי ופוליטי וכתב בוושינגטון.

מה באמת מסמלת מועצת העיתונות בהקשר של נתניהו מול "התקשורת"?

מאז שנבחרה שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר לתפקיד הנשיאה היא נקטה בעמדה ברורה של קבלת "ישראל היום" לשורות המועצה כקול שווה נוסף במארג תקשורתי המכבד את זכות הציבור לדעת – עובדות ודעות גם יחד. קול שהוא חלק מן הרב גווניות של הדמוקרטיה הישראלית הפעילה.

ועם זאת ברור לכל חברה וחבר במליאת ובנשיאות המועצה כי לאמירות של העומד ליד ההגה נגד התקשורת כולה – כאילו היתה מקהלה של מסר אחד – עלולות להיות תוצאות קשות.

daliad

כשאני כותב זאת אני חושב על הכתב בשטח. נע לא אחת בהמון סוער – ימין או שמאל – מנסה לראות ולתעד מה קורה, מנסה לכתוב, להקליט ולצלם ולשגר את דיווחו למערכת גם בזירה אחוזת יצרים ולחזור הביתה בשלום.

הייתי בסרט הזה, אני זוכר היטב כמה קל להפוך כתב בתנועה למטרה. אני מצפה מראש הממשלה לכבד את אלה המביאים את הדיווח מן השטח. גם את העיתונאי החוקר המנסה לאמת עובדות. להצליב מידע. לטפח מקורות. להביא תחקיר שאינו מונע על ידי שאיפה להפיל או לבנות. רק לדווח.

יש כאלה בתקשורת. לא כולם. אך יש כאלה.  מועצת העיתונות משולבת באלה הסבורים שיש להגן על העשים את שליחותם נאמנה. השילוב היחיד במועצה שיש לי זכות להיות חבר בה".

עד כאן הרשימה.

להלן תגובת עורך מדור הדעות ב"ישראל היום":

שלום רב

"תודה על הפניה והתגובה על מאמרו של אמנון לורד, אך אין צורך בפרסום המאמר. באם תהיה מעוניין אעביר את הדברים ישירות אל הכותב.

המשך שבוע נעים

עמרי"

תודה עמרי. לאפשר תגובה על תקיפה – אחד מכללי היסוד של עיתונות אתית. אז יש צורך. המשך שבוע יצירתי גם לך.

חיים

צילום דליה דורנר: עמיתי המוכשר הצלם יוסי זמיר / סוכנות "פלאש 90" * תודה על הרשות להעלותו בבלוג זה

 

 

"קו חם" עיתונאי בין אגודת העיתונאים בירושלים לאגודה הפלסטינית: נחוץ יותר מאי פעם

אני קורא בצער על פגיעה בעיתונאים פלסטינים במהלך סיקור עימותים בסוף השבוע האחרון והלוהט של יולי.

השאיפה הטבועה בכל כתב שטח היא להגיע קרוב לאירוע. להיות בו. לתעד. לצלם. לצאת מן המעגל ולשגר את החומר למערכת. הייתי בסרט הזה לא מעט פעמים בעברי ככתב בשטחים. ההתקרבות לאזור "חם" טעונת סיכון גם לנושאי מצלמות וסימני זיהוי ברורים ובולטים של תפקידם העיתונאי. אם מתבצע ירי הם נחשפים אליו. ועם זאת, ברמת מודעות גבוהה יותר של כוחות של מפקדים בשטח לזכות העיתונאים לדווח – אפשר למזער עיכובים וחסימות ואפשר לייצר מסלולי סיקור בטוחים יותר.

פעם אחר פעם, בכינוסים בינלאומיים של איגודי העיתונאים באירופה כנציג אגודת העיתונאים בירושלים, ביקשתי מעמיתים פלסטינים לפעול יחד להקמת קו חם, טלפון אדום. הצעתי אמצעי תקשורת מיידית שבו נזעיק אלה את אלה ונבקש סיוע. יש עיתונאי בשטח, הוא בבעיה קשה, הוא נחסם ואולי גרוע מכך – פנו למי שצריך לפנות כדי שיחלץ, יגיע, יממש את זכותו לדווח או לפחות יפונה בשלום. כל זאת בברכת הנהלת האגודה וראשיה, הרואים בזכות לסקר מקרוב זכות עיתונאית ראויה להגנה ומימוש.

הבחירה המועדפת של עמיתינו הפלסטינים היתה לחלץ הודעת גינוי נוספת של הכנס לישראל ויחסה הנוקשה, כביכול, לתקשורת החופשית.

אך אם צריך לקבל שיעורים בתקשורת וזכותה לבקר את הממסד ואת פעילות זרועו הארוכה  בשטח – הרשות הפלסטינית אינה המורה המוסמך.

הודעת גינוי לישראל מרפדת ככל הנראה את שובם הביתה של נציגי איגודים פלסטינים מכנס בינלאומי. הודעת שיתוף פעולה עם ישראלים, גם עם עיתונאים, עלולה להיתפס כשיתוף פעולה עם האויב הציוני.

כאשר היתה באחד הכנסים באירופה הסכמה לתיאום מהלכים לסיוע לעיתונאי בשטח – חזרו בהם הנציגים הפלסטינים ממנה עם שובם לרמאללה וניסו להציגה כלא היתה, כעוד תרגיל תעמולה גרידא. אני מניח שההסכמה קצרת החיים הושגה ללא אישור מרמאללה – ממי שרשאי לאשר.

 לא נפסיק לנסות. לקוות. להאמין שמעבר לנטיות ולמטעני לאום יש לכל עיתונאי, ללא הבדל מוצא ומין, חובה להושיט יד מסייעת לעמית המנסה לתאר מצב – מתוכו. כשהוא מתהווה. גם מתוך האש.

 

העיתונאים באירופה, טראמפ – ואנחנו

האיגודים המקצועיים של העיתונאים באירופה נגד טראמפ

אך כשמדובר במזרח התיכון- יש בהם כאלה השוכחים ערכי יסוד עיתונאיים

 

חיים שיבי, בוקרשט

יצאתי עם אורה עריף כץ לבוקרשט בירת רומניה לייצג שם את אגודת העיתונאים בירושלים בכנס השנתי של איגודי העיתונאים באירופה – EFJ .

היה רגוע  שם מדי בכל הקשור לזירה המזרח תיכונית. אינני זוכר כנס שבו לא ניטש מאבק תדמית בין ישראלים לבין פלשתינאים. אך הפעם לא ראיתי הכנות להודעת גינוי כלשהי לישראל, הכנס היה עסוק בדונלד טרמפ.

רגוע מדי. אמרתי לאורה: אני מרגיש שזה יבוא. וזה בא.

הם אינם מאוחדים בכל, נציגי האיגודים המקצועיים של העיתונאים באירופה. אך הם מאוחדים לפחות בגיזרה אחת של קרב ההישרדות של התקשורת בעידן פייסבוק: זאת שמול נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

וכך קובעת הצעת ההחלטה שהתקבלה ללא מתנגדים במהלך דיוני הכנס:

"הוא אומר על העיתונאים שהם גדולי הכזבנים בתבל, הוא מתאר אותם כאויבי האומה. הוא אינו מעניק זמן שאלות לעיתונאים במסיבות עיתונאים. הוא פוגע בכתבי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט כמו גם בשדרי רשתות הטלוויזיה. הוא מאשים את התקשורת ביצירת פייק ניוז אך אינו מציב  מידע שונה המזים את המידע שמביאה התקשורת.

ולכן, מחליטה הועידה השנתית של איגודי העיתונאים באירופה המתכנסת עתה בבוקרשט, רומניה כי היא מצהירה על התנגדות מוחלטת להתנהלות הנשיא טראמפ מול תקשורת שאינה אוהדת אותו. זאת תוך גילוי בערות באשר לחשיבותה של עיתונות חפשית בדמוקרטיה. אנו מזכירים לנשיא שהיתה זאת עיתונות חוקרת שהביאה לסיום עידן ניקסון בעקבות חשיפת פרשיית ווטרגייט ב-1974.

חברי הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים מצהירים על הזדהות עם העיתונאים האמריקנים תחת מתקפה נשיאותית. אנו מעודדים אותם להמשיך בסיקור ביקורתי כיאה לעיתונות חפשית בדמוקרטיה. אנו מביעים התנגדות נחרצת ללחצים פוליטיים המובילים להכוונה נשיאותית פופוליסטית מן הבית הלבן שיש בה כדי לפגוע בעיתונות ובעיתונאים בעולם כולו".

לא, הוא איננו חביב התקשורת – גם לא באירופה.

EFJ 2017 ANNUAL MEETING_Fotor.jpgהדיונים נמשכו. הכנס עמד להסתיים. ואז נטל נשיא האיגוד האירופי מוגן בלישרד (דנמרק)  את המיקרופון והקריא הודעה ארוכה של האיגוד הפלשתינאי בגנות ישראל וההתעמרות בתקשורת הפלשתינאית. והראיה: מעצר של עיתונאי פלשתינאי בדרכו לועידה.

ביקשתי את המיקרופון כדי לומר לצירים כי למיטב ידיעתי זהו סיפור מן השנה שעברה הממוחזר עתה שוב, לומר שאנו מציעים כל שנה מחדש קו אדום של עזרה הדדית בין עיתונאים ישראלים לעיתונאים פלשתינאים. כשהם מסכימים לכך במהלך כינוסים בינלאומיים הם מכחישים את הסכמתם בשובם לרמאללה. נשמע טוב באירופה. לא נשמע טוב בבית.

אלא שהנשיא מוגן סירב להעניק לי את זכות התגובה. סגנו אמר לי בבקר שאחרי שרבים סברו כי זאת טעות. סברו אך לא פצו פה.

כתבתי למוגן מכתב גלוי שהופץ בין צירי הכנס:

"לאורך שנים תמכתי בהשתתפות פעילה של נציגי האגודה בקהילת העיתונאים האירופית. סברתי שהאיגוד האירופי יוכל לבנות גשר של אמון בין עיתונאים כדי לסייע להם במשימה משותפת: לדווח מה קורה בשטח.

היום כאשר סרבת לתת לי מיקרופון כדי להגיב הרגשתי שאולי היתה זאת אשליה. עיתונות היא בעניין של הבאת האמת ככל שניתן להשיגה. כדי להשיג אותה יש לנהוג ביושרה, לפנות למספר רב ככל האפשר של מקורות, להצליב מידע. גם לבקש תגובה למסר ממי שעלול למצוא את עצמו נפגע.

אם יש עיתונאי פלשתינאי הזקוק לסיוע כדי להגיע ליעד זה – נסייע לו אם יפנה. אם יש טענה פלשתינאית מדוע לא התבקשה תגובתנו כדי שנוכל ללמוד את הפרטים ולהגיב. והרי הבאת כל המידע האפשרי בעימות הוא בנשמת המקצוע שאנו כולנו כאן כדי להגן עליו.

זאת גם זאת: קשב לאחר, הימנעות מסיסמאות, נכונות להבין בפתיחות גם מסרים סותרים ואת המסתתר מאחוריהם – זאת עיתונות שאני כאן כדי לשמר את ערכיה. אמשיך לעשות זאת בכל זירה אפשרית – אך אחרי היום – ללא ציפייה לידך המסייעת".

בצילום: רגעים במהלך הכנס

קרל ברנסטין ועיתונות בעידן פייסבוק

הכנסים של מועדון העיתונות במשכנות שאננים בירושלים מביאים לבירה פעילים בזירה התקשורתית מכל רחבי העולם. עיתונאים כמו גם דוברי ממשל. בכנס שהתקיים בימים אלה בנושא חופש עיתונות היה גם כוכב שהביא השראה לדורות של עיתונאים חוקרים: קארל ברנסטין מן הצמד וודוורד וברנסטין, חושפי פרשת ווטרגייט שהונצחו בסרט שהיה ציון דרך – "כל אנשי הנשיא".

carl 3_Fotor

נאומו חשף מיד את הדי. אן. איי העיתונאי שלו: ישיר. עתיר ניסיון. חי את ההגדרה של הייעוד העיתונאי ומתמצת אותה במשפט מפתח אחד: להביא את תמונת המצב כמות שהוא בדיוק המירבי האפשרי. וכדי להשיג את הדיוק המירבי האפשרי זקוק העיתונאי לנחישות וחריצות של איסוף המידע והצלבתו ובדיקת המקורות שלו.

הניו-ג'ורנליזם יאמר לנו שהמשימה אבודה מראש. כל אחד והראש שלו. כל אחד והאמת שלו. אך ברנסטין ורבים שהלכו בדרכו ישיבו שגם אם יש דרכים רבות לדווח – עובדות הבסיס של דיווח עיתונאי יכולות להיות קרובות מאד למציאות – או שאינן כאלה. בדוקות ביסודיות – או לקוטות מן הרשת.

היתה הסכמה כללית בערב הפתיחה של הכנס בהנחיית אורי דרומי העומד בראש מועדון העיתונות בירושלים: דוקא בעידן הרשת, ועוד יותר מבעבר בימים אלה שבהם כל גולש הוא גם מדווח – יש חשיבות רבה לדיווח עיתונאי חוקר. נוכחותה הפעילה בכנס של העיתונאית מן השורה הראשונה של התקשורת בישראל, אילנה דיין, היתה תזכורת למי שזקוק לה: המסורת של עיתונות חוקרת ללא פשרות – נמשכת.

שאלתי את ברנסטין האם התאגדות של עיתונאים ופעולה משותפת להענקת ביטחון תעסוקתי לעיתונאי היא ערובה, מניסיונו שלו, לחיזוק כח העמידה של המדווח בפני לחצים של "בעל הבית". בין שהוא בא ממרחבי ההון או ממרכזי השלטון. ברנסטין השיב כי היה שם בעצמו באיגוד עיתונאים בתחילת דרכו ויש בכך כמובן כדי לתרום – אך אחוז המאוגדים במועסקים בכלל ובתקשורת גם כן ברחבי ארצות הברית אינו גדול ונמצא בירידה.

atar carl_Fotor

חלק מן השיח המרתק של דוברים מן הארץ ומחו"ל עסק בעידן טראמפ והאשמותיו בדבר "פייק  ניוז". מציאות חדשה שלא מן הנמנע שתחזיר את תודעת הצורך הקיומי לפעמים בהתאגדות גם לזירת התקשורת האמריקנית. 

עיתונות ומה שנותר ממנה – ועכשיו: טיפול בהלם

פרשת ביבי-נוני, עם החשיפה החלקית ככל שתהיה, היה בה כדי לגרום עצב, הלם, תדהמה לאלה שבחרו במקצוע העיתונות כשליחות חיים.

לנגד עיני הרבים בתקשורת העושים את שליחותם נאמנה תוך דבקות בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות החל אמון הציבור בעיתונות ומה שנותר ממנה – לקרוס. 

עיתונאים תובעים ובצדק הגנות וחיסיון על מנת שיוכלו לעשות את שליחותם. להגן על מקורות. לחשוף. להוריד מסכות ולא לאפר.

מי יעניק להם הגנות באווירת כולם בשוק תן-קח? המחוקק שצבר מטעני קיפוח/מרירות/פינוק – מחקו את המיותר?

אך בתוך הסערה יש גם מסר של תקווה. של התחדשות והבנה חדשה של חוקי המשחק. יתכן שהמקצוע הזה ייצא מחוזק דוקא מן הצומת בה מצא את עצמו השבוע – זאת של להיות או לא להיות.

ראשית, קולו של עיתונאי שיעז לזעוק בקול רם, תחילה בחדרי המערכת שלו עצמו, כי מכופפים את הסיפור שלו בהטייה למען כח פוליטי או עיסקי – יגלה שהקשב למחאתו גדל.

המציאות הובנה והוטמעה. הוא לא ייתפש כמי שמתעקש על זוטות, לא יודע לעבוד בצוות, לא יודע לקבל מרות. ואם במערכת שלו לא יהיה קשב אך יהיה איום בפיטורין, סטטוס בפייסבוק עשוי לייצר תפנית. אף עורך לא רוצה שהמיתוג העיתונאי שלו יתפוגג בתוך יממה.

עורכים ישתדלו יותר להגן על טכסט של כתב עיקש שאינו מבין רמזים. הבכירים ייזהרו יותר שלא לקבור תחקיר. והאמירה של מועצת העיתונות לדורותיה לפיה תקנון האתיקה שלה הוא הבידול הקיומי העושה את כל ההבדל בין תרבות השיימינג ברשת לבין עיתונות מקצועית ואמינה – תיתפש כעכשווית מאד.

מן השבוע הזה, הקריאה ליישום אתי מלא של חובות ומצוות עשה או אל תעשה בתקנון האתיקה – חדלה להיות ציוץ נוסטלגי של ותיקי העיתונות המודפסת מן העידן שאיננו עוד.

היא המתכון להמשך קיומה של עיתונות חפשית בישראל. הכתובת חדה יותר על הקיר. בבתי ספר לעיתונות שבהם עדיין נותרו תלמידים המחפשים את עתידם במקצוע. על מסכי המחשב במערכות אתרי חדשות מודפסים או און ליין.

או שזאת תהיה עיתונות אתית ראויה לשמה  – או שהיא תחדל להתקיים כמקצוע. 

למכור או לא למכור? (את עצמך)

האם גם במציאות התעסוקתית נטולת הביטחון במקצועות התקשורת יכול עיתונאי פעיל בזירה הפוליטית לשמור על נאמנות מלאה לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות ולמלא את תפקידו ללא הטיה וקבלת תכתיב מלמעלה?

על פי ניסיוני הצנוע – הוא אכן יכול. יש מחיר – אך ניתן למזערו ואף לעמוד בו.

7 כללי הישרדות בשטח לוחמה ותחרות.

  1. אל תנסה לאותת לבעל הבית שאתה מבין אותו, את מצוקתו, את גחמותיו, את רמזיו. המחיר נסבל: לא תהיה במעגל הפנימי מאד הסובב אותו.
  2. אל תאותת למקורות שלך שאתה נושא את עיניך לנחיתה רכה בלשכתם כדובר או כיועץ תקשורת. דיל שכזה באשר לעתיד של מעבר מעיתונות לדוברות ויחסי ציבור אפשרי בעודך כותב על המקור, מפרגן לו, מבצע עימו שורת עיסקות נמשכת של סיקור אוהב.
  3. בקרב הבלתי פוסק עם אלה שיאמרו לך כי אין עיתונות אובייקטיבית והיא מטבע ברייתה מוטה – ואם כבר מוטה אז מדוע לא לטובת אנשי שלומנו – אמור לבעלי המסר כך:

נכון, כולנו מגיעים אל המקצוע החיוני כל כך לשמירת הדמוקרטיה כשאנו נושאים מטען אישי. אך מאמץ מודע להביא את כל הקולות בהגינות ובאחריות הוא חלק מחובתו של עיתונאי מדווח. ציווי מקצועי ראשון במעלה. קל יותר לכתוב מהבטן. חובה להתאמץ יותר.

  1. אל תצטרף לשורות הדור הצעיר במפלגה. אל תכשיר את הקרקע אך ורק כדי לבצע נחיתת פתע שאינה מפתיעה איש ברשימת מועמדים זאת או אחרת לכנסת. רוצה להיות חבר כנסת – זה מבורך. תתאפק עד תום הגילגול העיתונאי בחייך.
  2. ייצר חיסון מפני עיסוי אגו. ראש הממשלה/שר הביטחון/יו"ר הכנסת או ראש האופוזציה הזמין אותך לשיחה בבית קפה ירושלמי? סיפר לך שלפעמים כשמנצחים השמים הם הגבול? אל תתרגש. היום אתה מבוקש. מחר פחות. התנודות החדות בשווי במניות הקידום בבורסה הפוליטית מפתיעות לעיתים אפילו את הפוליטיקאים עצמם.
  3. אל תוותר על מאמץ להבין מקרוב את האדם שאתה מסקר בסביבתך הפוליטית – גם במערכת שלך. לחפש את התשובה לשאלה מה מניע אותו. להבין את מרכיביה של מנהיגות. היכולת לומר – לא. היכולת לנוע נגד הזרם. היכולת לשרוד גם בכפור של הטבות וקידום.
  4. נכון שאין בחינות רישוי והסמכה למקצוע העיתונות. לא כעורך הדין – עיתונאי נושא במקצוע חפשי יותר. אך גם כבעריכת דין, עיתונאי נושא עימו צופן תכונות וערכת אופי המייחדת אותו באשר להתאמתו ליעד בו בחר. הוא חייב להסיר מסכות – הוא איננו מאפר. הוא חושף.

אם אין לך את זה – בחר ביחסי ציבור.

"הוא משדר תעמולה בנוסח גבלס (בהבדל אחד)"

האם הסתייגות מכתיבה אלימה רצופת ביטויי שינאה מחלישה או מחזקת את התקשורת החפשית? ועוד יותר כך – כאשר היא באה משורות מקצוע העיתונות עצמו או אלה האמורים או מתיימרים להגן עליו?

תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע בסעיף המהותי הראשון שבו  כי "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שרות מקצועי ובפרסום מדוייק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות".

מה הוא פרסום הוגן של דעות? הפרשנות מן הסתם רחבה מאד.

האם ניתן לאכוף סעיף שכזה?

המציאות מוכיחה שזאת משימה כמעט בלתי אפשרית.

המתון אינו "מוכר". האלים מוצא כותרת. ועדיין, זהו המצפן העיתונאי שמאיר לפחות את דרכם של אלה הרואים בעיתונות מקצוע עוצמתי אך מחייב איפוק, ריסון, הוגנות.

שלא במפתיע, דוקא נוכח ירידת השפעתה וכוחה הכלכלי של העיתונות המקצועית בעידן השיימינג הפרוע ברשת, מנהלים עתה איגודים מקצועיים באירופה מסע של קריאה להימנעות מביטויי שינאה.ׁ (הכרזה למעלה – מתוך אתר הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים).

המגמה היא לייצר ולהטמיע את ההבדל המהותי בין כתיבה אישית מתפרצת בפייסבוק, ברשת או בבלוג לבין דיווח מקצועי או הבעת דיעה בעיתון שיש בו מסורת עריכה, בדיקת עובדות, לשון שאינה מביאה להסתה.

הקריאה לאיפוק בניסוח באה בימים בהם מהגרים, השונה, האחר בלבושו ובצבע עורו  – הופכים למטרה חשופה וקלה יותר. היכולת להצית אש זרה הגוררת אלימות – הולכת וגוברת. השיח ברשת פתוח למסר של "אנחנו והם" – ואנחנו אמורים לפעול כדי ש"הם" יחזרו או יוחזרו לפינתם.

המסר העיתונאי מקצועי הוא שיש צורך אמיתי ודמוקרטי גם בעידן השיח הזה בעיתון, אתר חדשות מקצועי ברשת, תחנת שידור או ערוץ טלוויזיה השומרים בקפידה על דיווח הוגן ומרוסן. כך בהבעת דעה או בהבאת תמונת מצב מן השטח.

לא רק כדי ליצור בידול. כדי לשרוד כמקצוע שנתפש ברשת – ומצא את קולו מחדש. כזה שמושך אל שורותיו דור צעיר של עיתונאים המאמין בחשיפה, בהסרת מסכות, בקריאה לילד בשמו – בצד בדיקת נתונים והודעות לתקשורת.  בקבלת תגובה ועוד יותר כך ממי שעלול להיפגע מדיווח, בהשוואת מקורות, בשמירה והגנה על מקורות, בחשיפת שחיתות או הצבעה על מחדל.

כך לגבי הטאלנטים ובעלי הטורים האישיים. כך לגבי הרפורטר המדווח מן השטח. גם כאשר המחיר הוא צינון מפרסמים, התרחקות ממעגל מקורבים בעלי השפעה, אפילו זעם השלטון.

בפולין החליטו השלטונות כי עיתונאים (לא נחמדים) לא יורשו להיכנס לבניין הפרלמנט. כמה נח למחוקק.

האם יפרוץ שם גל מחאה המוני או שרק עיתונאים יפגינו בפתח?

תלוי לא מעט גם בתשובה לשאלה האם הציבור הרחב מעריך  שבעידן המידע ברשת, אפשר גם בלעדיהם.