Archive Page 2

ניר ברקת: לא מזיז לו

למעלה משנה, מקיץ אל קיץ, פועלת קבוצת אזרחים בשכונה ירושלמית בשיתוף עם המנהל הקהילתי כדי לעצור מפגע העלול להזיק לבריאות התושבים ולסכן את מאזן האוכלוסייה באזור. מפגע שיש עימו גם חשש לתסיסה ביטחונית במרחב החיים של שכונת תפר.

לא מזיז לו. 

למעלה משנה חקרו ולמדו התושבים הפעילים שאיכפת להם גורל המקום שקבעו בו את ביתם  מה עושים מטמנת עפר ושברי סלע כשהם מובלים ונגרסים בקירבה חסרת תקדים לשכונת מגורים – בכמויות ענק, מסביב לשעון.

הם מצאו כי המתכננים בעיריית ירושלים לא עשו את שיעורי הבית  שלהם. הם מצאו כי במקומות  בהם פעלה מטמנה שכזאת נרשמו מקרי תחלואה – עד שנסגרה. יו"ר המנהל הקהילתי בשכונה קרא לתכנית הזאת "הזויה". לפעילים אחרים יש הצעה לשמות נוספים.

לא מזיז לו.

ניר ברקת יירשם בתולדות הגבעה הצרפתית כראש עיר שזה לא מזיז לו. גם כאשר מנהלת בית החולים "הדסה" על הר הצופים הביעה התנגדות. גם כאשר חברי כנסת מקשת סיעות ושאינם מתגוררים בשכונה – דוד אמסלם, מיקי לוי – ורבים אחרים, חזרו ואמרו בישיבות  ועדת הפנים כשעסקה בנושא זה  כי את תכנית הקמת המטמנה ליד הגבעה הצרפתית  צריך להוריד מעל סדר היום. לטמון אותה בפח האשפה של תכניות כשל שדינן להיגנז. 

מה כן מזיז לו?

ניר ברקת מבקש לעבור מן ההגה העירוני המקומי אל הזירה הארצית – אל ראשות הממשלה. תושבי הגבעה הצרפתית  וירושלמים שאיכפת להם יזכרו כי בעת מבחן קשב לאזרחים האיש הזה ומנגנון הדוברות  שלו ציירו פעילי קהילה שאיכפת להם כזורעי בהלה. כמפחידי ציבור.  כמי שטומנים את ראשם בעפר מפני שאינם מוכנים לראות נתונים המעידים שאין נשקפת סכנה לבריאותם.

כך על פי עיריית ירושלים ותגובתה לחשיפה האחרונה של אוהד חמו בערוץ 2 ובהנחה שהיז הונר דה מיור עומד איתן מאחורי הודעות הדובר שלו. במקום לשבח אחריות קהילתית – באה "נזיפה" עירונית: "המתנגדים מפחידים את הציבור ללא צורך".

עוד בטרם נלמד היקף הסכנה ברור לכל מי שעיניו בראשו כי המטמנה לא תוסיף בריאות למעגל התושבים בקירבתה. היא תגרע. על פי האגף לבריאות הציבור במשרד הבריאות – לא נעשה מה שצריך היה להיעשות כדי למדוד ובדרך אמינה ובלתי תלויה כמה תגרע.  

אך לעיריית ירושלים (וקבלנים) אצה הדרך.

ניר ברקת? זה לא מזיז לו.

זה מזיז לנו (מאד) בהערכת האיש המבקש לעצמו מקום בצמרת.

הפעם השניה בה למדתי שאני עבריין (בינלאומי)

יש רגעים מעצבים שבהם אתה לומד על עצמך משהו חדש. כך היה לפני שנים רבות בעת שנשלחתי לוושינגטון לשליחות של 4 שנים ככתב "ידיעות אחרונות" בבירה האמריקנית. ביקשתי להשכיר את דירתי בגבעה הצרפתית בירושלים.

בין הנענים למודעת השכירות מוצעת היה זוג עובדים של הקונסוליה האמריקנית. הם הגיעו זה עתה מארה"ב לשליחותם כאן, ראו את הדירה, אהבו מה שראו – ונראה היה שנתקע כף ונסגור עיסקה. אך אחר כך הודיעו שלא תודה.

הם בדקו ומצאו.  זה מעבר לקו הירוק. זה בשטחים. זאת לא ירושלים. אתה מתנחל.

עכשיו כותב אורי משגב ב"הארץ" כי כב' השופט סולברג הוא עבריין בינלאומי כי הוא מתנחל. גר באלון שבות. אדם כזה על כס השיפוט במדינת ישראל?

לא מאמינים? לא מנויים על העיתון? בבקשה. ציטוט ישיר: "הבעיה עם סולברג, אין דרך פתלתלה לומר זאת, היא שהוא מתנחל. הוא מתגורר באלון שבות, התנחלות המצויה בלבו של גוש עציון ובלב הקונצנזוס, חמש דקות מירושלים, ועדיין — מעבר לקו הירוק".

הבעיה עם משגב, אין דרך פתלתלה לומר זאת, היא שהוא מתגורר במדינת תל אביב יפו. על פי ויקיפדיה – ביפו. כלומר בשטח כבוש מוכשר למהדרין.

חצי נחמה: הוא לא יושב בבית המשפט העליון.

שיימינג – ביוש שופטים: הקו האדום נחצה

להיות שם בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית על הר הצופים בכנס שעסק בביוש שופטים ולהקשיב לשופטת דפנה בלטמן- קדראי, זה לדעת כי הקו האדום נחצה. כשיורקים עליהם ברשת – זה עלול לערער ולשחוק. זה פוגע. זה כואב. כן, גם לשופטים.

 

 

היא הקריאה דברי נאצה שנכתבו על שופטים ברשת החברתית. אני לא אחזור עליהם. היא הביאה תמצית מחרידה של מילים שהיתה בה אלימות, רצון לפגוע בשופט ובבני משפחתו, חדירה לפרטיות, הפצה זדונית של חרושת שמועות.  

האירוע: ערב עיון לזכרו של עו"ד יונה בלטמן ז"ל על תופעת השיימינג – הלבנת פנים פומבית של שופטים ברשת החברתית.

רשימת המשתתפים בדיון המרתק כללה את דיקן הפקולטה פרופ' יובל שני שפתח ואת השופט בדימוס ונציב התלונות על שופטים פרופ' אליעזר ריבלין שהינחה. היו שם פרופ' שמעון שטרית, השופט יגאל מרזל, העיתונאי ברוך קרא, ד"ר נמרוד קוזלובסקי, ד"ר לימור זר-גוטמן.

שתי שאלות העסיקו את הדוברים ואת המאזינים להם בקשב: א. האם השופטים ראויים להגנה מיוחדת? שהרי גם אנשי ציבור ומשרתי ציבור חשופים לתופעה. ב. האם אפשר להגן.

אם הייתי עורך סקר בקרב הקהל שהגיע להר הצופים, למקום הזכור לי היטב מימי לימודי המשפטים שלי, אני מעריך כי רוב המאזינים היו פוסקים כי המקצוע השיפוטי ראוי להגנה מיוחדת. שאי אפשר לגרור את השופט לזירה בה אין הוא יכול להגיב.

אם כך האם ניתן להגן?

ד"ר קוזלובסקי הביא את החדשות הטובות. כן, אפשר לחשוף את המסית לאלימות. כן, אפשר להסיר ולעצור את המערבל המפיץ את חרושת השמועות. כן, אפשר לייצר העלאה לרשת של פסקי דין והחלטות של שופטים בדרך שבה הגולש המחפש ב"גוגל" את כל מה שנכתב עליהם לא ייתקל תחילה בערימת זבל של השמצות.

מי יעשה את המלאכה ומתי?

הערכה שלי – צוות משימה מיוחד של הרשות השופטת – ובהקדם. כשדוקרים את השופטים במילים – כואב להם. אך חמור יותר – קשה להם למלא את השליחות שנטלו על עצמם. זה קורה בבתי הדין לענייני משפחה. זה קורה כלפי כל שופט בכל ערכאה.

המסר נקלט במערכת השיפוטית: יש מציאות תקשורתית חדשה. אי אפשר לשנות אותה. אפשר להתמודד איתה בכלים שהיא עצמה מייצרת.  

"ירושלים אחת הערים הבטוחות בעולם"

לא ידעתם? לא הייתם שם ולא הקשבתם לדיווח של ראש העיר ירושלים ניר ברקת לפני כתבי חוץ במועדון כתבי החוץ הירושלמי jpc אשר במשכנות שאננים בבירה. הוא עמד מולם ושיווק עיר בטוחה. ואיך אנחנו יודעים? על פי מבחן השוואתי, על פי הסטטיסטיקה של מקרי רצח ביחס למספר תושבים.

.

צילום: יוסי זמיר, הארכיון המתעדכן תמיד של "פלאש 90" * תודה ליוסי ולצוות על האישור להבאת הצילום כאן – ברקת בעטיפה אתגרית של חומות העיר

היה שם כתב חוץ אחד שהעז לשאול איך זה שכיכר העיר ריקה יותר בימים אלה וכמה בעלי מסעדות "במשולש" הרחובות המרכזי או שנטשו כבר לתל אביב או שהם מתפללים לימים טובים יותר. ברקת ארז ושיווק את המסר הבא: יש פה ושם עושי צרות מוסתים (פייסבוק אמרנו?) אך הם באים בעיקר מחוץ לירושלים. המזרח ירושלמים ברובם באמת רוצים לחיות איתנו בשלום. הוא יודע. הוא בשיח מתמיד עימם.

כתושב הגבעה הצרפתית שאינה רחוקה מאד מן הכפר עיסאוויה וחגורת אוכלוסייה ערבית צפופה מסביב – הייתי זקוק למסר הזה. שמעתי את היז הונר דה מיור – ונרגעתי. אם כך – הכל בסדר. אפשר להמשיך לטייל עם כלבתי שאנטי בחצות הלילה ללא חשש. 

אחר כך המשיך ברקת במסע שיווק הבירה השלווה וציין כי המנהל העירוני שלו עושה הכל כדי לפתח ולתקצב תנופת פיתוח. שכן, הבהיר, הסיבות להגירה ועזיבה הן בין היתר איכות חיים בירידה. בירושלים – אין ירידה. יש עלייה בכל תחומי החיים ואיכותם.

קודם כל ציון טוב לראש העיר על אריזה ושיווק של מסר מרגיע ומאושש לכתבי החוץ. עכשיו אפשר לדבר ירושלמית רק בינינו מפני שהם לא יקראו אותי ואל תגלו להם. מזה 9 חודשים שיש לי זכות להיות חלק ממסע התנגדות עיקש של חבורת מתנדבים תושבי השכונה והכפר גם יחד שאינם רוצים לראות מטמנת פסולת בניין במרחק מאות מטרים מבתי מגורים ומוסדות חינוך. העיריה – משיקוליה שלה – פועלת ודוחפת להקמתה.

איך שלא תמרחו את הנתונים, אדוני ראש העיר וצוות הירוקים העירוני האמור לשמור על איכות חיינו, המטמנה הזאת אם תקום תהיה פגיעה באיכות החיים של תושבי המרחב סביבה. אנחנו אכן נלחמים בה כדי למנוע הגירה של אוכלוסייה שהיא עוגן יציב בתפר רגיש. אנחנו עושים זאת יד ביד עם המנהיגות הערבית המתונה השכנה – כל עוד יש כזאת – בין היתר כהמחשה לעובדה שירושלמים יכולים לשלב ידיים כשמאיימים על איכות החיים שלהם.

אך אין לנו אשליות רבות באשר למצב הבטחוני. יש במרחב הזה גם תאי טרור בהתהוות והכנה לפעולה. הקמת מטמנה היא תוספת דלק וחומרי התססה למדורה שגחליה רוחשים.

סליחה, אדוני ראש העיר, שאנחנו לא כתבי חוץ. רק תושבים החיים כאן. מיוני 2015 סירבת לבקשה לפגישה עם נציגות של השכונה והכפר. זה לא שיתוף. זה לא דיאלוג. זאת לא פעולה להגברת איכות חיים.

להפך.

מועצת העיתונות: עת להגדרה מחדש

ISRAEL DEMOCRACY INSTITUTE

נשיאת מועצת העיתונות השופטת בדימוס דליה דורנר * צילום: יוסי זמיר / פלאש 90

המייל מביא לי את הצעת התקציב של מועצת העיתונות לשנה הקרובה. היעד נותר כשהיה – הגנה על עיתונות ראויה לשמה. מקצועית. אתית. איכפתית. מעיזה ונטולת מורא. אך המרחב התקשורתי מסביב הוא סיפור של שינוי נמשך. שינוי המחייב הגדרה חדשה של דרכי פעילות.

יש לי הערכה רבה לניהולה הערכי של נשיאת המועצה, השופטת בדימוס דליה דורנר. יכולת ההתמקדות שלה בעיקר והקול שהיא מביאה לתקשורת בדבר עקרונות האתיקה העיתונאית – הם נכס למועצה.

זאת גם זאת: לאחרונה הצטרפו פנים חדשות לשורות המליאה והנשיאות שיש לי הזכות להתנדב בשורותיה כשליח אגודת העיתונאים בירושלים.  קיבלנו לשיח הערכי, האתי והמקצועי  קולות רעננים ומשקל סגולי נוסף לדיונים.

אך עידן הניו מדיה מחייב שינוי דפוסי פעולה. צעדים ראשונים כבר ננקטו בעידוד הנשיאה ומזכ"ל המועצה אריק בכר – אך אין בהם די. כך בין היתר:

הצעה להידוק תאום ושיתוף פעולה עם לשכת עורכי הדין שלאחר הבחירות האחרונות בה ובחירתו של עו"ד אפי נווה לראש הלשכה – אכן מגדירה את עצמה מחדש במספר תחומי פעולה.

הצעה לאפשר הצטרפות ישירה של כותבים שאינם מאוגדים באגודות העיתונאים הותיקות בירושלים ובתל אביב –או באירגון העיתונאים.

הצעה זאת התקבלה תוך עקיפת הדיון האינסופי בשאלה "מי הוא עיתונאי". זאת גם זאת: נשיאת המועצה הציעה לא אחת כי תפנה ישירות לעיתונאים בעלי שם ועניין בעתיד המקצוע בהצעה להצטרף לפעילות בשורות המועצה. הצעתה זכתה לתמיכה.

אך ההמונים הכותבים ברשת אינם צובאים על דלתות המועצה שעברה מטעמי תקציב (ולא רק) למשרדים רחוקים יותר מבית סוקולוב.

הצורך בהידוק חגורה מובן בימים שבהם נאבקים חלק מכלי התקשורת שהם מקור תקציב המועצה כדי לשרוד בין שהם מודפסים או תקשורת און ליין. יכולתם להעלות תשלום ערכי למימון פעילות אתית פוחתת בהתאם.

מה ניתן וצריך לעשות אם המועצה חפצה להמשיך ולהטביע חותם בנוף התקשורתי הקיים גם בשנים הקרובות:

בניית מסגרת של שותפות פעילה יותר עם החוגים לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות בישראל ושילוב של עיתונאים הבאים מן השטח במערך המרצים המציגים את המקצוע כמקצוע לדור הצעיר. במקביל – יצירת פורום קבוע של מרצים ואנשי אקדמיה  המעורבים בפעילות המועצה גם ללא חברות מלאה בה.

הידוק נוסף של הקשר  הנמשך עם טנקי חשיבה כמו "המכון הישראלי לדמוקרטיה" ועם קולות עוקבים ובלתי תלויים בתחום כמו "העין השביעית" וה"תנועה לחופש המידע".

הקמת צוות פיתוח משאבים כדוגמת זה הקיים בכל עמותה החפצה חיים. צוות לגיוס תקציבי הסברה וחינוך לעיתונות טובה מקרנות וגופים בעלי עניין בעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. הכל, בשקיפות מלאה וללא חשש יצירת תלות פוליטית או עיסקית במקור התרומה.

המועצה היא פורום בתהליך התאמה נמשכת למציאות של ניו מדיה. יש לשמור עליו ולהעצים אותו.

 

אנחנו ואל קיק

האם אני טועה ופרשת העיתונאי שובת הרעב העצור מנהלית מוחמד אל קיק תהפוך לקיק, לבעיטה של ממש בפרצוף תדמיתה הלא זוהרת גם כך של ישראל? גם בתדמית התקשורת הישראלית החפשית יותר מכל אחרת במרחב בו אנו חיים.

el kiko_Fotor.jpg

הפדרציה הבינלאומית של איגודי העיתונאים בראשות הנשיא ג'ים בומהלאה כבר פצחה במסע החתמה בינלאומי בקרב איגודי עיתונאים בקריאה לשחרור אל קיק. עיתונאים התבקשו לכתוב לראש הממשלה ולתבוע את שחרורו. שילוב של קריאה לשחרור וגינוי לישראל בצידה.

אני מכיר היטב את בומהלאה משורת כינוסים בהם היתה לי זכות לייצג את אגודת העיתונאים בירושלים. מעולם לא ניסה לסייע לנו לבנות גשר אל העיתונות הפלשתינאית. הוא לא היה מתווך הוגן. הוא היה צד שקשר את הפדרציה בקשר אמיץ לעולם הערבי כולל, בשעתו, מסע הזדהות לעזה. בכל מפגש שבו ניסיתי לטרפד הצעת גינוי לישראל, לבנות גשר עיתונאי ומקצועי וא-פוליטי מאחורי הקלעים או בפורום פתוח, ידעתי שבומהלאה פועל נגדי.

אך אם ניפגש בעתיד לא תהיה לי תשובה ראויה נוכח פרשת אל קיק. אם הוא הרבה יותר מסית ופעיל טרור מאשר עיתונאי מדוע איננו מובא לדין כולל זכות לייצוג משפטי מול כתב אישום ברור?  ואם הוא עיתונאי שהיה אמיץ דיו להוקיע גם את הרשות הפלשתינאית וגם את ישראל מדוע הוא עצור לאורך חודשים.

כל עיתונאי ירושלמי יודע טרור מהו. כמה מן התמונות בשעות שאחרי פיגועים יישארו עימי כל חיי. רצועות בשר אדם מעורבות בעגבניות מרוסקות, דם ואדום בדוכן בשוק מחנה יהודה. כיתת תלמידים המומה שאחד מהם לא ישוב עוד לעולם מפני שהאוטובוס בו נסע עם סבתא עלה שעות קודם לכן בלהבות. כן, ירושלמים יודעים מה הוא טרור ומדוע חובה קיומית היא להילחם בו בנחישות.

אם אל קיק הוא טרוריסט הרבה יותר מאשר עיתונאי – העולם צריך לדעת זאת. עיתונאים ישראלים חייבים לדעת  להסביר זאת. שכן אחרת נעמוד מול אצבע מאשימה מבלי יכולת להשיב דבר.

תהיה זאת אירוניה מרה. אין במרחב בו אנו חיים תקשורת בועטת וביקורתית יותר, תקשורת זוללת את ראשי ממשלתה ונבחרי ציבור בכלל, מאשר התקשורת הישראלית.

אך המסע הפלשתינאי המנסה להציג את ישראל כ"מסמנת" עיתונאים לתיאבון, מונעת סיקור חפשי, עוצרת אותם במחסומים ולא רק – צובר תאוצה.

פרשת אל קיק הופכת מנוף נוסף להשחרת פניה של הדמוקרטיה הישראלית על כל מוסדותיה – כולל יחסה אל התקשורת המקומית והזרה המביאה את תמונת המצב מן השטח כמות שהיא.

אגודת העיתונאים בירושלים שיגרה לראש הממשלה פנייה בנושא אל קיק.

מחכים.

 

הם יכלו להיות – והם לא

הם יכלו להיות הגשר המשמעותי האמיתי שבין ישראלים יהודים לישראלים ערבים וגם ובעיקר לפלשתינאים שמעבר לקו הירוק. הם היו יכולים להיות המטיפים הגדולים והמובילים בפועל לדו קיום המבוסס על הבנת האחר ופעילות לשיפור חייו.

cafedemarker zoabi zamir

הם יכלו להיות הוכחה לאפשרות קיומה של ברית מדינית יציבה ישראלית פלשתינאית אי פעם בעתיד. בין הירדן לבין הים. כל עם שומר על זהותו. שני בתי מחוקקים. שתי ישויות.

הם היו יכולים להיות מבשרי התקווה לשלום בר קיימא. הם – מנהיגות ערביי 1948. חברי הכנסת הערבים. לתרגם אותנו לפלשתין. את פלשתין לנו. את החשיבה ודרך החיים. את הצלקות והדרך לרפאן.

והם לא. הם ההפך. הם משליכי הדלק הנוסף מתוצרת ישראלית על תבערת אינתיפאדת אל אקצה. הם שאינם מגנים דריסת ודקירת אזרחים ממתינים בתחנות הרכבת הקלה בירושלים. הם שטוב להם כשרע לנו ולהפך.

מזחאלקה ועד זועבי. יכלו להיות. ואינם.

אני שומע את מקהלת הקולות: אחרי כל השנים של סיקור מקרוב בכנסת, עדיין אשליות שכאלה? שהם יוותרו על קולות ההמון עם ביל רוח וביל דם? שהם יחברו במקום להעמיק את התהום?

מודה בעובדה ולא באשמה: אני מסרב לאבד את התקווה.

בצילום של יוסי זמיר "פלאש 90": חנין והתקשורת * תודה ליוסי ולצוות המוכשרים על האישור להעלותו כאן.