Archive Page 2

על תופעת "העיתונאי המדיח"

בעולם המלחמה בפשע ובמשפט הפלילי מוכרת תופעת "הסוכן המדיח": הצמדת סוכן המשטרה הסמוי אל העבריין תוך התחזות לשותף הפועל ליצירת עיסקה עבריינית. פעולה המביאה ללכידתו "על חם" של העבריין המועד.

אחת השאלות המרכזיות העולות בקרב המשפטי בין ההגנה לבין התביעה כאשר העבריין מובא לדין, גם בטיעונים לעונש, היא: האם היה האיש שעל הכוונת מבצע את העבירה גם אלמלא נפל בפח ההדחה.

עכשיו עולה לדיון ציבורי סוגיית "העיתונאי המדיח". להבדיל כמובן מן התחום הפלילי ,לא עלינו, ובהקבלה לדרכי פעולה עיתונאיות בזירה החברתית, הפוליטית-תקשורתית: עיתונאי שאיננו מסתפק בדיווח על נסיעות חברי כנסת או על פעילות אחרת שלהם לקידום עצמי כזה או אחר.

 הוא מדיח אותם לנסיעה לכאורה. נסיעה מפתה – אך חסרת חשיבות.  

כן, זאת כותרת טובה. זה סיפור חם. זאת חגיגה עיתונאית לראות את חברי הכנסת מתפתלים בהסברים שלאחר החשיפה כאשר זומנו לנסיעת שליחות שלא היתה אלא מלכודת עיתונאית בשיתוף סייען פרלמנטרי שהוא ח"כ מצטיין ובא מן הזירה העיתונאית.  

עשו כותרת של עמוד ראשון, פריים טיים או "עמוד הבית" בלשון הדיווח ברשת. נחשף גם הליך פרלמנטרי -אתי לוקה בחסר, בלשון המעטה, של קבלת החלטות. עד כאן – השג עיתונאי יצירתי למהדרין.

ועדיין – אני סבור כי אל לו לעיתונאי לחצות את הקו שבין סיקור לבין הדחה. ואחת הסיבות הטובות לכך היא שיש די והותר נסיעות לדווח עליהן גם מבלי לייצר תרחיש בדוי.

ב-17 שנות סיקור פרלמנטרי למדתי משהו על נסיעות של חברי כנסת והדיווח עליהן – וגם על עיתונאים שנילוו לנסיעות אלה. יותר מכך, אני מעריך כי על חלק מדיווחי על היקף הנסיעות של חבר כנסת זה או אחר – כולל יו"ר הכנסת – וחלקן בעוגת תקציב הכנסת, שילמתי מחיר  מקצועי שכל עיתונאי פעיל מכיר היטב.

מדובר בצינון מקורות. מדובר בהרחקה על אתר מן המעגל הקרוב של האיש עליו דיווחת כאלוף הנסיעות התורן. מדובר בהעברת סיפורים בלעדיים למתחרה שלך כ"עונש" על שהעזת. מדובר באיתות לבכירים במערכת שלך שיש תג מחיר לסיקור שאיננו מחמיא.

ואל תצפה להתלוות לנסיעה פרלמנטרית בעתיד. ואל תתפלא אם עמיתך לסיקור בעיתון המתחרה שנוסע עם הנבחר יביא סיפור בלעדי.

עד כאן – סיקור עיתונאי כשר בכשרות רבנות. ואין כאמור מחסור בדיווחים. נסיעות של חברי כנסת הן חלק חשוב, מקובל ומשמעותי מעבודתו של הנבחר במסגרת קשירת והידוק יחסים עם פרלמנטים, תקשורת, קהילות יהודיות.

אל לא מעט נסיעות של שרים בכירים, ראשי ועדות בכנסת ויו"ר הכנסת הוזמנו ונלוו לאורך השנים גם עיתונאים.  יש עניין להביא את בשורת פועלו של הנוסע גם בשידור חי.

מעבר להבאת המסר הישראלי, חברי כנסת לומדים רבות במהלך נסיעות אל פרלמנטים וכנסים בינלאומיים. יוצאים לטבילת אש חיונית ולא אחת בזירה עוינת, מבינים מקרוב את אתגרי ההסברה של מדינה במצב לוחמה מתמשך.

וכשר גם בכשרות בד"צ ירושלמי לבצע בחינה עיתונאית מדוקדקת בסוגיות כגון כמה כוכבים היו לסוויטה במלון המארח, האם חרגה הנסיעה הזאת מתקציבה, מי נלווה אל הנוסע, האם היו אירועים חגיגיים יותר וחגיגיים הרבה פחות בשעות שלאחר הפגישות הרשמיות. (נסעו לסעודה בשבת או לא נסעו בשבת? היה קזינו?)

במערכת "ידיעות אחרונות" שבשליחותה סיקרתי את הכנסת אהבו דיווחים על הנבחרים המעופפים כולל נסיעותיו של יו"ר הכנסת דאז ראובן ריבלין. נהגו לצרף לחומר כזה איור של מטוס רחב כנפיים וצילומי דיוקן של "אלופי המיילג'" שהושתלו, מחייכים, בחלונותיו.

אין עיתונאי ראוי לשמו  שאיננו חותר להניח מקלדת, מצלמה ומיקרופון  על "סיפור חם".  חלק מן הדי. אן. איי העיתונאי: לחשוף. להוריד את מסכת התדמית שיוצרים דוברים. ואם מעל נבחר ציבור – על אחת כמה וכמה.

אך הדחה לנסיעה שלא היתה היא חציית  קו.

לטעמי – קו שאין לחצות  אותו.

מבחן קריאות המואזין

קריאות המואזין המעיר אותי עם שחר ובעוצמה שלא שמעתי כמוה לאורך 30 שנות מגורים בירושלים שחוברה לה יחדיו הפכו להיות מקרה מבחן מובהק.

 אפשר לקחת את האללה הוא אכבר אל תהום ההסתה הבין-דתית. לגרור את המואזין וקולו  למעגל אלים מילולית- ולא רק – של התססה ועימות שנועד לייצר גל טרור.

זאת הדרך הקלה יותר, הצפויה יותר, ויש כאלה שעומדים בתור.

שמעתי את  תגובתה של ח"כ חנין זועבי. הבנתי, לצערי אך לא להפתעתי, היכן ניצבת נוטרת האיסלם.

אפשר להפוך את העימות הטעון שבדרך להוכחה שהידברות אפשרית אם בונים אותה על מסד של אמון באיכפתיות הדדית לגורל הזולת.

מה שמפריע ופוגע בשכני אמור להוציא אותי משלוותי. מה שמפריע לי אמור לעניין את שכני. אם לא להפריע לו לפחות להניעו לחפש דרכים כדי למזער את היקף הפגיעה בי.

כך חיים יחד. רק כך חיים יחד. אף אחד לא רוצה להשתיק את המואזין על הבקר. אך על עוצמת הרמקולים הנושאים את קולו אפשר לקיים דיון. משא ומתן. אם רוצים בחיים משותפים. אם מבינים שנגזר עלינו לחיות יחד – קרובים. קרובים מאד.

היתה לי זכות לראות מקרוב כיצד אפשר לקיים הידברות בין קהילות לאורך דרך ההתנגדות המשותפת לגבעה הצרפתית ולכפר עיסאוויה להקמתה של מטמנת פסולת בניין בסמוך לכפר ולשכונה.mat-moazin-77

לא שאלנו איש היכן הוא ניצב על המפה הפוליטית. לא תבענו הצהרת כוונות. הסכמנו אך ורק על כך שמטמנת פסולת בניין תהיה מהלומה לאיכות החיים ופגיעה משמעותית בזכותנו לנשום אוויר הרים צח. זה הספיק ליצירת בסיס לפעולה. לשינוי.

אני מוכן להמשיך לשמוע את קול המואזין אם אצא למרפסת. לא רוצה אותו בחדר השינה. אני מסרב לוותר על תקווה כי הידברות ושיח יכולים לייצר התחלה של שינוי עוצמת הרמקולים.

 המסר הוא זה הפותר סיכסוכי שכנים בבית משותף: אני לא בבית שלך. אתה לא בבית שלי. אנחנו בבית משותף גם אם לא הסכמנו על גבולותיה של כל דירה ודירה. אפשר שנהפוך את חיינו לגיהנום. אפשר שנבנה יחד איכות חיים מבלי לוותר על תביעות. על תקווה. מבלי שנטאטא מחלוקת. או נפחד ממנה. או נהפוך אותה לחומר דליק ונפיץ.

חקיקה, אכיפה ושכנות ברת קיימא עם משטרה? כן, אך רק כתרחיש אחרון.  רק אם אין ברירה.

עדיין יש.  

ניר ברקת: לא מזיז לו

למעלה משנה, מקיץ אל קיץ, פועלת קבוצת אזרחים בשכונה ירושלמית בשיתוף עם המנהל הקהילתי כדי לעצור מפגע העלול להזיק לבריאות התושבים ולסכן את מאזן האוכלוסייה באזור. מפגע שיש עימו גם חשש לתסיסה ביטחונית במרחב החיים של שכונת תפר.

לא מזיז לו. 

למעלה משנה חקרו ולמדו התושבים הפעילים שאיכפת להם גורל המקום שקבעו בו את ביתם  מה עושים מטמנת עפר ושברי סלע כשהם מובלים ונגרסים בקירבה חסרת תקדים לשכונת מגורים – בכמויות ענק, מסביב לשעון.

הם מצאו כי המתכננים בעיריית ירושלים לא עשו את שיעורי הבית  שלהם. הם מצאו כי במקומות  בהם פעלה מטמנה שכזאת נרשמו מקרי תחלואה – עד שנסגרה. יו"ר המנהל הקהילתי בשכונה קרא לתכנית הזאת "הזויה". לפעילים אחרים יש הצעה לשמות נוספים.

לא מזיז לו.

ניר ברקת יירשם בתולדות הגבעה הצרפתית כראש עיר שזה לא מזיז לו. גם כאשר מנהלת בית החולים "הדסה" על הר הצופים הביעה התנגדות. גם כאשר חברי כנסת מקשת סיעות ושאינם מתגוררים בשכונה – דוד אמסלם, מיקי לוי – ורבים אחרים, חזרו ואמרו בישיבות  ועדת הפנים כשעסקה בנושא זה  כי את תכנית הקמת המטמנה ליד הגבעה הצרפתית  צריך להוריד מעל סדר היום. לטמון אותה בפח האשפה של תכניות כשל שדינן להיגנז. 

מה כן מזיז לו?

ניר ברקת מבקש לעבור מן ההגה העירוני המקומי אל הזירה הארצית – אל ראשות הממשלה. תושבי הגבעה הצרפתית  וירושלמים שאיכפת להם יזכרו כי בעת מבחן קשב לאזרחים האיש הזה ומנגנון הדוברות  שלו ציירו פעילי קהילה שאיכפת להם כזורעי בהלה. כמפחידי ציבור.  כמי שטומנים את ראשם בעפר מפני שאינם מוכנים לראות נתונים המעידים שאין נשקפת סכנה לבריאותם.

כך על פי עיריית ירושלים ותגובתה לחשיפה האחרונה של אוהד חמו בערוץ 2 ובהנחה שהיז הונר דה מיור עומד איתן מאחורי הודעות הדובר שלו. במקום לשבח אחריות קהילתית – באה "נזיפה" עירונית: "המתנגדים מפחידים את הציבור ללא צורך".

עוד בטרם נלמד היקף הסכנה ברור לכל מי שעיניו בראשו כי המטמנה לא תוסיף בריאות למעגל התושבים בקירבתה. היא תגרע. על פי האגף לבריאות הציבור במשרד הבריאות – לא נעשה מה שצריך היה להיעשות כדי למדוד ובדרך אמינה ובלתי תלויה כמה תגרע.  

אך לעיריית ירושלים (וקבלנים) אצה הדרך.

ניר ברקת? זה לא מזיז לו.

זה מזיז לנו (מאד) בהערכת האיש המבקש לעצמו מקום בצמרת.

הפעם השניה בה למדתי שאני עבריין (בינלאומי)

יש רגעים מעצבים שבהם אתה לומד על עצמך משהו חדש. כך היה לפני שנים רבות בעת שנשלחתי לוושינגטון לשליחות של 4 שנים ככתב "ידיעות אחרונות" בבירה האמריקנית. ביקשתי להשכיר את דירתי בגבעה הצרפתית בירושלים.

בין הנענים למודעת השכירות מוצעת היה זוג עובדים של הקונסוליה האמריקנית. הם הגיעו זה עתה מארה"ב לשליחותם כאן, ראו את הדירה, אהבו מה שראו – ונראה היה שנתקע כף ונסגור עיסקה. אך אחר כך הודיעו שלא תודה.

הם בדקו ומצאו.  זה מעבר לקו הירוק. זה בשטחים. זאת לא ירושלים. אתה מתנחל.

עכשיו כותב אורי משגב ב"הארץ" כי כב' השופט סולברג הוא עבריין בינלאומי כי הוא מתנחל. גר באלון שבות. אדם כזה על כס השיפוט במדינת ישראל?

לא מאמינים? לא מנויים על העיתון? בבקשה. ציטוט ישיר: "הבעיה עם סולברג, אין דרך פתלתלה לומר זאת, היא שהוא מתנחל. הוא מתגורר באלון שבות, התנחלות המצויה בלבו של גוש עציון ובלב הקונצנזוס, חמש דקות מירושלים, ועדיין — מעבר לקו הירוק".

הבעיה עם משגב, אין דרך פתלתלה לומר זאת, היא שהוא מתגורר במדינת תל אביב יפו. על פי ויקיפדיה – ביפו. כלומר בשטח כבוש מוכשר למהדרין.

חצי נחמה: הוא לא יושב בבית המשפט העליון.

שיימינג – ביוש שופטים: הקו האדום נחצה

להיות שם בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית על הר הצופים בכנס שעסק בביוש שופטים ולהקשיב לשופטת דפנה בלטמן- קדראי, זה לדעת כי הקו האדום נחצה. כשיורקים עליהם ברשת – זה עלול לערער ולשחוק. זה פוגע. זה כואב. כן, גם לשופטים.

 

 

היא הקריאה דברי נאצה שנכתבו על שופטים ברשת החברתית. אני לא אחזור עליהם. היא הביאה תמצית מחרידה של מילים שהיתה בה אלימות, רצון לפגוע בשופט ובבני משפחתו, חדירה לפרטיות, הפצה זדונית של חרושת שמועות.  

האירוע: ערב עיון לזכרו של עו"ד יונה בלטמן ז"ל על תופעת השיימינג – הלבנת פנים פומבית של שופטים ברשת החברתית.

רשימת המשתתפים בדיון המרתק כללה את דיקן הפקולטה פרופ' יובל שני שפתח ואת השופט בדימוס ונציב התלונות על שופטים פרופ' אליעזר ריבלין שהינחה. היו שם פרופ' שמעון שטרית, השופט יגאל מרזל, העיתונאי ברוך קרא, ד"ר נמרוד קוזלובסקי, ד"ר לימור זר-גוטמן.

שתי שאלות העסיקו את הדוברים ואת המאזינים להם בקשב: א. האם השופטים ראויים להגנה מיוחדת? שהרי גם אנשי ציבור ומשרתי ציבור חשופים לתופעה. ב. האם אפשר להגן.

אם הייתי עורך סקר בקרב הקהל שהגיע להר הצופים, למקום הזכור לי היטב מימי לימודי המשפטים שלי, אני מעריך כי רוב המאזינים היו פוסקים כי המקצוע השיפוטי ראוי להגנה מיוחדת. שאי אפשר לגרור את השופט לזירה בה אין הוא יכול להגיב.

אם כך האם ניתן להגן?

ד"ר קוזלובסקי הביא את החדשות הטובות. כן, אפשר לחשוף את המסית לאלימות. כן, אפשר להסיר ולעצור את המערבל המפיץ את חרושת השמועות. כן, אפשר לייצר העלאה לרשת של פסקי דין והחלטות של שופטים בדרך שבה הגולש המחפש ב"גוגל" את כל מה שנכתב עליהם לא ייתקל תחילה בערימת זבל של השמצות.

מי יעשה את המלאכה ומתי?

הערכה שלי – צוות משימה מיוחד של הרשות השופטת – ובהקדם. כשדוקרים את השופטים במילים – כואב להם. אך חמור יותר – קשה להם למלא את השליחות שנטלו על עצמם. זה קורה בבתי הדין לענייני משפחה. זה קורה כלפי כל שופט בכל ערכאה.

המסר נקלט במערכת השיפוטית: יש מציאות תקשורתית חדשה. אי אפשר לשנות אותה. אפשר להתמודד איתה בכלים שהיא עצמה מייצרת.  

"ירושלים אחת הערים הבטוחות בעולם"

לא ידעתם? לא הייתם שם ולא הקשבתם לדיווח של ראש העיר ירושלים ניר ברקת לפני כתבי חוץ במועדון כתבי החוץ הירושלמי jpc אשר במשכנות שאננים בבירה. הוא עמד מולם ושיווק עיר בטוחה. ואיך אנחנו יודעים? על פי מבחן השוואתי, על פי הסטטיסטיקה של מקרי רצח ביחס למספר תושבים.

.

צילום: יוסי זמיר, הארכיון המתעדכן תמיד של "פלאש 90" * תודה ליוסי ולצוות על האישור להבאת הצילום כאן – ברקת בעטיפה אתגרית של חומות העיר

היה שם כתב חוץ אחד שהעז לשאול איך זה שכיכר העיר ריקה יותר בימים אלה וכמה בעלי מסעדות "במשולש" הרחובות המרכזי או שנטשו כבר לתל אביב או שהם מתפללים לימים טובים יותר. ברקת ארז ושיווק את המסר הבא: יש פה ושם עושי צרות מוסתים (פייסבוק אמרנו?) אך הם באים בעיקר מחוץ לירושלים. המזרח ירושלמים ברובם באמת רוצים לחיות איתנו בשלום. הוא יודע. הוא בשיח מתמיד עימם.

כתושב הגבעה הצרפתית שאינה רחוקה מאד מן הכפר עיסאוויה וחגורת אוכלוסייה ערבית צפופה מסביב – הייתי זקוק למסר הזה. שמעתי את היז הונר דה מיור – ונרגעתי. אם כך – הכל בסדר. אפשר להמשיך לטייל עם כלבתי שאנטי בחצות הלילה ללא חשש. 

אחר כך המשיך ברקת במסע שיווק הבירה השלווה וציין כי המנהל העירוני שלו עושה הכל כדי לפתח ולתקצב תנופת פיתוח. שכן, הבהיר, הסיבות להגירה ועזיבה הן בין היתר איכות חיים בירידה. בירושלים – אין ירידה. יש עלייה בכל תחומי החיים ואיכותם.

קודם כל ציון טוב לראש העיר על אריזה ושיווק של מסר מרגיע ומאושש לכתבי החוץ. עכשיו אפשר לדבר ירושלמית רק בינינו מפני שהם לא יקראו אותי ואל תגלו להם. מזה 9 חודשים שיש לי זכות להיות חלק ממסע התנגדות עיקש של חבורת מתנדבים תושבי השכונה והכפר גם יחד שאינם רוצים לראות מטמנת פסולת בניין במרחק מאות מטרים מבתי מגורים ומוסדות חינוך. העיריה – משיקוליה שלה – פועלת ודוחפת להקמתה.

איך שלא תמרחו את הנתונים, אדוני ראש העיר וצוות הירוקים העירוני האמור לשמור על איכות חיינו, המטמנה הזאת אם תקום תהיה פגיעה באיכות החיים של תושבי המרחב סביבה. אנחנו אכן נלחמים בה כדי למנוע הגירה של אוכלוסייה שהיא עוגן יציב בתפר רגיש. אנחנו עושים זאת יד ביד עם המנהיגות הערבית המתונה השכנה – כל עוד יש כזאת – בין היתר כהמחשה לעובדה שירושלמים יכולים לשלב ידיים כשמאיימים על איכות החיים שלהם.

אך אין לנו אשליות רבות באשר למצב הבטחוני. יש במרחב הזה גם תאי טרור בהתהוות והכנה לפעולה. הקמת מטמנה היא תוספת דלק וחומרי התססה למדורה שגחליה רוחשים.

סליחה, אדוני ראש העיר, שאנחנו לא כתבי חוץ. רק תושבים החיים כאן. מיוני 2015 סירבת לבקשה לפגישה עם נציגות של השכונה והכפר. זה לא שיתוף. זה לא דיאלוג. זאת לא פעולה להגברת איכות חיים.

להפך.

מועצת העיתונות: עת להגדרה מחדש

ISRAEL DEMOCRACY INSTITUTE

נשיאת מועצת העיתונות השופטת בדימוס דליה דורנר * צילום: יוסי זמיר / פלאש 90

המייל מביא לי את הצעת התקציב של מועצת העיתונות לשנה הקרובה. היעד נותר כשהיה – הגנה על עיתונות ראויה לשמה. מקצועית. אתית. איכפתית. מעיזה ונטולת מורא. אך המרחב התקשורתי מסביב הוא סיפור של שינוי נמשך. שינוי המחייב הגדרה חדשה של דרכי פעילות.

יש לי הערכה רבה לניהולה הערכי של נשיאת המועצה, השופטת בדימוס דליה דורנר. יכולת ההתמקדות שלה בעיקר והקול שהיא מביאה לתקשורת בדבר עקרונות האתיקה העיתונאית – הם נכס למועצה.

זאת גם זאת: לאחרונה הצטרפו פנים חדשות לשורות המליאה והנשיאות שיש לי הזכות להתנדב בשורותיה כשליח אגודת העיתונאים בירושלים.  קיבלנו לשיח הערכי, האתי והמקצועי  קולות רעננים ומשקל סגולי נוסף לדיונים.

אך עידן הניו מדיה מחייב שינוי דפוסי פעולה. צעדים ראשונים כבר ננקטו בעידוד הנשיאה ומזכ"ל המועצה אריק בכר – אך אין בהם די. כך בין היתר:

הצעה להידוק תאום ושיתוף פעולה עם לשכת עורכי הדין שלאחר הבחירות האחרונות בה ובחירתו של עו"ד אפי נווה לראש הלשכה – אכן מגדירה את עצמה מחדש במספר תחומי פעולה.

הצעה לאפשר הצטרפות ישירה של כותבים שאינם מאוגדים באגודות העיתונאים הותיקות בירושלים ובתל אביב –או באירגון העיתונאים.

הצעה זאת התקבלה תוך עקיפת הדיון האינסופי בשאלה "מי הוא עיתונאי". זאת גם זאת: נשיאת המועצה הציעה לא אחת כי תפנה ישירות לעיתונאים בעלי שם ועניין בעתיד המקצוע בהצעה להצטרף לפעילות בשורות המועצה. הצעתה זכתה לתמיכה.

אך ההמונים הכותבים ברשת אינם צובאים על דלתות המועצה שעברה מטעמי תקציב (ולא רק) למשרדים רחוקים יותר מבית סוקולוב.

הצורך בהידוק חגורה מובן בימים שבהם נאבקים חלק מכלי התקשורת שהם מקור תקציב המועצה כדי לשרוד בין שהם מודפסים או תקשורת און ליין. יכולתם להעלות תשלום ערכי למימון פעילות אתית פוחתת בהתאם.

מה ניתן וצריך לעשות אם המועצה חפצה להמשיך ולהטביע חותם בנוף התקשורתי הקיים גם בשנים הקרובות:

בניית מסגרת של שותפות פעילה יותר עם החוגים לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות בישראל ושילוב של עיתונאים הבאים מן השטח במערך המרצים המציגים את המקצוע כמקצוע לדור הצעיר. במקביל – יצירת פורום קבוע של מרצים ואנשי אקדמיה  המעורבים בפעילות המועצה גם ללא חברות מלאה בה.

הידוק נוסף של הקשר  הנמשך עם טנקי חשיבה כמו "המכון הישראלי לדמוקרטיה" ועם קולות עוקבים ובלתי תלויים בתחום כמו "העין השביעית" וה"תנועה לחופש המידע".

הקמת צוות פיתוח משאבים כדוגמת זה הקיים בכל עמותה החפצה חיים. צוות לגיוס תקציבי הסברה וחינוך לעיתונות טובה מקרנות וגופים בעלי עניין בעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. הכל, בשקיפות מלאה וללא חשש יצירת תלות פוליטית או עיסקית במקור התרומה.

המועצה היא פורום בתהליך התאמה נמשכת למציאות של ניו מדיה. יש לשמור עליו ולהעצים אותו.