Archive Page 3

"ירושלים אחת הערים הבטוחות בעולם"

לא ידעתם? לא הייתם שם ולא הקשבתם לדיווח של ראש העיר ירושלים ניר ברקת לפני כתבי חוץ במועדון כתבי החוץ הירושלמי jpc אשר במשכנות שאננים בבירה. הוא עמד מולם ושיווק עיר בטוחה. ואיך אנחנו יודעים? על פי מבחן השוואתי, על פי הסטטיסטיקה של מקרי רצח ביחס למספר תושבים.

.

צילום: יוסי זמיר, הארכיון המתעדכן תמיד של "פלאש 90" * תודה ליוסי ולצוות על האישור להבאת הצילום כאן – ברקת בעטיפה אתגרית של חומות העיר

היה שם כתב חוץ אחד שהעז לשאול איך זה שכיכר העיר ריקה יותר בימים אלה וכמה בעלי מסעדות "במשולש" הרחובות המרכזי או שנטשו כבר לתל אביב או שהם מתפללים לימים טובים יותר. ברקת ארז ושיווק את המסר הבא: יש פה ושם עושי צרות מוסתים (פייסבוק אמרנו?) אך הם באים בעיקר מחוץ לירושלים. המזרח ירושלמים ברובם באמת רוצים לחיות איתנו בשלום. הוא יודע. הוא בשיח מתמיד עימם.

כתושב הגבעה הצרפתית שאינה רחוקה מאד מן הכפר עיסאוויה וחגורת אוכלוסייה ערבית צפופה מסביב – הייתי זקוק למסר הזה. שמעתי את היז הונר דה מיור – ונרגעתי. אם כך – הכל בסדר. אפשר להמשיך לטייל עם כלבתי שאנטי בחצות הלילה ללא חשש. 

אחר כך המשיך ברקת במסע שיווק הבירה השלווה וציין כי המנהל העירוני שלו עושה הכל כדי לפתח ולתקצב תנופת פיתוח. שכן, הבהיר, הסיבות להגירה ועזיבה הן בין היתר איכות חיים בירידה. בירושלים – אין ירידה. יש עלייה בכל תחומי החיים ואיכותם.

קודם כל ציון טוב לראש העיר על אריזה ושיווק של מסר מרגיע ומאושש לכתבי החוץ. עכשיו אפשר לדבר ירושלמית רק בינינו מפני שהם לא יקראו אותי ואל תגלו להם. מזה 9 חודשים שיש לי זכות להיות חלק ממסע התנגדות עיקש של חבורת מתנדבים תושבי השכונה והכפר גם יחד שאינם רוצים לראות מטמנת פסולת בניין במרחק מאות מטרים מבתי מגורים ומוסדות חינוך. העיריה – משיקוליה שלה – פועלת ודוחפת להקמתה.

איך שלא תמרחו את הנתונים, אדוני ראש העיר וצוות הירוקים העירוני האמור לשמור על איכות חיינו, המטמנה הזאת אם תקום תהיה פגיעה באיכות החיים של תושבי המרחב סביבה. אנחנו אכן נלחמים בה כדי למנוע הגירה של אוכלוסייה שהיא עוגן יציב בתפר רגיש. אנחנו עושים זאת יד ביד עם המנהיגות הערבית המתונה השכנה – כל עוד יש כזאת – בין היתר כהמחשה לעובדה שירושלמים יכולים לשלב ידיים כשמאיימים על איכות החיים שלהם.

אך אין לנו אשליות רבות באשר למצב הבטחוני. יש במרחב הזה גם תאי טרור בהתהוות והכנה לפעולה. הקמת מטמנה היא תוספת דלק וחומרי התססה למדורה שגחליה רוחשים.

סליחה, אדוני ראש העיר, שאנחנו לא כתבי חוץ. רק תושבים החיים כאן. מיוני 2015 סירבת לבקשה לפגישה עם נציגות של השכונה והכפר. זה לא שיתוף. זה לא דיאלוג. זאת לא פעולה להגברת איכות חיים.

להפך.

מועצת העיתונות: עת להגדרה מחדש

ISRAEL DEMOCRACY INSTITUTE

נשיאת מועצת העיתונות השופטת בדימוס דליה דורנר * צילום: יוסי זמיר / פלאש 90

המייל מביא לי את הצעת התקציב של מועצת העיתונות לשנה הקרובה. היעד נותר כשהיה – הגנה על עיתונות ראויה לשמה. מקצועית. אתית. איכפתית. מעיזה ונטולת מורא. אך המרחב התקשורתי מסביב הוא סיפור של שינוי נמשך. שינוי המחייב הגדרה חדשה של דרכי פעילות.

יש לי הערכה רבה לניהולה הערכי של נשיאת המועצה, השופטת בדימוס דליה דורנר. יכולת ההתמקדות שלה בעיקר והקול שהיא מביאה לתקשורת בדבר עקרונות האתיקה העיתונאית – הם נכס למועצה.

זאת גם זאת: לאחרונה הצטרפו פנים חדשות לשורות המליאה והנשיאות שיש לי הזכות להתנדב בשורותיה כשליח אגודת העיתונאים בירושלים.  קיבלנו לשיח הערכי, האתי והמקצועי  קולות רעננים ומשקל סגולי נוסף לדיונים.

אך עידן הניו מדיה מחייב שינוי דפוסי פעולה. צעדים ראשונים כבר ננקטו בעידוד הנשיאה ומזכ"ל המועצה אריק בכר – אך אין בהם די. כך בין היתר:

הצעה להידוק תאום ושיתוף פעולה עם לשכת עורכי הדין שלאחר הבחירות האחרונות בה ובחירתו של עו"ד אפי נווה לראש הלשכה – אכן מגדירה את עצמה מחדש במספר תחומי פעולה.

הצעה לאפשר הצטרפות ישירה של כותבים שאינם מאוגדים באגודות העיתונאים הותיקות בירושלים ובתל אביב –או באירגון העיתונאים.

הצעה זאת התקבלה תוך עקיפת הדיון האינסופי בשאלה "מי הוא עיתונאי". זאת גם זאת: נשיאת המועצה הציעה לא אחת כי תפנה ישירות לעיתונאים בעלי שם ועניין בעתיד המקצוע בהצעה להצטרף לפעילות בשורות המועצה. הצעתה זכתה לתמיכה.

אך ההמונים הכותבים ברשת אינם צובאים על דלתות המועצה שעברה מטעמי תקציב (ולא רק) למשרדים רחוקים יותר מבית סוקולוב.

הצורך בהידוק חגורה מובן בימים שבהם נאבקים חלק מכלי התקשורת שהם מקור תקציב המועצה כדי לשרוד בין שהם מודפסים או תקשורת און ליין. יכולתם להעלות תשלום ערכי למימון פעילות אתית פוחתת בהתאם.

מה ניתן וצריך לעשות אם המועצה חפצה להמשיך ולהטביע חותם בנוף התקשורתי הקיים גם בשנים הקרובות:

בניית מסגרת של שותפות פעילה יותר עם החוגים לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות בישראל ושילוב של עיתונאים הבאים מן השטח במערך המרצים המציגים את המקצוע כמקצוע לדור הצעיר. במקביל – יצירת פורום קבוע של מרצים ואנשי אקדמיה  המעורבים בפעילות המועצה גם ללא חברות מלאה בה.

הידוק נוסף של הקשר  הנמשך עם טנקי חשיבה כמו "המכון הישראלי לדמוקרטיה" ועם קולות עוקבים ובלתי תלויים בתחום כמו "העין השביעית" וה"תנועה לחופש המידע".

הקמת צוות פיתוח משאבים כדוגמת זה הקיים בכל עמותה החפצה חיים. צוות לגיוס תקציבי הסברה וחינוך לעיתונות טובה מקרנות וגופים בעלי עניין בעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. הכל, בשקיפות מלאה וללא חשש יצירת תלות פוליטית או עיסקית במקור התרומה.

המועצה היא פורום בתהליך התאמה נמשכת למציאות של ניו מדיה. יש לשמור עליו ולהעצים אותו.

 

אנחנו ואל קיק

האם אני טועה ופרשת העיתונאי שובת הרעב העצור מנהלית מוחמד אל קיק תהפוך לקיק, לבעיטה של ממש בפרצוף תדמיתה הלא זוהרת גם כך של ישראל? גם בתדמית התקשורת הישראלית החפשית יותר מכל אחרת במרחב בו אנו חיים.

el kiko_Fotor.jpg

הפדרציה הבינלאומית של איגודי העיתונאים בראשות הנשיא ג'ים בומהלאה כבר פצחה במסע החתמה בינלאומי בקרב איגודי עיתונאים בקריאה לשחרור אל קיק. עיתונאים התבקשו לכתוב לראש הממשלה ולתבוע את שחרורו. שילוב של קריאה לשחרור וגינוי לישראל בצידה.

אני מכיר היטב את בומהלאה משורת כינוסים בהם היתה לי זכות לייצג את אגודת העיתונאים בירושלים. מעולם לא ניסה לסייע לנו לבנות גשר אל העיתונות הפלשתינאית. הוא לא היה מתווך הוגן. הוא היה צד שקשר את הפדרציה בקשר אמיץ לעולם הערבי כולל, בשעתו, מסע הזדהות לעזה. בכל מפגש שבו ניסיתי לטרפד הצעת גינוי לישראל, לבנות גשר עיתונאי ומקצועי וא-פוליטי מאחורי הקלעים או בפורום פתוח, ידעתי שבומהלאה פועל נגדי.

אך אם ניפגש בעתיד לא תהיה לי תשובה ראויה נוכח פרשת אל קיק. אם הוא הרבה יותר מסית ופעיל טרור מאשר עיתונאי מדוע איננו מובא לדין כולל זכות לייצוג משפטי מול כתב אישום ברור?  ואם הוא עיתונאי שהיה אמיץ דיו להוקיע גם את הרשות הפלשתינאית וגם את ישראל מדוע הוא עצור לאורך חודשים.

כל עיתונאי ירושלמי יודע טרור מהו. כמה מן התמונות בשעות שאחרי פיגועים יישארו עימי כל חיי. רצועות בשר אדם מעורבות בעגבניות מרוסקות, דם ואדום בדוכן בשוק מחנה יהודה. כיתת תלמידים המומה שאחד מהם לא ישוב עוד לעולם מפני שהאוטובוס בו נסע עם סבתא עלה שעות קודם לכן בלהבות. כן, ירושלמים יודעים מה הוא טרור ומדוע חובה קיומית היא להילחם בו בנחישות.

אם אל קיק הוא טרוריסט הרבה יותר מאשר עיתונאי – העולם צריך לדעת זאת. עיתונאים ישראלים חייבים לדעת  להסביר זאת. שכן אחרת נעמוד מול אצבע מאשימה מבלי יכולת להשיב דבר.

תהיה זאת אירוניה מרה. אין במרחב בו אנו חיים תקשורת בועטת וביקורתית יותר, תקשורת זוללת את ראשי ממשלתה ונבחרי ציבור בכלל, מאשר התקשורת הישראלית.

אך המסע הפלשתינאי המנסה להציג את ישראל כ"מסמנת" עיתונאים לתיאבון, מונעת סיקור חפשי, עוצרת אותם במחסומים ולא רק – צובר תאוצה.

פרשת אל קיק הופכת מנוף נוסף להשחרת פניה של הדמוקרטיה הישראלית על כל מוסדותיה – כולל יחסה אל התקשורת המקומית והזרה המביאה את תמונת המצב מן השטח כמות שהיא.

אגודת העיתונאים בירושלים שיגרה לראש הממשלה פנייה בנושא אל קיק.

מחכים.

 

הם יכלו להיות – והם לא

הם יכלו להיות הגשר המשמעותי האמיתי שבין ישראלים יהודים לישראלים ערבים וגם ובעיקר לפלשתינאים שמעבר לקו הירוק. הם היו יכולים להיות המטיפים הגדולים והמובילים בפועל לדו קיום המבוסס על הבנת האחר ופעילות לשיפור חייו.

cafedemarker zoabi zamir

הם יכלו להיות הוכחה לאפשרות קיומה של ברית מדינית יציבה ישראלית פלשתינאית אי פעם בעתיד. בין הירדן לבין הים. כל עם שומר על זהותו. שני בתי מחוקקים. שתי ישויות.

הם היו יכולים להיות מבשרי התקווה לשלום בר קיימא. הם – מנהיגות ערביי 1948. חברי הכנסת הערבים. לתרגם אותנו לפלשתין. את פלשתין לנו. את החשיבה ודרך החיים. את הצלקות והדרך לרפאן.

והם לא. הם ההפך. הם משליכי הדלק הנוסף מתוצרת ישראלית על תבערת אינתיפאדת אל אקצה. הם שאינם מגנים דריסת ודקירת אזרחים ממתינים בתחנות הרכבת הקלה בירושלים. הם שטוב להם כשרע לנו ולהפך.

מזחאלקה ועד זועבי. יכלו להיות. ואינם.

אני שומע את מקהלת הקולות: אחרי כל השנים של סיקור מקרוב בכנסת, עדיין אשליות שכאלה? שהם יוותרו על קולות ההמון עם ביל רוח וביל דם? שהם יחברו במקום להעמיק את התהום?

מודה בעובדה ולא באשמה: אני מסרב לאבד את התקווה.

בצילום של יוסי זמיר "פלאש 90": חנין והתקשורת * תודה ליוסי ולצוות המוכשרים על האישור להעלותו כאן.

אנחנו יכולים לפעול יחד?

נפגשנו מספר פעמים בכינוסים בינלאומיים של איגודי עיתונאים –נשיא היוניון הפלשתינאי עבדל אל נאסר נג'אר  ואני. הריטואל חוזר על עצמו לעייפה. מאחורי הקלעים הוא מוכן לדבר על שיתוף פעולה מקצועי. על המאחד ולא על המפריד עיתונאים וצלמים הנעים בשטח. בזירת הנאומים הפתוחה הוא פועל לחילוץ עוד הודעת גינוי אנטי ישראלית.

הצילום הזה במפגש חורף לפני מספר שנים מזכיר לי שאין פריצת דרך. והקטע חוזר על עצמו גם היום, בבודווה, מונטנגרו, בועידה השנתית של איגודי העיתונאים באירופה. הנושא העיקרי על סדר היום הוא חופש עיתונות וביטחון תעסוקתי. נציגי אגודת העיתונאים בירושלים – עפרה סתת מילוא ואני והצוות הפלשתינאי נוכחים כ"משקיפים" מעורבים. עפרה מקדמת בהצלחה הצעת החלטה התומכת בשידור ציבורי איכותי, מקצועי ובלתי תלוי.

אך נג'אר בשיתוף עם נשיא הפדרציה הבינלאומית ג'ים בומהלאה כבר הכין מבעוד מועד עם עמיתים מאירופה הצעת החלטה אנטי ישראלית חריפה המגנה את מה שמתואר כהתנכלות שיטתית לתנועה החפשית של עיתונאים פלשתינאים – וסימונם כמטרות ירי  נעות בשטח.

הצעתי לא אחת לנג'אר להקים קו חם בין עיתונאים ישראלים לפלשתינאים. קו של בקשות לסיוע הדדי. צלם או עיתונאי מקצועי שהגיעו לסיקור ונפגעו יכולים לפנות, לדווח, לבקש התערבות וסיוע מיידי.

זה יכול לקרות לישראלי שנקלע למצבי סיכון במהלך תנועה בשטחים לא פחות משזה יכול לקרות לכתב או צלם פלשתינאי במהלך עבודתו. הייתי בסרט הזה.  התחלתי את דרכי בדיווח כ"כתב שטחים והתנחלויות".

האם אנחנו יכולים לפעול יחד כשהמאחד המקצועי גובר על המפריד? הדיון המסכם על כל הנושאים על סדר היום מתקיים היום. ההערכתי: נג'אר יעדיף לחזור הביתה עם נקודות של העברת הצעת החלטה אנטי ישראלית. והאירופים – פעם נוספת – יתמקדו בגינוי ובמפריד – ולא בבניית גשר מקצועי מאחד.

לא כולם – יש כאן קולות בודדים המוכנים לתת יד למאמץ אמיתי של גישור ובניית הבנות. אך האווירה הכללית האנטי ישראלית סוחפת גם אותם.

לחדול לנסות?

אין מצב. למען הפלשתינאים לא פחות מאשר למעננו.

חופש עיתונות – אחרי הנאומים

atarmichal

מועדון העיתונות במשכנות שאננים בהובלת אורי דרומי הפיק כנס מרשים שבמרכזו סוגיית השמירה על חופש העיתונות. המשתתפים שהגיעו מהארץ ומחו"ל היו קוקטייל איכותי של עיתונות טובה ואקדמיה ובחסות בית ספר סמי עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה. בערב הפתיחה אמש הועלה זכרו של דניאל פרל. נטלו חלק בין היתר ראש העיר ירושלים ניר ברקת, דן מרידור, שופטת בית המשפט העליון בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר.

נישאו נאומים וניר ברקת הזמין "שאלות קשות". אמרתי שאין לי שאלות אך יש לי בקשה: אני מבקש מכבוד ראש העיר להפעיל את השפעתו הלא מעטה על משטרת הבירה כדי שזאת תפנים את הצורך המקצועי של צלמי עיתונות להיות שם בקו הראשון של כל אירוע. לתעד – ולהעביר במהירות את הצילומים לדסקים הממתינים לחומר כחיה מורעבת.

הוספתי כי בעיני צלם עיתונות הוא עיתונאי לכל דבר. הנגישות שלו לאירוע היא ערך עיתונאי. ולפעמים – צילום אחד מדבר ומוכיח יותר מסיקור חדשותי וטור פרשנות גם יחד. והדגשתי: הצורך שלא להפריע לכוחות הביטחון בעת פעולתם מובן. אך מניסיוני שלי בשטח – ניתן לצלם מקרוב מאד מבלי להפריע. אלא אם כן, כמובן, אין עניין לכח המשטרה במקום להיחשף בעת פעולה. למשל, בעת פיזור הפגנה.

הוא היה יכול לומר שהוא ילמד את הנושא. הוא יכול היה לשאול האם חל שינוי במצב הקיים ביחסי משטרה ועיתונות. אך ניר ברקת בחר לומר בעיקר כי תנועה עיתונאית בזירת פשע מקשה על החוקרים לקבוע מה באמת קרה שם.

אחרי הנאומים בא הקטע המרתק לא פחות של ארוחת ערב מושקעת אך לחלק מן הנוכחים היה ברור: נאומים בנימה הנכונה – יש. מוכנות לעשות כדי שיבוצע ואפילו מקרוב מאד הצילום שאומר הכל על מה שבאמת קרה בשטח – טעון הוכחה.

הצילום למעלה: צלמת העיתונות מיכל פתאל מתעדת את הכנס * "אוהבת לתפוש את הרגע – לא לביים אותו".

דרוש עכשיו: הלובי הפרלמנטרי לעיתונות חופשית ואתית

פעם נוספת נכנס גל של נשות ואנשי תקשורת לבית הנבחרים. אלה שחצו את הקווים מדיווח, עריכה ופרשנות לעשייה פוליטית. ינון מגל, קסניה סבטלובה, זוהיר בהלול, שרון גל, נאוה פרחי בוקר – מצטרפים למיקי רוזנטל ושלי יחימוביץ, יאיר לפיד, נחמן שי, מרב מיכאלי, עופר שלח, לאלה שבעברם המקצועי היה פרק עיתונאי למהדרין.

מה אני מצפה מהם?

אולי זה יקרה עכשיו, והגיעה השעה: להקים את הלובי הפרלמנטרי, את השדולה למען תקשורת חופשית ואתית שבה קשה מאד לפטר עיתונאי מפני שסירב לעבור על אחד מסעיפי תקנון האתיקה העיתונאית.

תקשורת שבה עיתונאים אינם מטים דיווח כדי שהסיפור שלהם "יכנס". כזאת שבה עיתונאים נאבקים בהצלחה – ומבלי לאבד בשל כך את פרנסתם – על ייזום, קיום ופרסום תחקיר גם אם יש בו הושטת אצבע מאשימה כלפי נבחר ציבור או טייקון כלכלי.

לכאורה, ניגוד אינטרסים: חוקי המשחק של הזירה הפוליטית שונים. כללי ההישרדות שונים. אתה חוצה קווים, אתה הופך לפוליטיקאי מול תקשורת צמאת כותרות שקל ומשתלם פוליטית לצייר אותה כדורסנית, שוברת כלים ולפעמים נטולת רסן.

אך אני רוצה להאמין כי מי שהדי. אן. איי שלו עיתונאי יקבל על עצמו את השליחות הזאת והיא כפולה: פעולה מתואמת על סיעתית כולל חקיקה למען תקשורת חפשית ואתית. היא חיונית לא פחות ואולי הרבה יותר מבעבר.

מעל לסבך האינטרסים, המחנות והנאמנויות האישיות, מעבר ליריבות פוליטית וחיסול חשבונות – הלובי למען תקשורת חופשית ואתית דרוש – עכשיו.

"הם נחותים גנטית"

זה קרה לי באירוע חברתי. לפני מספר שבועות. עם אנשים יפים. חושבים. עם כאלה שיוצאים לשיט ביאכטה שלהם (בבעלות משותפת של שני זוגות). שראו עולם. שעמדו בהצלחה במרוץ מקצועי בזירה בה בחרו.
היה אוכל מוקפד על השולחן. נפתחו בקבוקי יין ספרדי. השיחה נסבה על יחסי עדות. על הקרעים ועל השסעים בחברה הישראלית. על ארס-פואטיקה. על זעם הדפוקים. גם על בני העדה האתיופית ומה שקרה לה בישראל.
ואז אמר האיש מימיני: "אני לפעמים מתנדב עם הצעירים שלהם. מנסה להעלות להם את הרמה. לקדם אותם. קשה להאמין כמה הפיגור התרבותי עמוק. יותר מזה. הגעתי למסקנה שהם נחותים גנטית. משהו דפוק ביכולות שלהם ואני לא מתכוון ליכולתם בריצה".
חשתי צמרמורת. אמרתי לו ולאחרים ליד השולחן: אני יושב כאן עם יהודים במדינת היהודים. אני שומע את המשפט הזה על נחיתות מלידה, על די. אן. איי דפוק – וזה עושה לי צמרמורת. אם הם כך לדעתך – אני אתיופי. אך מי אתה? אתה גזען".
הוא עשה תנועה של ביטול וחיקה אותי בקולו: "אז שתהיה לך צמרמורת. אבל אלה עובדות ורק אל תתחיל עם הסיפורים על איך הם תקועים רק בשמירה ורק בניקיון כי הממסד דופק אותם או שהם נתפשים כמי שלא יכולים לעשות הרבה יותר".
הוא לא היה שוטר. הוא לא היה פקיד סוכנות. הוא היה בעל מקצוע חפשי מצליח. החבורה מסביב לא נרעשה. קלטו עימות, מיצו ומצאו דרך לדלג לנושא אחר כדי שמפלס המתח לא יעלה. אם היה משאל מסביב לשולחן אני אינני בטוח שהייתי יוצא מן הזירה וידי על העליונה.
איפה זה מתחיל? בגן הילדים. בבית הספר היסודי. מחלחל לנשמה מילדות ומותיר משקעים. האחר הוא לא אני ואני טוב יותר. מה עשתה ועושה מערכת החינוך? על פי מבחן התוצאה – לא מספיק.
תהיינה עכשיו הזדמנויות צילום בנוסח שיח פנים אל פנים עם בני העדה. גם זה בלתי מספיק.
דרושה: ועדת חקירה בראשות שופט ועל פי חוק ועדות החקירה. חשבון נפש לאומי חוקר.
את פצע העומק הזה צריך לטהר לפני שתושם עליו תחבושת. ואם לא יטוהר יתפוצץ לנו בפנים. הוא כבר מתפוצץ. גם למאבחן הגנטי.

יורדים משרה עכשיו

הניסיון הנמשך לפגוע בראש הממשלה בנימין נתניהו באמצעות ה"אייטם" הלוהט הקרוי שרה וצוות משק הבית – נמאס עלי בענק ולא מהיום. נכון שזה מוכר. אך מי שמבקש ממני אוזן קשבת שיואיל להתמקד בראש הממשלה  – ויש על מי ועל מה לטפס – ולא ברעייתו.

.

נזכרתי בשרה בנסיעה למשרדי הוצאת הספרים "קונטנטו דה סמריק" שערכה לי הרמת כוסית לרגל הוצאת ספרי "המקצוע שנתפש ברשת". הקדשתי לה כמה מילים בספר המוכיחות לי שהסיפור העתיק הזה לא נגמר. אני מביא אותן כאן. 

שרה והילדים בגן-החיות

לעיתים היה בדגש הבהול ורדוף הדד-ליין אחר הצד הרך של החדשות, טעם של הגזמה שהרגיז אותי. כך בשנות שליחותי בוושינגטון (1993-1996) כשעורך ידיעות דאז, אלון שליו, מנהל מוכשר ועורך הגון, תבע לדעת, בשיחת טלפון זועמת, מדוע עדיין לא העברתי את הסיפור על ביקור גברת נתניהו והילדים בגן-החיות של וושינגטון.

שרה נתניהו היתה ונותרה סיפור, וילדי ראש הממשלה הם כמובן נושא לסיקור, וחיות הן תמיד תוספת נופך וצבע שמוכרת עיתונים. אבל באותו יום עבודה של סיקור ביקורו של בנימין נתניהו בוושינגטון התרוצצתי מסביב לשעון כדי להשיג חומר מסוג אחר. מה רוצה ממנו הממשל; כמה ילחצו אותו ולמה; האם יש יוזמות חדשות, אולי גם בנושא חידוש המו"מ הישראלי-סורי; איך מתקבל ביבי הנתפש כנץ והרפובליקני באופיו על-ידי ממשל דמוקרטי שהימר על ערפאת.

אני חייב להודות שעלילות שרה נתניהו וילדיה בגן-החיות לא עמדו בראש סדר העדיפויות שלי. אבל הוראה היא הוראה. גם שרה בגן-החיות סוקרה מיד.

שרה היתה אובססיה נמשכת של ראשי דסק ועורכים. נקודת התורפה של ביבי. שתתחלק על בננה, שתנזוף במישהו בגסות, שתיתפש כשהיא מורה לראש הממשלה לעשות כך או אחרת, שתעליב אם חד-הורית. תן לנו משהו.

נוצר צורך מיידי לפצות את המערכת על מחדל האיחור בדיווח מגן-החיות, באמצעות ראיון עם שרה נתניהו.

להלן קטע מהראיון, 13 בפברואר 1997:

אני: ביל קלינטון אמר פעמים רבות כי הפוליטיקאים שרוצים את ראשו, מרכזים חיצי ביקורת ברעייתו הילארי. נפגשת איתה היום פעמיים. שוחחתן על כך?

שרה נתניהו: כן. היתה בינינו הזדהות מלאה. גם על הביקורת שהיא סופגת כשרוצים לזעזע את בעלה. סיפרתי לה על תוכניות הסאטירה שעשו על הילדים שלי, והיא אמרה לי, "אי-אפשר להפסיק את החיים כתוצאה ממה שהם עושים לנו. אנחנו יודעות את המניעים. לא נסתיר את הילדים שלנו. נחיה חיים מלאים גם אם יגידו עלינו כי אנו משתמשים בילדים שלנו לצרכים פוליטיים." אמרתי לה,"הילארי, אלה בדיוק המילים שלי. זאת מציאות החיים וזה אכזרי. אך שתינו נמצאות במקום שאנו נמצאות בו מתוך זכות ומתוך בחירה."

דסק החדשות בלע את הראיון כחיה מורעבת. סוף-סוף יכולתי להתפנות גם לעיסוק בצד המדיני של הביקור. אך לפני כן לא שכחתי כמובן לדווח כי "הבית הלבן טרח לעדכן כתבים כי יאיר ואבנר נתניהו שיחקו בחדר הסגלגל על ברכיו של הנשיא קלינטון. אבנר בן השנתיים הפך את כל הכרים על ספת האירוח הנשיאותית, אך הנשיא נהנה מאד לשחק עם השניים."

ביומן שניהלתי רשמתי: "מול טד קופל, ביבי השתמש ביעילות רבה בתמליל הקלינטוני. כשנשאל על חדירת התקשורת לחייו הפרטיים השיב כי 'תוקפים את אשתי, לא בהוגנות, ופעמים רבות. זה מרגיז אותי. עיתונאים שאלו על הילדים. למה אני מביא אותם. בנושא הזה ובכמה אחרים – לעזאזל העיתונות. אני אדאג לילדי.'

קופל:  יש האומרים שאתה צריך להוכיח שאתה איש משפחה.

ביבי: אני זקוק לאשתי ולילדים לצידי. אביא אותם לכאן ככל שאוכל, כדי שבעוד עשר שנים הילד שלי לא יסתכל בטלוויזיה, יראה אותי וישאל מי האיש הזה."

 וואלה. אחלה. סבבה. נתניהו ידע תמיד לספק את הסחורה של שורת מחץ אחרונה שעוברת מסך.

הצילום למעלה הוא של מרים אלסטר מצוות המוכשרים של "פלאש 90" * תודה על האישור להעלותו כאן.

קופל:  יש האומרים שאתה צריך להוכיח שאתה איש משפחה.

ביבי: אני זקוק לאשתי ולילדים לצידי. אביא אותם לכאן ככל שאוכל, כדי שבעוד עשר שנים הילד שלי לא יסתכל בטלוויזיה, יראה אותי וישאל מי האיש הזה."

וואלה. אחלה. סבבה. נתניהו ידע תמיד לספק את הסחורה של שורת מחץ אחרונה שעוברת מסך.

כשהמחוקק מתחיל להגן על תקשורת מפני תקשורת חינם

כיצד נוטה חבר הכנסת מן השורה לבחון את סוגיית חופש העיתונות? קודם כל מן הזווית הקובעת. כלומר מי כתב עליו מה. מי מתעלם מקיומו במתכוון. מפרגנים או לא מפרגנים. כמה סערות במליאה או בועדה הוא חייב לייצר על מנת שמישהו שם במערכות יזיז את המקלדת שלו ויתן כותרת. למה אף אחד לא מתחיל להעריך את העבודה השקטה שהוא עושה בוועדה.

תמונה

לא, הם לא ממש התאחדו מעבר לקווי מפלגה כדי לבלום בעלות צולבת. לא ממש נחרדו כאשר חומות הגנה תעסוקתית קרסו על רבים וטובים במקצועות התקשורת והתמוטטו. עכשיו הם נדרשים להגן על חופש העיתונות מפני עצמה – כלומר מפני זאת המופצת חינם.

אחרי שעברנו את משוכת ההגדרה הקובעת אפשר לבחון את הצעת החוק הרב אגפית למניעת ייצור עיתונים והפצתם – חינם. הצעת חוק "ישראל היום".

ראשית ראוי להבהיר כי עיקר הכנסתם של כלי התקשורת באה מהיקף הפירסום המסחרי בתשלום ורק אחר כך מתשלום ישיר על רכש העיתון המודפס.

את זה למדתי כבר בשנותי הראשונות ב"ידיעות אחרונות" כשערכתי את המקומון הראשון ברשת של העיתון שנקרא אז "קול ירושלים". מבחן ההישרדות שלו לא היה בגבייה נוספת על העמודים הנוספים שהוצעו בחבילה התפוחה של יום שישי – אלא ביכולתו לפתח את שוק הפירסום המקומי.

עכשיו אפשר להתבונן בשאלת הזכויות לתקשר. התחלתי את דרכי בתקשורת ב"על המשמר" שלא היה עיתון רווחי או נפוץ ולא הסתיר את זהותו האידאולוגית. הוא היה עיתון מפלגתי שמומן מכספי התנועה שאת ערכיה ודרכה ניסה לבטא. הוא שבק חיים כמו הז'אנר כולו.

הפוליטיקה הפכה לפרסונלית. ממשלות ומפלגות קמות או נופלות על יכולת המנהיגות של המוביל. "ישראל היום" הוא עיתון מפלגתי במהדורה עכשווית. גם בו, כמו ב"על המשמר,ז"ל, תמונת המציאות מוכתבת על ידי האינטרס הפוליטי הממוקד. קו הגבול בין דעה לבין ידיעה – מטושטש.

ועדיין, יש לו זכות קיום והזכות לומר את דברו בסגנון ובדרך שלו. בהייד פארק הציבורי של דעות כל מי שיכול לעמוד על תיבה משלו ולשאת את דברו – זכאי לכך. אתה יכול להרים את העיתון הזה או לא. לבחור לקרוא אחרים או רק אותו.

אני מציע לכל אלה שמדברים על "פרבדה" לרדת מן ההשוואה. אין סכנה קרובה או ודאית לשטיפת מח ציבורית באמצעות כלי  תקשורת ממשלתי אחד. שכן אין בהיסטוריה התקשורתית של המדינה הזאת הצע כל כך עשיר של מקורות מידע כמו שיש היום בזכותה של הרשת. ורובם – חינם.

צרכן המידע החושב יכול לחשוב גם בלי העיתון לאנשים חושבים. יכול להצליב ידיעות ממקורות שונים. להתחבר על מסך המגע שלו עם מקורות מידע על פי בחירתו לפני ואחרי קריאת המייל של הבקר. כולם – חינם.

הפרינט כולו הפך לצורך שאפשר בלעדיו להוציא את חברי המועדון של לא יכולים את יום שישי בלי ערימת הנייר בפתח הבית. ידיעה עיתונאית טובה וחוקרת היא ידיעה עיתונאית טובה וחוקרת בין אם היא מודפסת על נייר או שהיא פורצת אל מסך המחשב.

מה מייצר ההיצע האדיר, הנגיש והזמין תוך כדי התרחשות של מידע? יכולת לבחור. יכולת להשוות. יכולת להגיע למסקנה עצמאית. כל אחד על פי טעמו ויכולת המעקב הביקורתי שלו. ועדיין לא דיברנו על אלה שמשתפים את המידע שלהם בעיקר בפייסבוק ומשדרים את דעתם ומגבשים דעת קהל בוואטסאפ תחילה.

צריך לשדר למחוקקים את הסטטוס הבא: רוצים להגן על חופש העיתונות? נציע לכם רשימת הצעות חוק. ביטול הזכות להפצת עיתון חינם – הצעה מהממת (עכשווי או לא?) ככל שתהיה – לא שם.

הצילום למעלה – של צלמת השטח המעולה מרים אלסטר. תודה למרים ולצוות "פלאש 90" על הבאת הצילום כאן. כל הזכויות שמורות להם.