יום ירושלים בצפון ירושלים

יום ירושלים בבקר מואר בשכונת הגבעה הצרפתית – גבעת שפירא בירושלים.  בדרך לאורך הכביש שאני נוסע עליו אני רואה את עמודי ההגנה שהוצבו (על ידי פועלים ערבים) ליד תחנות קווי האוטובוס למניעת פיגועי דריסה.

 בצומת הקרובה לבית, ליד תחנת דלק, פינת הרחובות חיל יהודי לוחם ולוחמי הגיטאות –  לא מומלץ לפנות שמאלה כי או אז המכונית נכנסת לתחומי הכפר עיסאוויה – ואין לדעת איך תצא משם אם בכלל. אזהרה חוזרת לכל מבקר שמגיע מן השפלה.

ועדיין, ולאורך השנים  זה הבית שבו גידלנו ילדים. גרים בו יהודים וערבים ובשכונה הזאת יש דיאלוג, יש הבנות, יש גם פעילות משותפת. ועדיין – לא פסה תקווה כי תהיה כזאת גם בכפר השכן. גם בו יש הרוצים בדו קיום ושכנות טובה, מעריכים את השקעות הענק שמבצעת העירייה בתשתית שהוזנחה לאורך השנים.

ובלי אשליות: כן, יש סמוך מאד מערך הסתה. כך לאורך כל השכונות בצפון ובדרום העיר. אין קיום בטוח בלי מודעות לכך, בלי פעילות נמשכת לסיכול כל פגיעה.

 ויש הערכה לעול ולאתגר הגדול המוטל על משטרת הבירה ומשמר הגבול. ויש שילוב ידיים להתנדבות במשמר האזרחי כדי לתת לכוחות הביטחון את כל הסיוע האפשרי.

זה הבית שלנו. ביום ירושלים ובכל ימות השנה.

 לא זזים מכאן.

לא חדלים לקוות.

הרגעים של היד המושטת לעזרה

את המילים הבאות כתבתי לעיתון הנפוץ ביותר בשכונת מגורי- הגבעה הצרפתית בירושלים. כתזכורת גם לעצמי שבסערת הקרע והשיסוי מבפנים וגל טרור מבחוץ – יש גם רגעים של ביחד ואפילו קרוב לבית.

***

אנחנו כולנו בימי הטוויטר, פייסבוק, וואטסאפ. גם בשיח השכונתי הער מסביב לשעון.
והוא מלמד הרבה: היכן נפער בור מסכן נהגים בדרך. בור שהפך בגשם לבריכה. אולי כי פועלי שיפוץ התשתיות הנמשך פתחו-סגרו-פתחו את הכביש.
מה היה האיום הבטחוני האחרון ונקווה שלא בא מן הכפר השכן שאנחנו לא קופצים אליו לשיח רגוע על מצב המרחב עם מטעמים על האש, חומוס. אפילו לא לקפה.
אך יש בשיח  רגעים שמדברים אלי יותר. מביאים את רוח הביחד והרצון לעזור לשכן:
קשישה נראית על כסא גלגלים לבדה בחוץ, בקור.
למה? האם ננטשה? איבדה התמצאות ?מה עושים למענה ואיך פועלים עכשיו ומהר.
אין חשמל? קר? גם מיטה חמה מוצעת למי שמנסה לעבור בשלום לילה קפוא.
כן, יש תגובה אפילו אם חתולת בית (או רק כניסה) יצאה לסיבוב הלילה שלה ולא חזרה בבקר.
היכן היא השובבה? מי ראה אותה?
סליחה…גם כלב כמובן שנראה משוטט עם פירוט רחוב, כולל צילום.  מי יודע של מי הוא? ואולי לאמץ?
ומי יכול להמליץ על מסעדה קרובה? לתרום ציוד מחמם חורף לסטודנטיות? ציוד למשפחת פליטים נזקקת?
ויש תמיד מענה. יש יד מושטת לעזרה  ולא במילים בלבד. במעשים.
זאת היא היד שהופכת את הגבעה הצרפתית לבית של כולנו.
בית חם – גם בחורף.

"שיטת ידיעות אחרונות" – זווית אחרת (לשם שינוי)

אני קורא בעניין את סדרת הרשימות המתפרסמת ב"העין השביעית" ובמרכזה העיתון "ידיעות אחרונות", משפחת מוזס ובעיקר נח ונוני מוזס, דב יודקובסקי.  סדרה דעתנית מאד.

עבדתי בעיתון הזה לאורך 26 שנים ובתפקידים מרכזיים כמקים ועורך עיתון מקומי, כתב בשטחים, כתב בכנסת, כתב בוושינגטון.

אז קבלו זווית אחרת (לשם שינוי): לאורך 26 שנות כתיבה ועריכה לא נמצאו במערכת העיתון אחת או אחד שהעז לומר לי מה לא לדווח ואיך לכתוב. לעוות  לחלוטין ידיעה שלי. לזרוק ידיעה משמעותית לפח.

כן, בסופה של תקופה הגיע לעמדת מפתח בצמרת אחד שהחליט שדי  ומספיק עם השיבי הזה ועד כאן _ ונוני לא עצר בעדו. אך אין בכך כדי לבטל פרק חיים של עשייה עיתונאית עם מרחב כתיבה ויצירה רחב הרבה יותר משהיה לי בעיתון ממנו הגעתי – "על המשמר".

לא אכלתי גפילטע פיש על שולחנה של פולה מוזס. אך אני זוכר היטב את האנושיות החמה של נח ז"ל כשהייתי מגיע ככתב שטחים אל המערכת כדי להספיק לערוך שם – אז בדפוס בלט – את המהדורה המקומית של "קול ירושלים". המקומון הראשון של העיתון. את הנזיפה שלו על אחור קל בהגעה. את החיבוק  המתנצל כשאמרו לו שאיחרתי כי הגעתי היישר מדיווח בשטח.

זוכר היטב גם את המבט החודר של דב יודקובסקי – שותה כוס תה עם קוביית סוכר בפיו – כשהבין מיד כי סיקור הכנסת זאת  המשימה המתאימה לי יותר מאשר הסיקור המדיני. מפני שאני אעדיף להתבונן מקרוב אך לא קרוב מדי על הנבחרים ולא ארצה לבצע חיזור צמוד. לא מחזר כלל.

לאורך השנים פעלתי גם במסגרת ועד העובדים של העיתון. נח ז"ל היה מושיט יד אל מגירת הגלולות השמורה עימו כמי שחש לפתע ברע כשהייתי מבקש – עם חברי לוועד – עוד נופשון סוף שבוע במלון על שפת הים לעובדים. אך סוף שבוע כזה ניתן.

מאחל לכל עיתונאית ועיתונאי במרחב ההישרדות של היום את התנאים שחילצנו עבור העובדים בעידן החוזה הקיבוצי בעיתון שהיה גם בית.

אכן היו  שרקדו לצלילי פקודות וקודמו. וכמובן שהיה גם מארג אינטרסים. אך היה גם חופש יצירה ודיווח  משמעותי  –

כן, ב"ידיעות אחרונות".

ימי מבחן לוהטים

כל הערכים של מקצועיות ויושרה עיתונאית אותם הגדירו דורות של עיתונאים והם מכונסים בתקנון מועצת העיתונות והתקשורת בישראל באים לידי מבחן חד בימים של מרוץ בחירות.

מסביב חם ולוהט, הצורך בכותרת שתפיל את היריב – גדול עוד יותר. אתה "קשוב מאד" למתמודד שסיכוייו טובים – אתה יודע שהוא "יזכור אותך" אחרי המבחן בקלפי, כשיגיע לשולחן הממשלה.

 אתה נושא עימך צלקות מועמד שהדליף את הכותרת המפילה של העונה ליריב מן העיתון המתחרה – למה שלא תזכיר לו זאת עכשיו כשהוא צריך עיתונות טובה יותר מאי פעם בעבר מפני שהוא במצב של להיות או לא להיות.

עכשיו נדרשת מודעות למבחן האתיקה יותר מבכל ימות השנה. להצליב מידע. להביא תמונת מצב מלאה. להעדיף את המהות על הסיפור האנושי העסיסי מאד על חייו האישיים ואורחות ביתו של מועמד מוביל.

מבחנו של בעל טור, ועוד יותר מכך של המסקר בשטח. זה הנצמד לתפקיד נטול הזוהר של שיח עם רבים יותר כדי להביא תמונת מצב כמות שהוא בידיעה שאינה מוטה.

מועצת העיתונות והתקשורת שיש לי זכות לפעול במסגרתה מקיימת שיח בנושא. הצעתי להקים מוקד פתוח לפניות הציבור וכמובן גם ציבור העיתונאיות והעיתונאים.

מוקד קשוב שיעסוק בכל שאלה או תלונה שנולדו בסערת מערכת הבחירות – אם אכן יש צורך  לבחון אותן. ההצעה תידון בין היתר בדיון הקרוב במועצה.  

ואביא מתקנון המועצה רק 3 סעיפים  מרבים המפרטים בו בלשון ברורה ומחייבת את כל העוסקים בתקשורת מודפסת, משודרת, או ברשת.  סעיפים  העומדים למבחן כל ימות השנה ועוד יותר כך בעין סערת הקלפי:

*עיתונאים ואמצעי תקשורת לא יעמידו עצמם במצב שבו קיים חשש ממשי לניגוד עניינים מהותי בין חובותיהם כעיתונאים לבין כל אינטרס אחר.

*עיתונאים יקפידו, ככל שניתן בהתאם לנסיבות, על דיוק, אמינות ושלמות המידע, ובכלל זה במאמרי דעה, בניסוח כותרות, בהצגת נתונים כמותיים וכן בהצגה קולית או חזותית של מידע.
* לא יובאו דברים בשמו של אדם אלא אם כן הם משקפים בצורה מדויקת את דבריו.

מבחנם של כל העוסקות והעוסקים בסיקור פוליטי, בהערכת סיכויי המועמדות והמועמדים. מביאים דברים שאמרו ודברים שאמרו עליהם.

מבחנו של עיתונאי ראוי למקצועו.

אין להם תחליף

לא, הם לא תחליף ולא יהיו כזה לעיתונות מקצועית. הן והם – המשתפים וחושפים ברשת. אך אני מוצא שאי אפשר לסגור יום בלי גלישה מהירה איתם.

לא – הם לא יהיו תחליף לעיתונאי המדווח הנכנס לעין הסערה בשטח רווי יצרים ולא אחת אלימות כשהוא משאיר את האגו שלו, אפילו את דעותיו – מאחור. נכנס רק כדי להביא במילים או בצילום תמונת מצב כמות שהיא. כן, יש עוד גם כאלה.

לא תחליף לעיתונאי החוקר שאינו מרפה מהמשך בדיקת עובדות גם כשהוא מקבל רמזים שמחכה לו ג'וב שמן ביום שבו יצומצם וימצא את עצמו בחוץ בשל המצב הכלכלי במערכת – אם רק יואיל לחפש סיפור אחר. ממשיך להצליב מידע ולחקור גם כאשר רומזים לו שדי ומספיק – רמזים עבים שבאים לרוב מבחוץ, לפעמים גם מבפנים.

ואין תחליף לעורך הרואה את התמונה כולה, דורש בדיקה נוספת, משלב צילום מהשטח בדיווח, נותן למביא הדיווח את המילה הטובה השווה יותר מתלושים לחג.

ועדיין – אני לא סוגר יום בלי חיוך של המשתפות והמשתפים ברשת. עורך הדין ידידי שמצא זמן לגלות פינת חמד באירופה והוא נמצא שם עם…והצילום מארוחת הבקר שלהם מדבר.

או הידידה האלמונית החדשה בפייסבוק- ביקשה להיות כזאת והשבתי אחרי קריאת פוסטים שהעלתה: למה לא. והיא כותבת מהלב ובצער אמיתי על חתול החצר שלה ("שחורי") שהיה מקדם את פניה בכל אימת שהיתה חוזרת הביתה ועכשיו – נעלם ואיננו עוד.

וזאת שמבקשת מכולנו לפתוח את היום בשמחה – חרף מהדורת החדשות האחרונה. פשוט כך.

כן, יש כמובן את המצייצים  ביבי ואלה המטיחים בהם ביצים סרוחות. הצפויים מכאן ומכאן. וקולם רם יותר כשריח בחירות באוויר. אפשר לדלג.

עיתונות מקצועית עם כתב שטח, תחקירן, עורך – היא דרך חיים. אין דמוקרטיה בלעדיה.  והמקצוע נתפש לא אחת ברשת. אך אין לו תחליף – מודפס, משודר או מובא ברשת.

והרשת על כל כותביה המשתפים מביאה רגשות, מחשבות, פסיפס צבעוני ולא אחת נוגע ללב. משלימה ומעשירה תמונת עולם – וטוב שכך.

יש! יאיר נתניהו מצטרף למקצוע

כן, בעידן הציוצים והפוסטים המדווחים ברשת כולל צילום-שידור סלולרי מהשטח יש אי בהירות מעמיקה באשר לשאלה מי הוא עיתונאי.

אני קורא כי יאיר נתניהו קיבל תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית והוא מצפה כי מועצת העיתונות תגן עליו מפני התקפות. כלומר, החלה להתגבש שורת הבנות בין יאיר לבין המקצוע.

וכך בין היתר נכלל במערך הציפיות שלי:

• יאיר ישנן את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות והתקשורת על כל סעיפיו, יפנים ואף יתאים את כתיבתו העיתונאית להוראותיו.
• יאיר יימנע בשלב זה לפחות בהבאת הצעת סעיף נוסף לתקנון לפיו כל המותח ביקורת על בנימין נתניהו תישלל ממנו לאלתר תעודת עיתונאי.
• יאיר יימנע בשלב זה לפחות בהבאת הצעה לפיה יוקם מותב מיוחד בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות והוא יעמוד בראשו. מותב זה יטפל בכל ביטוי לא עיתונאי למהדרין נגד משפחת נתניהו. פסיקתו תפורסם בכל כלי התקשורת החברים במועצה.

לפנינו אם כן התחלה שיש בה ציפיות להעמקה נוספת של הקשר בין יאיר לבין המקצוע.

והתשובה שלי: לא רק מי שאוחז בתעודת עיתונאי זאת או אחרת ולא רק מי שמשתייך לכלי תקשורת שיש לו עורך – אלא מי שמחויב לכל סעיפי התקנון של מועצת העיתונות, למד אותם, הפך אותם לחלק מן העשייה העיתונאית שלו – ללא פשרות.

2021 – המאזן * בסופו של היום ובסופה של השנה– האדם יותר מהארגון

צפיתי מרותק בטקס הענקת פרס נובל לשלום לשנת 21 לצמד עיתונאים שהעזו לומר "לא" לסותמי פיות: העיתונאית הפיליפינית מריה רסה והעיתונאי הרוסי דמיטרי מורטוב.

השדה התקשורתי רווי ארגונים הפועלים למען עיתונות טובה ומקצועית שאינה לכודה ברשת ומזהה פייק ניוז. מצדיעים להם. אך בסופו של היום ובשורה התחתונה מי שעושה את כל ההבדל הוא היחיד/ה.

היא והוא שיודעים לומר – לא אני. לא מתכופף. לא ממתין לחסדי הבוס ולקידומו. לא נרתע מסכנת פיטורין וגרוע מכך. עושה את עבודתי העיתונאית ואמשיך לעשותה גם מול מכבש סתימת פיות.

בנימוקי הענקת הפרס נאמר בין השאר: "תקשורת חופשית עצמאית ומבוססת עובדות משמשת כמגן מפני ניצול של כח והפצת שקרים"".

בדברי התודה הנרגשים אמרה הזוכה רסה: "מה שאמור היה להרתיע ולהפחיד אותי – חיזק אותי יותר".

היה זה רגע היסטורי של הצדעה בינלאומית לתקשורת לוחמת שאיננה נרתעת מלחצים.

כל הכבוד לצמד הזוכה בפרס נובל לשלום – השראה לכל מי שהשליחות העיתונאית יקרה לו, מפני שבלעדיה אין דמוקרטיה ראויה לשמה.

שיגרנו מירושלים ומתל אביב הצדעה של מועצת העיתונות והתקשורת בישראל בראשות הנשיא, שופט בית המשפט העליון בדימוס חנן מלצר – מועצה בה יש לי הזכות להיות חבר נשיאות כשליח אגודת העיתונאים ירושלים.

רצינו לומר במסר הזה כי נמשיך לפעול יחד כדי לראות גם את הדור הצעיר בתקשורת, גם זה הגדל על ציוצים, דבק בערכים של עמידה בשליחות העיתונאית ללא פשרות.

גם כשהקידום שמור להולכים בתלם.

גם כשמסביב ערימת מסרים שחלקם מגיע מלמעלה. שהרי לפעמים אין צורך לאיים בכלא או חמור מכך. די ברמז עבה על אבדן מקום עבודה. על סתימת מקורות. על דריכה במקום.

וברקע הבינלאומי המאזן המחריד לשנת 21 היוצאת: 45 עיתונאים הרוגים 365 עדיין בכלא.

אנחנו לא שם בעולמם של רסה ומורטוב, בתקשורת של הדמוקרטיה הישראלית אפשר לדווח את מה שצריך להביא לידיעת הציבור גם אם יש מי שאינו רוצה בכך.

ועדיין יחידות ויחידים הם אלה שמונעים את ההחלקה המדבקת במדרון של אמירת כן לעורך על מטעם המחובר ללשכה שלמעלה.

נמשיך להצדיע להם.

סיוט עיתונאי

היה לי סיוט עיתונאי. חלמתי שאני מצטרף לאתר ברשת ככתב לענייני ציוצים. בדרך כלל אני לא זוכר חלומות. הפעם זוכר כל פרט. לך דע למה.

בשיחת הפתיחה עם העורך האחראי שהוא גם עורך הלילה שהוא גם עורך עמוד הבית – אמרתי שאני בעל השכלה משפטית ואולי אוכל לסקר את התחום המשפטי.

האיש מולי אמר שהשכלה כזאת נחוצה בתחום שהוא מציע לי. "הם תובעים שם אחד את השני כל העת. ובכלל, תחום הציוצים פעיל הרבה יותר, אתה תהנה".

אמרתי שאולי התחום הפוליטי יתאים. אך הפרצוף ממול אותת לי שסבלנותו הולכת ואוזלת.

 "תראה יש על כל משרה אצלנו עשרה קופצים. אז תחליט. כמובן שכתבנו לענייני ציוצים כולל גם התייחסות לאמירות פוליטיות וחצי פוליטיות. אנשים חיים וגומרים לחיות ברשת. אם אתה לא רואה את זה אז יש לנו אכן בעיה".

טוב, מה לא עושים כדי להתפרנס ממקצוע הבחירה. שאלתי אם יש הנחיות נוספות. נתנו לי רשימת שמות לפתוח עליהם עין. כמובן כל מה שקשור ליאיר נתניהו ושרה זה ברור. ושלא תחמיץ: עמית סגל.

שאלתי איפה אני מוצא אותם הכי הרבה וזה שמולי עשה פרצוף של לך תעשה שיעורי בית קודם. את מי הביאו לי. הבנתי את הפרצוף ואמרתי סמוך עלי. אני שוחה ברשת.

יצאתי.

היה שם פעם open space אבל עכשיו עובדים מהבית. גם טוב. עלויות רשת מחשב וגלישה – עלי. גם טוב. בדרך החוצה שאלתי את המזכירה: יש כאן ועד עובדים?

הסתכלה עלי במבט מוזר. רשמה משהו לעצמה.

שרק לא תדווח.

התעוררתי. חשבתי: אולי נפסיק לכתוב? לגלוש? אך לא: גם באוקיאנוס הכסאח והאגו אפשר למצוא את הנשמה העיתונאית. גם און ליין. חיה, בועטת.

מה יש בנשמה כזאת? נשמה עם דחף לא בר כיבוש להשפיע, לחשוף ולהטביע חותם. הבנה כי עיתונות היא מקצוע. אמנם ללא רישוי – אך עם כללי תיפקוד ברורים.

נשמה עיתונאית אינה רוצה ואינה מסוגלת להיות עוד "שחקן" אחד של מישהו, אינה שייכת ואינה מגוייסת גם כשהעיתונאי הופך בתוקף השפעתו למוקד כח חברתי או פוליטי מבלי להיות נבחר ציבור.

לעיתים הוא מנסה להיכנס לעורם של השחקנים בזירה הפוליטית כדי להבין אותם טוב יותר. הוא מתבונן בהם "מבפנים" – אך  אינו רוצה להחליף אותם.

הנשמה העיתונאית אינה נזקקת לסלבריטאות או לזוהר חברתי כדי להתקיים גם כאשר שוק המותגים פורח מסביבה. כוחה – בתוכה.

יש כמובן עיתונאים מעולים שיודעים את מלאכת ה- Networking -. אני מעדיף את הזן שאינו מדליף את עצמו ואת עלילותיו למדורי הברנז'ה ואינו שקוע במיתוג של עצמו כ"טאלנט". כזה המניח לטכסטים שלו לדבר בעד עצמם.

הנשמה העיתונאית מתקוממת  במקום שיש בו פחד וחשבון. במקום שיש בו רשימה של נושאים שאסורים בסיקור, רשימה של אישים ידידי בעל הבית חסינים מכתיבה  ביקורתית או תחקיר נשכני.

נשמת המקצוע היא בעניין מילים שנוגעות ולעיתים הולמות כאגרוף – אך אינן מתלהמות.

שכן, אתה יכול לומר את כל מה שיש לך לומר בלי להיסחף. בלי להגזים. בלי לקשט.

נשמת המקצוע איננה בעניין של שמור לי ואשמור לך. עיתונאי איננו דיפלומט. לא מוציא ומביא ולא מבצע שליחויות.

הטובים ביותר שפגשתי היו תמיד בלתי צפויים, לא חלק מקליקה. לא עומדים למכירה.  מסוגלים לכתוב גם נגד הזרם.

אנשים ונשים שיודעים לשלב אינטואיציה חייתית עם ניתוח עובדות קר ולבחור בקפידה את המילים שיעבירו את המסר או יתארו מצב כמות שהוא.

בלי פשרות.

"ריקוד" עם המחוקק? מעניין…..אך לא תודה

על ההצעה להקים בחקיקה גוף אוכף אתיקה עיתונאית כדוגמת הרשות להגנת הצרכן

"מיני רפורמה לחיזוק מקצוע העיתונאות: חיזוק מעמד עיתונאים באמצעות עידוד עבודה מאורגנת; הקמת קרן לשיפוי בתביעות השתקה נגד עיתונאים ואולי אפילו – עיגון בחוק של גוף שתפקידו יהיה לקבוע ולאכוף כללי אתיקה עיתונאית, במסגרת חוק הגנת הצרכן, במקום מועצת העיתונות".

כך כותבת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר ברשימה שפורסמה תחילה באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה והופיעה ב"דה-מרקר" כשהיא מביאה שורת הצעות שרובן ראויות לתיקון מצבה של העיתונות בישראל. תיקון שעשוי/עלול להגיע על פי הצעתה עד להחלפת המועצה בגוף חדש. גוף בעל סמכות אכיפה וענישה שאף תכאיב.

אלא שעיתונאי בנשמתו הקורא את ההצעה המובאת לעיל אומר "לא" לעיגון סעיפי אתיקה עיתונאית בחוק דמוי חוק הגנת הצרכן. עיתונות היא מקצוע חפשי.

כדי להקים גוף שתפקידו לאכוף עיתונות טובה במסגרת החוק יש צורך לרקוד עם המחוקק. עיתונאים שמבינים כי המחוקק מבין את שפת "התן וקח" יודעים שאפשר וצריך לוותר על העיסקה.

אם כך – מה?

דוקא ימי הקורונה וימים של משבר כלכלי-בריאותי- ממשלי מחריף חושפים את הצורך הקיומי בכל חברה לקבל תמונת מצב כמות שהיא. תמונת מצב המובאת על ידי עיתונאים הרואים במימוש זכות הציבור לדעת – שליחות אישית ומקצועית.

לכאורה נלכד ונפל מקצוע העיתונות ברשת האינטרנט. כולם כותבים על הכל. ואם לא כותבים – מצייצים. ולפעמים טוב שאפשר להביא את המסר לרבים גם בלי חסדי העורך הראשי בעיתון/אתר זה או אחר. גם עיתונאים בדי. אן. איי שלהם יודעים שדוקא הרשת הזאת היא גם קרש הצלה במים סוערים של דעיכת האיגודים המקצועיים ושקיעת העיתונות המודפסת.

אפשר לתקשר עיתונות טובה ברשת. אפשר לאגד עיתונאים באתר שעלויות הקמתו סבירות ואפשריות. אפשר בהתמדה ואיכפתיות לשליחות העיתונאית ליצור לאתר עיתונאי אמיתי מוניטין המצדיק תמיכה ציבורית שאין בצידה מושכים בחוטים.

מסלול לא קל – אך יש כאלה שבחרו בו מפני שהם מבינים שעיתונאים אינם עורכי דין העוברים בחינות לשכה והחברות בה טעונה רישוי. הם חיות עצמאיות אך מסורות לא פחות למקצועם -שהוא שליחותם – מעורכי דין שגם להם אופי ודרך חשיבה ייחודית משלהם.  אני יודע – הכרתי את שני עולמות התוכן הזה מקרוב.

וחיוני לא פחות לעתיד המקצוע – השקעה בדור הצעיר של המבקשים ללמוד תקשורת. מלגות שיאפשרו זאת. עידוד מתוקצב של פקולטות לעיתונות שתלמידים אינם נוהרים אליהן גם מפני שאינם רואים סיכויי העסקה ממתינה בעתיד. הטמעת המסר בשורות הדור הצעיר: יש וימשיך להיות צורך באלה היודעים ורוצים להביא לציבור תמונת מצב בדיוק כמות שהיא.

גילוי נאות: הכותב חבר בנשיאות מועצת העיתונות כשליח אגודת העיתונאים בירושלים.

מכתב גלוי לראש הממשלה בנימין נתניהו

זה יהיה קיץ חם. הרחוב הישראלי טעון המתחים הופך נפיץ יותר מאי פעם. שילוב של אבטלה- קורונה- סיפוח כן או לא. אם הייתי יושב לקפה של בקר עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו (העלות כולל הקרואסון שוקולד – עלי) הייתי אומר לו כך:

כאשר אתה נכבדי חוזר על המילה "התקשורת" בהקשר שלילי – כתב צלם של "ישראל היום" או של "הארץ" או כל כלי תקשורת אחר מכל גווני הקשת עלול למצוא את עצמו בעין הסערה. לא רק שלא יוכל למלא את שליחותו, חמור מכך –  הוא עלול להיפגע.

כך כתבי שטח. כך גם פרשנים ובעלי טורים. גם להם זכות להביע דעה מעבר לסיקור ועל בסיס סיקור ומבלי שיהיו מטרה נעה. כותבים ואנשי טלוויזיה ורדיו מכל קשת הדעות. הם כולם – התקשורת. הם כולם יוצאים לרחובות תוססים של אי שקט ומצוקה גוברת. מד הלחץ מזנק.

התחלתי את דרכי בעיתונות כ"כתב לענייני שטחים" בידיעות אחרונות". יצאתי בימים ובלילות להתנחלויות. לסיקור. לשיח. לקשירת קשרים ויצירת מקורות. לאחר פרק זמן לא ארוך מצאתי שאני מתקבל שם בהוגנות. שנוצרו יחסי אמון עם המקורות.

מדוע? – מפני שהם ידעו שאני כותב ואכתוב מה שאני רואה. אתאר מצב. אלך דרך ארוכה ואעקוף מחסומים כדי לתארו בדיוק. לעולם לא אסתפק במה שאמרו לי שקרה. ארצה להיות שם בעין הסערה. כמה שיותר קרוב – יותר טוב. וכמובן עם אפשרות לצאת במהירות ממעגל הסערה לעמדת דיווח בטוחה.

וכשהייתי כתב בכנסת או בוושינגטון בשליחות "ידיעות אחרונות" לא הזיז לי ולא הזיז לאף מסוקר – לאחר תקופת הכרות – האם אני בשמאל או בימין או באמצע. הייתי שם כדי לסקר ולעשות זאת בהוגנות ללא העדפת איש על רעהו. ללא סימון אדם מראש.

וכשאתה אדוני אומר "תקשורת" בהקשר שלילי חזור ואמור אתה מעמיד את הדור הנוכחי של כתבי שטח במצב שבו יתקשו מאד להגיע למצב יחסים כזה. יתקשו מאד לבצע את תפקידם. יועמדו חלילה בסכנה. יהפכו מטרה לשחרור זעם. אני חרד שהיום הזה יבוא. אני רואה סימנים לבואו. לאחרונה – הוא כבר כאן. והכתובת על הרחוב.

 אני מבקש ואני בטוח שיש רבים בתקשורת על כל גווניה שיהיו שותפים לכך- אל תהפוך את התקשורת למטרה. בלעדיה אין לנו דמוקרטיה בישראל. בלעדיה לא נוכל לחקור ולהביא לידיעת הציבור גם מה שכמה מנבחריו אינם רוצים שנדע.

לכן אני מתנדב באגודת העיתונאים בירושלים ובמועצת העיתונות לאורך שנים.

 כדי להגן על היכולת לסקר. להביע דעה. לעשות זאת ללא חשש פגיעה.

למתוח ביקורת גם על המבקר – כמובן. סימון כמטרה נעה– לא.