להיות או לא להיות (חפצים)

להיות או לא להיות (חפצים)

שאלה שהעסיקה דורות של עיתונאים במקצוע שהוא התמכרות. להשגת פרסום בלעדי. כותרת שמזיזה. אחר כך השפעה. יכולת לחרוץ תדמית של פוליטיקאים. של עסקים.

וכשמטפסים שלבים למעלה – לומר לאחרים על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב. להשליך כתבות של אחרים לתא שאריות. להשליך גם אחרים עצמם החוצה מהבית העיתונאי שלך-שלהם. לראות שהמשכורת שלך הולכת ותופחת עם המעמד החדש.

מסלול מרתק של עוצמה לכאורה מפני שלעולם איננה כולה או אפילו חלקה רק שלך. מפני שאתה נמשך על חוט כבובה. כשאתה עושה את דברו של מישהו המאציל לך את הכח על תנאי שתבצע בנחרצות. שתחתוך.

שתוציא ערמונים לוהטים מהאש. אתה ולא הוא. ואתה  הופך לאפליקציה מופעלת בשלט רחוק. לוחצים – ויש כותרת אוהדת. לוחצים – ויש כותרת פוגעת.

להיות או לא להיות שם? לטפס כל הדרך אל הצמרת הזאת?

bibi and nir hefetz zamir

ואיך בוחרים?

מעבר לניתוח הקר של הסיכוי והסיכון – מעבר לקיומה של "הבנה" עם בעל הבית – עניין של אופי. שהרי, סוד הקסם של מקצוע העיתונות בצד המדווח שלו לפחות – בהיותך מתבונן בזירה ומדווח מבלי שתהיה חלק ממנה.

אינך חייב לאיש דבר. אינך חייב לבד מן החוב הגדול מכולם – לאתיקה העיתונאית של השליחות בה בחרת. בתמצית, לדווח את הדברים כמות שהם. גם את דעתך שלך אם אתה פרשן ובעל טור. שלך ולא של אחרים. לכתוב ולשלם את מחיר הדיווח העצמאי.

אם יש אכן חיה כזאת, "אופי עיתונאי", מה מאפיין אותה? בעיקר, לא רק, הדחף להסיר מסכות ולא לעסוק באיפור. לראות מקרוב מאד את הדברים כמות שהם – ולדווח. להביא אותם במילים ובצילומים לידיעת הרבים.

מי מאיתנו שעסק אי פעם בסיקור לא קיבל את שיחת הטלפון מן הדובר בלשכה זאת או אחרת  בלילה שלפני הפרסום עם השאלה "איך יצאנו?" או, "איך אתה מוציא אותנו?" שאלה שיש בצידה הבטחה (סיפור בלעדי אחד לפחות) או איום (נמדר אותך).

אם כך, כיצד קורה שעיתונאים בכירים בעלי יכולת מוכחת חוצים קווים לשדה הפוליטי שהקידום בו במובהק בנוי על תן וקח?  חוצים מפני שגם בשדה הזה הם עדיין מסוגלים לומר "לא", לנוע ולא בלהקה. להיות הם עצמם – ולשרוד.

קשה – אך אפשרי.

להיות או לא להיות "איש של". שתי דרכים. בחירה מודעת. ולפעמים אף איננה כזאת – הדי. אן. איי העיתונאי מכתיב ומחייב. החלטה העומדת גם בפני אלה שממשיכים לדבוק בשליחות המקצועית שלהם אחרי המעבר מתקשורת מודפסת אל הדיווח ברשת.

 והחדשות הטובות: נותרו רבים במקצוע הזה שאינם יכולים שלא להיות מה שהם ומה שבחרו להיות –  עיתונאים.

הצילום למעלה: ניר חפץ עם בנימין נתניהו, דצמבר 2009 * צילום: יוסי זמיר/פלאש 90 * תודה ליוסי על ההתר להעלאת הצילום – כל הזכויות שמורות

 

פסיפס ירושלמי: כן, זה אפשרי

עו"ד יוסי חביליו, פעם היועץ המשפטי לעיריית ירושלים, היום מתמודד לראשות העיר, הזמין חברים להדלקת נר חנוכה במרכז המוזיקה בעין כרם.

בזה אחר זה עלו לספר בקצרה על חביליו שלהם נציגי שכונות שחביליו נתן להם יד טובה בעבר ובהווה במאבקים שניהלו. היו שם חילונים, דתיים לאומיים – וצמד חרדים.

נציג פאב של צעירים. קשישה שדיווחה על הסיוע שהיא וחברותיה זכו לו בהקמת מועדון משלהן. פסיפס ירושלמי אמיתי שחרד לעתידה של העיר ושואל את עצמו האם אפשר עדיין לחיות יחד.

הגבעה הצרפתית הבית של כולנו.jpg

חביליו היה שם כשביקשנו בשעתו את עזרתו בהדיפת תכנית עירונית להקמת מטמנה פוגענית בסמוך מאד לגבעה הצרפתית.

למי שאינו מכיר: בצפון העיר. סמוכה להר הצופים ולקמפוס האוניברסיטה העברית. ליד קו הרכבת הקלה. יש מעגל ערבי ממזרח ויש גם חומה. סמוכה מאד לריכוזי חרדים בשכונת סנהדריה (בעיקר עברית),  וברמת אשכול (הרבה אנגלית). גבעה עם גרעין חילוני תוסס מאד.

מה יהיה אופי השכונה בשנים הקרובות?

החזון של חביליו לשכונות הבירה קשה למימוש אך עדיין אפשרי גם בשכונה שלי: שכונה שהיא פסיפס אנושי מרתק. לכל רובד תושבים יינתן ביטוי: חילוני. מסורתי. חרדי. דתי לאומי.

מי שקורא לעצמו פלורליסט רגיש גם למצוקת אלה שאינם בדמותו שלו.  מוכן לראות בהקמה של מוסדות חינוך עבורם. מקשיב להם חרף חששות ("הנה הם באים וברגע שיהיו כאן רוב יגרשו אותנו החילונים מפה").

שמעתי, ראיתי, הייתי בסרט הזה. בית הספר של שנות ילדותי בשכונת מקור ברוך– בית ספר "לילדי פועלים" על שם ברל כצנלסון – הוא עתה ישיבה. בכל שכונה תמצא מי שיספר לך שהוא "פליט" של שכונה אחרת ששינתה את פניה עם השנים.

ועדיין – אומר "לא" להדרה של מגזר זה או אחר. כשיש גרעין נחוש של תושבים שאינם נוטשים – שכונה יכולה לשמור על אופייה גם כשהיא מעורבת מאד.

ניתן למצוא שפה משותפת של אחדות, עזרה הדדית ורגישות גם בשכונה טעונה ואיכותית כמו הגבעה שלי שבה כל עץ שנעקר מביא תגובה נזעמת וקריאה לפעולה מתקנת של עשרות תושבים שאיכפת להם.

יותר מזה-  אם רק נרצה ואם נשקיע הגבעה הצרפתית תהפוך למודל של דו קיום. של סובלנות. של חיים ביחד מבלי לטשטש הבדלים. מבלי להתעלם ממחלוקת. אך תוך הבנה שנוצרה בה תרבות חיים ירושלמית ייחודית המחבקת סטודנטים במעונות, זוגות צעירים ואזרחים וותיקים.

כן. חיים ביחד. עם כל צלקות טרור העבר וטרור נמשך. חיים ויוצרים ירושלים של דו קיום עם איכות חיים מרתקת.

לפעמים, בבקר צח, אפשר לראות אפילו ים (המלח).

שמח בגבעה. וירושלמי למהדרין.

 

בצילום של המנהל הקהילתי מאירוע במרכז השכונה: דור העתיד בגבעה: יחד, עם ובלי כיפות לראשי הילדים

 

מכתב גלוי אל המפכ"ל רוני אלשיך

blog police 5_Fotorנכבדי, עוד מעט ימלאו שנתיים לכהונתך בצמרת המשטרה. "רוח המפקד" הנושבת מן הצמרת ומניעה את השורות אינה משדרת הבנה לתפקידה של התקשורת בשטח. היא מדברת בלשון "אנחנו ואתם".

קריירה ביטחונית מפוארת כסגן ראש השב"כ וממלא מקום ראש השב"כ אומרת רתיעה מחשיפת מידע והפצתו לציבור הרחב.

 אך כך אמרת בעת שמונית לתפקידך: "מאז שגמלה בלבי ההחלטה לקחת על עצמי את המשימה לשמש כמפכ"ל הרגשתי, באופן מוחשי, עד כמה חזק הקשר בין חברה מתוקנת ובריאה ובין משטרה איכותית המשרתת אותה, עד כמה באמת ובתמים נחוצה ההצלחה של המשטרה וכנגזרת מכך, מהו כובד השליחות המוטלת על כתפי".

אין חברה מתוקנת ובריאה בלי עיתונות חופשית. אין עיתונות חופשית הממלאת את תפקידה ושליחותה ללא יכולת להגיע אל כל זירת אירועים, לתעד נאמנה את הקורה בה, להביא את המסר והצילום אל הציבור הרחב.

נכון, במעגל לוהט של אירוע קשה נוכחות עיתונאים וצלמים עלולה להלהיט עוד יותר את הרוחות. עלולה להביא אף לפגיעה פיסית בכתב המנסה לתעד. חובתה של המשטרה כפולה: לאפשר תנועה של כתבים גם קרוב מאד אל האירוע המתגלגל ולהגן עליהם אם יסומנו כמטרה בהמון שאיבד שליטה על יצריו.

נכון, בעידן התקשורת און ליין קשה יותר להבחין בין עיתונאי המודע גם לחובות המקצוע שבחר בו לבין בעל בלוג המבקש להעלות צילום מקרוב מאד בפייסבוק.  אך עיתונאים נושאים תעודות זיהוי של לשכת העיתונות הממשלתית ו/או של האיגוד המקצועי שלהם. זאת גם זאת – לאורך השנים נוצרת הכרות קרובה. קציני משטרה מכירים היטב את אלה המגיעים עימם לזירת אירוע חמה – עיתונאים, צלמים, צוותי טלוויזיה.

נכון, היית רוצה אולי לראות דובר מקצועי לצד כל מפקד בכיר בשטח בעת שכתב תוקע לעברו מיקרופון ובצמוד לו שאלה שלא תמיד קל לענות עליה.

אך ברגעים האלה דווקא נכונות של המפקד בשטח להגיב ולומר את דברו על תמונת המצב כמות שהוא רואה אותה – משדרת לצופים מסר של אמינות ביכולת המשטרה להעריך את מה שקורה ולהביא לציבור מסר של מזעור סכנות. כך גם לגבי יכולתם של קצינים בכירים ברמת מפקדי מחוז להתראיין ולהביא את האני מאמין שלהם לציבור.

תקשורת ומשטרה אינם בשני צידי המתרס בחברה בריאה ומתוקנת.

מתרס כזה קם וניצב לנגד עינינו.

בידך להסירו.

 

 

לתקוף? מותר * תגובה? "אין צורך"

"מועצת העיתונות, בראשותה של שופטת העליון בדימוס, היא גוף שמסמל את אחדות התקשורת ואת השילוביות שלה עם ממסדים חזקים נוספים ששמו להם למטרה להפיל את נתניהו".

כך כותב אמנון לורד בטור דעה ב"ישראל היום". בכ-17  שנות ההתנדבות שלי במועצת העיתונות כנציג אגודת העיתונאים בירושלים לא זכור לי שהתחברתי עם ממסד כלשהו כדי להפיל את נתניהו.

כתבתי איפא רשימת תגובה למדור הדעות ב"ישראל היום". ציינתי כך:

עד כמה שזכרוני העיתונאי אינו בוגד בי לא פעלתי להפלת נתניהו גם לאורך סיקור הזירה הפוליטית עבור "ידיעות אחרונות" ככתב פרלמנטרי ופוליטי וכתב בוושינגטון.

מה באמת מסמלת מועצת העיתונות בהקשר של נתניהו מול "התקשורת"?

מאז שנבחרה שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר לתפקיד הנשיאה היא נקטה בעמדה ברורה של קבלת "ישראל היום" לשורות המועצה כקול שווה נוסף במארג תקשורתי המכבד את זכות הציבור לדעת – עובדות ודעות גם יחד. קול שהוא חלק מן הרב גווניות של הדמוקרטיה הישראלית הפעילה.

ועם זאת ברור לכל חברה וחבר במליאת ובנשיאות המועצה כי לאמירות של העומד ליד ההגה נגד התקשורת כולה – כאילו היתה מקהלה של מסר אחד – עלולות להיות תוצאות קשות.

daliad

כשאני כותב זאת אני חושב על הכתב בשטח. נע לא אחת בהמון סוער – ימין או שמאל – מנסה לראות ולתעד מה קורה, מנסה לכתוב, להקליט ולצלם ולשגר את דיווחו למערכת גם בזירה אחוזת יצרים ולחזור הביתה בשלום.

הייתי בסרט הזה, אני זוכר היטב כמה קל להפוך כתב בתנועה למטרה. אני מצפה מראש הממשלה לכבד את אלה המביאים את הדיווח מן השטח. גם את העיתונאי החוקר המנסה לאמת עובדות. להצליב מידע. לטפח מקורות. להביא תחקיר שאינו מונע על ידי שאיפה להפיל או לבנות. רק לדווח.

יש כאלה בתקשורת. לא כולם. אך יש כאלה.  מועצת העיתונות משולבת באלה הסבורים שיש להגן על העשים את שליחותם נאמנה. השילוב היחיד במועצה שיש לי זכות להיות חבר בה".

עד כאן הרשימה.

להלן תגובת עורך מדור הדעות ב"ישראל היום":

שלום רב

"תודה על הפניה והתגובה על מאמרו של אמנון לורד, אך אין צורך בפרסום המאמר. באם תהיה מעוניין אעביר את הדברים ישירות אל הכותב.

המשך שבוע נעים

עמרי"

תודה עמרי. לאפשר תגובה על תקיפה – אחד מכללי היסוד של עיתונות אתית. אז יש צורך. המשך שבוע יצירתי גם לך.

חיים

צילום דליה דורנר: עמיתי המוכשר הצלם יוסי זמיר / סוכנות "פלאש 90" * תודה על הרשות להעלותו בבלוג זה

 

 

"קו חם" עיתונאי בין אגודת העיתונאים בירושלים לאגודה הפלסטינית: נחוץ יותר מאי פעם

אני קורא בצער על פגיעה בעיתונאים פלסטינים במהלך סיקור עימותים בסוף השבוע האחרון והלוהט של יולי.

השאיפה הטבועה בכל כתב שטח היא להגיע קרוב לאירוע. להיות בו. לתעד. לצלם. לצאת מן המעגל ולשגר את החומר למערכת. הייתי בסרט הזה לא מעט פעמים בעברי ככתב בשטחים. ההתקרבות לאזור "חם" טעונת סיכון גם לנושאי מצלמות וסימני זיהוי ברורים ובולטים של תפקידם העיתונאי. אם מתבצע ירי הם נחשפים אליו. ועם זאת, ברמת מודעות גבוהה יותר של כוחות של מפקדים בשטח לזכות העיתונאים לדווח – אפשר למזער עיכובים וחסימות ואפשר לייצר מסלולי סיקור בטוחים יותר.

פעם אחר פעם, בכינוסים בינלאומיים של איגודי העיתונאים באירופה כנציג אגודת העיתונאים בירושלים, ביקשתי מעמיתים פלסטינים לפעול יחד להקמת קו חם, טלפון אדום. הצעתי אמצעי תקשורת מיידית שבו נזעיק אלה את אלה ונבקש סיוע. יש עיתונאי בשטח, הוא בבעיה קשה, הוא נחסם ואולי גרוע מכך – פנו למי שצריך לפנות כדי שיחלץ, יגיע, יממש את זכותו לדווח או לפחות יפונה בשלום. כל זאת בברכת הנהלת האגודה וראשיה, הרואים בזכות לסקר מקרוב זכות עיתונאית ראויה להגנה ומימוש.

הבחירה המועדפת של עמיתינו הפלסטינים היתה לחלץ הודעת גינוי נוספת של הכנס לישראל ויחסה הנוקשה, כביכול, לתקשורת החופשית.

אך אם צריך לקבל שיעורים בתקשורת וזכותה לבקר את הממסד ואת פעילות זרועו הארוכה  בשטח – הרשות הפלסטינית אינה המורה המוסמך.

הודעת גינוי לישראל מרפדת ככל הנראה את שובם הביתה של נציגי איגודים פלסטינים מכנס בינלאומי. הודעת שיתוף פעולה עם ישראלים, גם עם עיתונאים, עלולה להיתפס כשיתוף פעולה עם האויב הציוני.

כאשר היתה באחד הכנסים באירופה הסכמה לתיאום מהלכים לסיוע לעיתונאי בשטח – חזרו בהם הנציגים הפלסטינים ממנה עם שובם לרמאללה וניסו להציגה כלא היתה, כעוד תרגיל תעמולה גרידא. אני מניח שההסכמה קצרת החיים הושגה ללא אישור מרמאללה – ממי שרשאי לאשר.

 לא נפסיק לנסות. לקוות. להאמין שמעבר לנטיות ולמטעני לאום יש לכל עיתונאי, ללא הבדל מוצא ומין, חובה להושיט יד מסייעת לעמית המנסה לתאר מצב – מתוכו. כשהוא מתהווה. גם מתוך האש.

 

העיתונאים באירופה, טראמפ – ואנחנו

האיגודים המקצועיים של העיתונאים באירופה נגד טראמפ

אך כשמדובר במזרח התיכון- יש בהם כאלה השוכחים ערכי יסוד עיתונאיים

 

חיים שיבי, בוקרשט

יצאתי עם אורה עריף כץ לבוקרשט בירת רומניה לייצג שם את אגודת העיתונאים בירושלים בכנס השנתי של איגודי העיתונאים באירופה – EFJ .

היה רגוע  שם מדי בכל הקשור לזירה המזרח תיכונית. אינני זוכר כנס שבו לא ניטש מאבק תדמית בין ישראלים לבין פלשתינאים. אך הפעם לא ראיתי הכנות להודעת גינוי כלשהי לישראל, הכנס היה עסוק בדונלד טרמפ.

רגוע מדי. אמרתי לאורה: אני מרגיש שזה יבוא. וזה בא.

הם אינם מאוחדים בכל, נציגי האיגודים המקצועיים של העיתונאים באירופה. אך הם מאוחדים לפחות בגיזרה אחת של קרב ההישרדות של התקשורת בעידן פייסבוק: זאת שמול נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

וכך קובעת הצעת ההחלטה שהתקבלה ללא מתנגדים במהלך דיוני הכנס:

"הוא אומר על העיתונאים שהם גדולי הכזבנים בתבל, הוא מתאר אותם כאויבי האומה. הוא אינו מעניק זמן שאלות לעיתונאים במסיבות עיתונאים. הוא פוגע בכתבי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט כמו גם בשדרי רשתות הטלוויזיה. הוא מאשים את התקשורת ביצירת פייק ניוז אך אינו מציב  מידע שונה המזים את המידע שמביאה התקשורת.

ולכן, מחליטה הועידה השנתית של איגודי העיתונאים באירופה המתכנסת עתה בבוקרשט, רומניה כי היא מצהירה על התנגדות מוחלטת להתנהלות הנשיא טראמפ מול תקשורת שאינה אוהדת אותו. זאת תוך גילוי בערות באשר לחשיבותה של עיתונות חפשית בדמוקרטיה. אנו מזכירים לנשיא שהיתה זאת עיתונות חוקרת שהביאה לסיום עידן ניקסון בעקבות חשיפת פרשיית ווטרגייט ב-1974.

חברי הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים מצהירים על הזדהות עם העיתונאים האמריקנים תחת מתקפה נשיאותית. אנו מעודדים אותם להמשיך בסיקור ביקורתי כיאה לעיתונות חפשית בדמוקרטיה. אנו מביעים התנגדות נחרצת ללחצים פוליטיים המובילים להכוונה נשיאותית פופוליסטית מן הבית הלבן שיש בה כדי לפגוע בעיתונות ובעיתונאים בעולם כולו".

לא, הוא איננו חביב התקשורת – גם לא באירופה.

EFJ 2017 ANNUAL MEETING_Fotor.jpgהדיונים נמשכו. הכנס עמד להסתיים. ואז נטל נשיא האיגוד האירופי מוגן בלישרד (דנמרק)  את המיקרופון והקריא הודעה ארוכה של האיגוד הפלשתינאי בגנות ישראל וההתעמרות בתקשורת הפלשתינאית. והראיה: מעצר של עיתונאי פלשתינאי בדרכו לועידה.

ביקשתי את המיקרופון כדי לומר לצירים כי למיטב ידיעתי זהו סיפור מן השנה שעברה הממוחזר עתה שוב, לומר שאנו מציעים כל שנה מחדש קו אדום של עזרה הדדית בין עיתונאים ישראלים לעיתונאים פלשתינאים. כשהם מסכימים לכך במהלך כינוסים בינלאומיים הם מכחישים את הסכמתם בשובם לרמאללה. נשמע טוב באירופה. לא נשמע טוב בבית.

אלא שהנשיא מוגן סירב להעניק לי את זכות התגובה. סגנו אמר לי בבקר שאחרי שרבים סברו כי זאת טעות. סברו אך לא פצו פה.

כתבתי למוגן מכתב גלוי שהופץ בין צירי הכנס:

"לאורך שנים תמכתי בהשתתפות פעילה של נציגי האגודה בקהילת העיתונאים האירופית. סברתי שהאיגוד האירופי יוכל לבנות גשר של אמון בין עיתונאים כדי לסייע להם במשימה משותפת: לדווח מה קורה בשטח.

היום כאשר סרבת לתת לי מיקרופון כדי להגיב הרגשתי שאולי היתה זאת אשליה. עיתונות היא בעניין של הבאת האמת ככל שניתן להשיגה. כדי להשיג אותה יש לנהוג ביושרה, לפנות למספר רב ככל האפשר של מקורות, להצליב מידע. גם לבקש תגובה למסר ממי שעלול למצוא את עצמו נפגע.

אם יש עיתונאי פלשתינאי הזקוק לסיוע כדי להגיע ליעד זה – נסייע לו אם יפנה. אם יש טענה פלשתינאית מדוע לא התבקשה תגובתנו כדי שנוכל ללמוד את הפרטים ולהגיב. והרי הבאת כל המידע האפשרי בעימות הוא בנשמת המקצוע שאנו כולנו כאן כדי להגן עליו.

זאת גם זאת: קשב לאחר, הימנעות מסיסמאות, נכונות להבין בפתיחות גם מסרים סותרים ואת המסתתר מאחוריהם – זאת עיתונות שאני כאן כדי לשמר את ערכיה. אמשיך לעשות זאת בכל זירה אפשרית – אך אחרי היום – ללא ציפייה לידך המסייעת".

בצילום: רגעים במהלך הכנס

קרל ברנסטין ועיתונות בעידן פייסבוק

הכנסים של מועדון העיתונות במשכנות שאננים בירושלים מביאים לבירה פעילים בזירה התקשורתית מכל רחבי העולם. עיתונאים כמו גם דוברי ממשל. בכנס שהתקיים בימים אלה בנושא חופש עיתונות היה גם כוכב שהביא השראה לדורות של עיתונאים חוקרים: קארל ברנסטין מן הצמד וודוורד וברנסטין, חושפי פרשת ווטרגייט שהונצחו בסרט שהיה ציון דרך – "כל אנשי הנשיא".

carl 3_Fotor

נאומו חשף מיד את הדי. אן. איי העיתונאי שלו: ישיר. עתיר ניסיון. חי את ההגדרה של הייעוד העיתונאי ומתמצת אותה במשפט מפתח אחד: להביא את תמונת המצב כמות שהוא בדיוק המירבי האפשרי. וכדי להשיג את הדיוק המירבי האפשרי זקוק העיתונאי לנחישות וחריצות של איסוף המידע והצלבתו ובדיקת המקורות שלו.

הניו-ג'ורנליזם יאמר לנו שהמשימה אבודה מראש. כל אחד והראש שלו. כל אחד והאמת שלו. אך ברנסטין ורבים שהלכו בדרכו ישיבו שגם אם יש דרכים רבות לדווח – עובדות הבסיס של דיווח עיתונאי יכולות להיות קרובות מאד למציאות – או שאינן כאלה. בדוקות ביסודיות – או לקוטות מן הרשת.

היתה הסכמה כללית בערב הפתיחה של הכנס בהנחיית אורי דרומי העומד בראש מועדון העיתונות בירושלים: דוקא בעידן הרשת, ועוד יותר מבעבר בימים אלה שבהם כל גולש הוא גם מדווח – יש חשיבות רבה לדיווח עיתונאי חוקר. נוכחותה הפעילה בכנס של העיתונאית מן השורה הראשונה של התקשורת בישראל, אילנה דיין, היתה תזכורת למי שזקוק לה: המסורת של עיתונות חוקרת ללא פשרות – נמשכת.

שאלתי את ברנסטין האם התאגדות של עיתונאים ופעולה משותפת להענקת ביטחון תעסוקתי לעיתונאי היא ערובה, מניסיונו שלו, לחיזוק כח העמידה של המדווח בפני לחצים של "בעל הבית". בין שהוא בא ממרחבי ההון או ממרכזי השלטון. ברנסטין השיב כי היה שם בעצמו באיגוד עיתונאים בתחילת דרכו ויש בכך כמובן כדי לתרום – אך אחוז המאוגדים במועסקים בכלל ובתקשורת גם כן ברחבי ארצות הברית אינו גדול ונמצא בירידה.

atar carl_Fotor

חלק מן השיח המרתק של דוברים מן הארץ ומחו"ל עסק בעידן טראמפ והאשמותיו בדבר "פייק  ניוז". מציאות חדשה שלא מן הנמנע שתחזיר את תודעת הצורך הקיומי לפעמים בהתאגדות גם לזירת התקשורת האמריקנית.