כך הפכה הפדרציה הבינלאומית של איגודי העיתונאים למובילת מסע אנטי ישראלי חסר תקדים

לאורך שנים של מאמץ ליצור שפה עיתונאית בינלאומית משותפת ייצגתי כחבר הנהלה את אגודת העיתונאים ירושלים בכנסים של הפדרציה הבינלאומית של איגודי העיתונאים. IFJ

עכשיו הפכה הפדרציה הזאת ממנה פרשנו זה מכבר במחאה לראש חץ במסע אנטי ישראלי המציג את ישראל כמדינה הרודפת ומחסלת עיתונאים בעזה.

עד כדי הכרזה על יום כתיבת הרשימה הזאת – 26 בפברואר 2024 כיום הזדהות בינלאומי עם האיגוד הפלשתינאי ועיתונאים פלשתינאים בעזה.

כן, היו זמנים שבהם האמנו בירושלים שאפשר לדבר בשפה עיתונאית משותפת. אני זוכר הצעת החלטה שזכתה לרוב שהבאתי לאחד מן הכנסים של הפדרציה באירופה: ישראלים ופלשתינאים יקימו קו חם משותף.

עיתונאי ישראלי שנקלע למצוקה בעת סיקור בשטחים יוכל לפנות ולקבל סיוע ישראלי-פלשתינאי של איגודי העיתונאים – כדי לחלצו. כך גם עיתונאי פלשתינאי הזקוק לעזרה.  

הידיים הורמו שם בעד. כשחזרנו למזרח התיכון לא היתה תשובה פלשתינאית לשאלה מה קורה. לא אישרו להם. או אולי מראש לא היה להם עניין בכך.

פרשנו מן הפדרציה ואחרי הפרישה הקו האנטי ישראלי הלך והתגבר. היום הוא הגיע לשיאו. ישראל היא אויבת התקשורת הבינלאומית המנסה לדווח. חמור מכך – מחסלת עיתונאים.

עיתונות מקצועית חופשית לדווח קיימת, על פי האיגוד הבינלאומי- בעולם הערבי.

האמנתי ואוסיף להאמין בשפה בינלאומית משותפת של עיתונאים המוכנים לברית של הגנה על המקצוע בעידן הציוצים ברשת, סגירת כלי תקשורת ופיטורין שרירותיים.

את כל זה לא נמצא ב-IFJ.

גם המגרסה נבהלה

המגרסה שלי נבהלה וחדלה לתפקד. וזה אחרי שהזנתי אותה בערימות ניירת מצטברת של רשויות המדינה וחברות ביטוח. דיווחי הביטוח הלאומי, רשות המיסים והתחבורה ורשויות נוספות, גם חברות ביטוח ופנסיה וגם דרישות אחרונות לפני ניתוק (שילמתי).

הצטברו תיקים לאורך השנים ובעיקר בשנות הטרום תקשורת ברשת. כל כך הרבה נייר לאומי ועיסקי שנועד  להזהיר וגם לוודא שאני בסדר עם מי שצריך לשלם לו כדי שיום אחד – ישלם לי. בתנאי שאני עומד בכל דרישות התשלום עכשיו כמובן. למישהו היה זמן להדפיס ולשלוח. לפעמים גם בתוספת צבע אדום – שאבין שזה דחוף.

והנייר הזה נבלע במהירות במגרסה והפך לרצועות דקות וזאת היתה פרידה טובה. ניקוי מדפים וראש. עד שגם היא החליטה שעד כאן. יש גבול.

לקחתי אותה למקום ממנו רכשתי אותה. חנן מכשירי כתיבה בקניון שכונת רמות הירושלמית. הבוס שם קיים איתה שיחת אזהרה אך הכל בהבנה.

היא חזרה לגריסה אבל היה ברור לי ולה – נותנת הזדמנות נוספת אך בבקשה רבה – די לערימות האלה.

סגרנו.

כן, גם ערוץ 14 – וכן, עם תווית PRESS

כן, גם ערוץ 14 שהאיש שלו בשטח סוער  עתי שלו מוקף מפגינים מפריעים פעם אחר פעם וכך גם מערכת וכתב/ת כל ערוץ אחר רשאים לצפות למסלול מוגן בהגעה אל לב הסערה ואחר כך ביציאה ממנה אל המערכת עם כל החומר ששודר ונאסף.

באווירת מלחמת הכל בכל ו/או שאתה איתו או שאתה נגדו, בסערת הרפורמה שתציל והמחאה נגד הרפורמה שתחריב יש רגעים של הפתעות לטובה.

כך, הדיון האחרון בועדת הכנסת בראשות ח"כ דוד ביטן (ליכוד). כחבר מליאת מועצת העיתונות בשליחות אגודת העיתונאים ירושלים היה לי עניין רב בדרך בה יוביל ביטן את הדיון בנושא גיבוש נוהל משטרתי שימנע תקיפות עיתונאים.

לא ריחף כל סימן שאלה על עמדתו של ביטן שקרא לצמרת המשטרה להתייעץ בהקדם עם נשיא מועצת העיתונות המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס חנן מלצר. לא להסתפק במילים נוכח האלימות הגוברת הפוגעת באלה הבאים למלא שליחות ציבורית שבלעדיה אין דמוקרטיה.

ביטן קרא למצב בשמו: היו המלצות ולא היה מחסור במילים על הצורך להטמיע בשורות המשטרה את החובה להגן על עיתונאי/ת בעת שהם נמצאים בשטח סוער. עכשיו צריך לבצע.

להגן בחזית כפולה: לא לפגוע במביאים לציבור תמונת מצב כמות שהוא וחייבים לתעד ולהעביר למערכות את מה שראו ומה שראתה המצלמה. לא לאפשר למפגינים שאינם רוצים לראות מצלמה של ערוץ זה או אחר לפגוע במדווחים.

מחלקים את הזירה הפוליטית לאלה שבעד זכות התקשורת לעשות את שליחותה בכל מצב, לאלה שלא רוצים אותה אם אינה משלנו. ביטן הרים קול ברור: כן, תקשורת בשטח וגם בלי תעודת כשרות של מישהו.

נמשכת מחלוקת אם צריך עיתונאי לשאת תווית זיהוי של מקצועו. דוקא בימים בהם כל רגע מתועד במצלמות טלפונים סלולריים של אלה שבעד ואלה שנגד ומועלה לרשתות –  נכון יהיה לאפשר למי שאמור להגן על התקשורת המקצועית במאמציה להביא דיווח עיתונאי אמין, לזהות אותה ואת הצורך לאפשר לה לנוע קרוב ככל האפשר אל לב הזירה.

יאמרו שתווית זיהוי תקל זיהוי גם על מתנכלים. אך אלה יודעים גם כך לזהות צוותי ערוצים בין אם יש להם ובין אם אין להם תווית מקצועית מזהה – על חולצה או כובע. ראינו זאת בשידור חי. עכשיו נותר לומר תודה לביטן ולהמתין לתוצאות המפגש שלו עם נשיא מועצת העיתונות. יש תקווה.

כן אפשר וצריך- גם עכשיו

באחד הפאנלים של העליהום התורן – עכשיו על המפקד הזמני של גלי צה"ל דני זקן – שמעתי משתתפת אומרת בלהט כי בתקשורת של היום אין עוד מקום להפרדה בין דעות לבין עובדות במסר העיתונאי. מפני שהפרדה כזאת במציאות העכשווית – בלתי אפשרית.

כך השליכה באחת את עקרון היסוד של עיתונות מקצועית – היישר לפח – עם דני זקן.

ואני אסתכן כאן בקבלת ציון נכשל ממנה בקביעה כי דווקא עכשיו, בתקשורת של 2023 הנעה על הקשת הרחבה של עיתונות, אתרים, ציוצים, פוסטים ובלוגים – ההפרדה בין דיווח לבין דעות היא סיבת הקיום הנחוצה יותר מאי פעם של תקשורת עיתונאית מקצועית.

אני נזכר בצעדי הראשונים בעיתונות ככתב ל"שטחים"  ב"ידיעות אחרונות". את קבלת הפנים הצוננת בהתנחלויות ואחר כך את ההבנה של בני שיחי שם שכן, זה אפשר וזה קורה – אני משאיר דעות מאחורי המחסום הצבאי שעוצר אותי בדרך ואני מגיע לשטח עם רצון להיות קרוב ככל שניתן להתרחשות החמה.

כדי לראות, להבין, לשאול – ולהספיק לדווח בזמן למערכת המשגרת מסרים בהולים – "איפה אתה" – לגיליון של בקר המחרת.

לדעת להכיר גם את מי שעורך את הטכסט. לזהות את מי שאינו נוהג בו בדרך שבה דווח. ואם צריך – להבהיר לו בסיוע העורך  הראשי את דעתי על כך.

מה היא סיבת ותכלית הקיום של תקשורת מקצועית בים המסרים היוצרים את "הסערה" התורנית? אותה הפרדה בין דיווח עיתונאי מקצועי לבין כל מי שיש לו מה לצייץ על הנושא החם "המסעיר".

יגידו לי שאי אפשר. כל אחד מביא את המטען  והדעות שלו מדרך חייו. אומר להם שאפשר אם מבינים את החובה המקצועית ואת היכולת. כן, אפשר להביא קשת דעות. כן, אפשר להצליב מידע כדי לזהות הטעיה. כן, אפשר להשאיר את האגו המדווח מאחור ואת "החשיפה" המוקיעה  הלוהטת מאד לטובת תיאור מסכת עובדות כמות שהן ורק לאחר שנבדקו מקרוב.

אני מסתכן בציון "נכשל" של "אשת התקשורת" התורנית בפאנל החם העכשווי על הבאת מסר מיושן שכזה. עוד יגידו עלי שאני חבר של דני זקן  – והלך עלי. (גילוי נאות – עשינו יחד כברת דרך ביוניון הירושלמי).

אני אומר להגנתי שאחרי המשימה העיתונאית הראשונה בחיי – עורך עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית תוך כדי לימודי משפטים – נסעתי ללמוד תקשורת לתואר שני בבית ספר לעיתונות במיסורי, ארה"ב. המורה המוביל היה בעברו עורך עיתון במערב התיכון.

השיעור שהטמיע נותר בכולנו שהקשבנו לו דרוכים: לעסוק בעיתונות כדרך חיים? חובה להביא לציבור תמונת מצב כמות שהוא  גם כשיש לחצים, גם כשמפתה מאד לצבור מוניטין  דעתני – ולהניח לאחרים את העיסוק הזוהר יותר: הפרשנות.

אפשר להפריד. כך אז – כך  גם עכשיו.

יותר מכך – חובה להפריד.

יום ירושלים בצפון ירושלים

יום ירושלים בבקר מואר בשכונת הגבעה הצרפתית – גבעת שפירא בירושלים.  בדרך לאורך הכביש שאני נוסע עליו אני רואה את עמודי ההגנה שהוצבו (על ידי פועלים ערבים) ליד תחנות קווי האוטובוס למניעת פיגועי דריסה.

 בצומת הקרובה לבית, ליד תחנת דלק, פינת הרחובות חיל יהודי לוחם ולוחמי הגיטאות –  לא מומלץ לפנות שמאלה כי או אז המכונית נכנסת לתחומי הכפר עיסאוויה – ואין לדעת איך תצא משם אם בכלל. אזהרה חוזרת לכל מבקר שמגיע מן השפלה.

ועדיין, ולאורך השנים  זה הבית שבו גידלנו ילדים. גרים בו יהודים וערבים ובשכונה הזאת יש דיאלוג, יש הבנות, יש גם פעילות משותפת. ועדיין – לא פסה תקווה כי תהיה כזאת גם בכפר השכן. גם בו יש הרוצים בדו קיום ושכנות טובה, מעריכים את השקעות הענק שמבצעת העירייה בתשתית שהוזנחה לאורך השנים.

ובלי אשליות: כן, יש סמוך מאד מערך הסתה. כך לאורך כל השכונות בצפון ובדרום העיר. אין קיום בטוח בלי מודעות לכך, בלי פעילות נמשכת לסיכול כל פגיעה.

 ויש הערכה לעול ולאתגר הגדול המוטל על משטרת הבירה ומשמר הגבול. ויש שילוב ידיים להתנדבות במשמר האזרחי כדי לתת לכוחות הביטחון את כל הסיוע האפשרי.

זה הבית שלנו. ביום ירושלים ובכל ימות השנה.

 לא זזים מכאן.

לא חדלים לקוות.

הרגעים של היד המושטת לעזרה

את המילים הבאות כתבתי לעיתון הנפוץ ביותר בשכונת מגורי- הגבעה הצרפתית בירושלים. כתזכורת גם לעצמי שבסערת הקרע והשיסוי מבפנים וגל טרור מבחוץ – יש גם רגעים של ביחד ואפילו קרוב לבית.

***

אנחנו כולנו בימי הטוויטר, פייסבוק, וואטסאפ. גם בשיח השכונתי הער מסביב לשעון.
והוא מלמד הרבה: היכן נפער בור מסכן נהגים בדרך. בור שהפך בגשם לבריכה. אולי כי פועלי שיפוץ התשתיות הנמשך פתחו-סגרו-פתחו את הכביש.
מה היה האיום הבטחוני האחרון ונקווה שלא בא מן הכפר השכן שאנחנו לא קופצים אליו לשיח רגוע על מצב המרחב עם מטעמים על האש, חומוס. אפילו לא לקפה.
אך יש בשיח  רגעים שמדברים אלי יותר. מביאים את רוח הביחד והרצון לעזור לשכן:
קשישה נראית על כסא גלגלים לבדה בחוץ, בקור.
למה? האם ננטשה? איבדה התמצאות ?מה עושים למענה ואיך פועלים עכשיו ומהר.
אין חשמל? קר? גם מיטה חמה מוצעת למי שמנסה לעבור בשלום לילה קפוא.
כן, יש תגובה אפילו אם חתולת בית (או רק כניסה) יצאה לסיבוב הלילה שלה ולא חזרה בבקר.
היכן היא השובבה? מי ראה אותה?
סליחה…גם כלב כמובן שנראה משוטט עם פירוט רחוב, כולל צילום.  מי יודע של מי הוא? ואולי לאמץ?
ומי יכול להמליץ על מסעדה קרובה? לתרום ציוד מחמם חורף לסטודנטיות? ציוד למשפחת פליטים נזקקת?
ויש תמיד מענה. יש יד מושטת לעזרה  ולא במילים בלבד. במעשים.
זאת היא היד שהופכת את הגבעה הצרפתית לבית של כולנו.
בית חם – גם בחורף.

"שיטת ידיעות אחרונות" – זווית אחרת (לשם שינוי)

אני קורא בעניין את סדרת הרשימות המתפרסמת ב"העין השביעית" ובמרכזה העיתון "ידיעות אחרונות", משפחת מוזס ובעיקר נח ונוני מוזס, דב יודקובסקי.  סדרה דעתנית מאד.

עבדתי בעיתון הזה לאורך 26 שנים ובתפקידים מרכזיים כמקים ועורך עיתון מקומי, כתב בשטחים, כתב בכנסת, כתב בוושינגטון.

אז קבלו זווית אחרת (לשם שינוי): לאורך 26 שנות כתיבה ועריכה לא נמצאו במערכת העיתון אחת או אחד שהעז לומר לי מה לא לדווח ואיך לכתוב. לעוות  לחלוטין ידיעה שלי. לזרוק ידיעה משמעותית לפח.

כן, בסופה של תקופה הגיע לעמדת מפתח בצמרת אחד שהחליט שדי  ומספיק עם השיבי הזה ועד כאן _ ונוני לא עצר בעדו. אך אין בכך כדי לבטל פרק חיים של עשייה עיתונאית עם מרחב כתיבה ויצירה רחב הרבה יותר משהיה לי בעיתון ממנו הגעתי – "על המשמר".

לא אכלתי גפילטע פיש על שולחנה של פולה מוזס. אך אני זוכר היטב את האנושיות החמה של נח ז"ל כשהייתי מגיע ככתב שטחים אל המערכת כדי להספיק לערוך שם – אז בדפוס בלט – את המהדורה המקומית של "קול ירושלים". המקומון הראשון של העיתון. את הנזיפה שלו על אחור קל בהגעה. את החיבוק  המתנצל כשאמרו לו שאיחרתי כי הגעתי היישר מדיווח בשטח.

זוכר היטב גם את המבט החודר של דב יודקובסקי – שותה כוס תה עם קוביית סוכר בפיו – כשהבין מיד כי סיקור הכנסת זאת  המשימה המתאימה לי יותר מאשר הסיקור המדיני. מפני שאני אעדיף להתבונן מקרוב אך לא קרוב מדי על הנבחרים ולא ארצה לבצע חיזור צמוד. לא מחזר כלל.

לאורך השנים פעלתי גם במסגרת ועד העובדים של העיתון. נח ז"ל היה מושיט יד אל מגירת הגלולות השמורה עימו כמי שחש לפתע ברע כשהייתי מבקש – עם חברי לוועד – עוד נופשון סוף שבוע במלון על שפת הים לעובדים. אך סוף שבוע כזה ניתן.

מאחל לכל עיתונאית ועיתונאי במרחב ההישרדות של היום את התנאים שחילצנו עבור העובדים בעידן החוזה הקיבוצי בעיתון שהיה גם בית.

אכן היו  שרקדו לצלילי פקודות וקודמו. וכמובן שהיה גם מארג אינטרסים. אך היה גם חופש יצירה ודיווח  משמעותי  –

כן, ב"ידיעות אחרונות".

ימי מבחן לוהטים

כל הערכים של מקצועיות ויושרה עיתונאית אותם הגדירו דורות של עיתונאים והם מכונסים בתקנון מועצת העיתונות והתקשורת בישראל באים לידי מבחן חד בימים של מרוץ בחירות.

מסביב חם ולוהט, הצורך בכותרת שתפיל את היריב – גדול עוד יותר. אתה "קשוב מאד" למתמודד שסיכוייו טובים – אתה יודע שהוא "יזכור אותך" אחרי המבחן בקלפי, כשיגיע לשולחן הממשלה.

 אתה נושא עימך צלקות מועמד שהדליף את הכותרת המפילה של העונה ליריב מן העיתון המתחרה – למה שלא תזכיר לו זאת עכשיו כשהוא צריך עיתונות טובה יותר מאי פעם בעבר מפני שהוא במצב של להיות או לא להיות.

עכשיו נדרשת מודעות למבחן האתיקה יותר מבכל ימות השנה. להצליב מידע. להביא תמונת מצב מלאה. להעדיף את המהות על הסיפור האנושי העסיסי מאד על חייו האישיים ואורחות ביתו של מועמד מוביל.

מבחנו של בעל טור, ועוד יותר מכך של המסקר בשטח. זה הנצמד לתפקיד נטול הזוהר של שיח עם רבים יותר כדי להביא תמונת מצב כמות שהוא בידיעה שאינה מוטה.

מועצת העיתונות והתקשורת שיש לי זכות לפעול במסגרתה מקיימת שיח בנושא. הצעתי להקים מוקד פתוח לפניות הציבור וכמובן גם ציבור העיתונאיות והעיתונאים.

מוקד קשוב שיעסוק בכל שאלה או תלונה שנולדו בסערת מערכת הבחירות – אם אכן יש צורך  לבחון אותן. ההצעה תידון בין היתר בדיון הקרוב במועצה.  

ואביא מתקנון המועצה רק 3 סעיפים  מרבים המפרטים בו בלשון ברורה ומחייבת את כל העוסקים בתקשורת מודפסת, משודרת, או ברשת.  סעיפים  העומדים למבחן כל ימות השנה ועוד יותר כך בעין סערת הקלפי:

*עיתונאים ואמצעי תקשורת לא יעמידו עצמם במצב שבו קיים חשש ממשי לניגוד עניינים מהותי בין חובותיהם כעיתונאים לבין כל אינטרס אחר.

*עיתונאים יקפידו, ככל שניתן בהתאם לנסיבות, על דיוק, אמינות ושלמות המידע, ובכלל זה במאמרי דעה, בניסוח כותרות, בהצגת נתונים כמותיים וכן בהצגה קולית או חזותית של מידע.
* לא יובאו דברים בשמו של אדם אלא אם כן הם משקפים בצורה מדויקת את דבריו.

מבחנם של כל העוסקות והעוסקים בסיקור פוליטי, בהערכת סיכויי המועמדות והמועמדים. מביאים דברים שאמרו ודברים שאמרו עליהם.

מבחנו של עיתונאי ראוי למקצועו.

אין להם תחליף

לא, הם לא תחליף ולא יהיו כזה לעיתונות מקצועית. הן והם – המשתפים וחושפים ברשת. אך אני מוצא שאי אפשר לסגור יום בלי גלישה מהירה איתם.

לא – הם לא יהיו תחליף לעיתונאי המדווח הנכנס לעין הסערה בשטח רווי יצרים ולא אחת אלימות כשהוא משאיר את האגו שלו, אפילו את דעותיו – מאחור. נכנס רק כדי להביא במילים או בצילום תמונת מצב כמות שהיא. כן, יש עוד גם כאלה.

לא תחליף לעיתונאי החוקר שאינו מרפה מהמשך בדיקת עובדות גם כשהוא מקבל רמזים שמחכה לו ג'וב שמן ביום שבו יצומצם וימצא את עצמו בחוץ בשל המצב הכלכלי במערכת – אם רק יואיל לחפש סיפור אחר. ממשיך להצליב מידע ולחקור גם כאשר רומזים לו שדי ומספיק – רמזים עבים שבאים לרוב מבחוץ, לפעמים גם מבפנים.

ואין תחליף לעורך הרואה את התמונה כולה, דורש בדיקה נוספת, משלב צילום מהשטח בדיווח, נותן למביא הדיווח את המילה הטובה השווה יותר מתלושים לחג.

ועדיין – אני לא סוגר יום בלי חיוך של המשתפות והמשתפים ברשת. עורך הדין ידידי שמצא זמן לגלות פינת חמד באירופה והוא נמצא שם עם…והצילום מארוחת הבקר שלהם מדבר.

או הידידה האלמונית החדשה בפייסבוק- ביקשה להיות כזאת והשבתי אחרי קריאת פוסטים שהעלתה: למה לא. והיא כותבת מהלב ובצער אמיתי על חתול החצר שלה ("שחורי") שהיה מקדם את פניה בכל אימת שהיתה חוזרת הביתה ועכשיו – נעלם ואיננו עוד.

וזאת שמבקשת מכולנו לפתוח את היום בשמחה – חרף מהדורת החדשות האחרונה. פשוט כך.

כן, יש כמובן את המצייצים  ביבי ואלה המטיחים בהם ביצים סרוחות. הצפויים מכאן ומכאן. וקולם רם יותר כשריח בחירות באוויר. אפשר לדלג.

עיתונות מקצועית עם כתב שטח, תחקירן, עורך – היא דרך חיים. אין דמוקרטיה בלעדיה.  והמקצוע נתפש לא אחת ברשת. אך אין לו תחליף – מודפס, משודר או מובא ברשת.

והרשת על כל כותביה המשתפים מביאה רגשות, מחשבות, פסיפס צבעוני ולא אחת נוגע ללב. משלימה ומעשירה תמונת עולם – וטוב שכך.

יש! יאיר נתניהו מצטרף למקצוע

כן, בעידן הציוצים והפוסטים המדווחים ברשת כולל צילום-שידור סלולרי מהשטח יש אי בהירות מעמיקה באשר לשאלה מי הוא עיתונאי.

אני קורא כי יאיר נתניהו קיבל תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית והוא מצפה כי מועצת העיתונות תגן עליו מפני התקפות. כלומר, החלה להתגבש שורת הבנות בין יאיר לבין המקצוע.

וכך בין היתר נכלל במערך הציפיות שלי:

• יאיר ישנן את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות והתקשורת על כל סעיפיו, יפנים ואף יתאים את כתיבתו העיתונאית להוראותיו.
• יאיר יימנע בשלב זה לפחות בהבאת הצעת סעיף נוסף לתקנון לפיו כל המותח ביקורת על בנימין נתניהו תישלל ממנו לאלתר תעודת עיתונאי.
• יאיר יימנע בשלב זה לפחות בהבאת הצעה לפיה יוקם מותב מיוחד בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות והוא יעמוד בראשו. מותב זה יטפל בכל ביטוי לא עיתונאי למהדרין נגד משפחת נתניהו. פסיקתו תפורסם בכל כלי התקשורת החברים במועצה.

לפנינו אם כן התחלה שיש בה ציפיות להעמקה נוספת של הקשר בין יאיר לבין המקצוע.

והתשובה שלי: לא רק מי שאוחז בתעודת עיתונאי זאת או אחרת ולא רק מי שמשתייך לכלי תקשורת שיש לו עורך – אלא מי שמחויב לכל סעיפי התקנון של מועצת העיתונות, למד אותם, הפך אותם לחלק מן העשייה העיתונאית שלו – ללא פשרות.