אני קורא בעניין את סדרת הרשימות המתפרסמת ב"העין השביעית" ובמרכזה העיתון "ידיעות אחרונות", משפחת מוזס ובעיקר נח ונוני מוזס, דב יודקובסקי. סדרה דעתנית מאד.
עבדתי בעיתון הזה לאורך 26 שנים ובתפקידים מרכזיים כמקים ועורך עיתון מקומי, כתב בשטחים, כתב בכנסת, כתב בוושינגטון.
אז קבלו זווית אחרת (לשם שינוי): לאורך 26 שנות כתיבה ועריכה לא נמצאו במערכת העיתון אחת או אחד שהעז לומר לי מה לא לדווח ואיך לכתוב. לעוות לחלוטין ידיעה שלי. לזרוק ידיעה משמעותית לפח.
כן, בסופה של תקופה הגיע לעמדת מפתח בצמרת אחד שהחליט שדי ומספיק עם השיבי הזה ועד כאן _ ונוני לא עצר בעדו. אך אין בכך כדי לבטל פרק חיים של עשייה עיתונאית עם מרחב כתיבה ויצירה רחב הרבה יותר משהיה לי בעיתון ממנו הגעתי – "על המשמר".
לא אכלתי גפילטע פיש על שולחנה של פולה מוזס. אך אני זוכר היטב את האנושיות החמה של נח ז"ל כשהייתי מגיע ככתב שטחים אל המערכת כדי להספיק לערוך שם – אז בדפוס בלט – את המהדורה המקומית של "קול ירושלים". המקומון הראשון של העיתון. את הנזיפה שלו על אחור קל בהגעה. את החיבוק המתנצל כשאמרו לו שאיחרתי כי הגעתי היישר מדיווח בשטח.
זוכר היטב גם את המבט החודר של דב יודקובסקי – שותה כוס תה עם קוביית סוכר בפיו – כשהבין מיד כי סיקור הכנסת זאת המשימה המתאימה לי יותר מאשר הסיקור המדיני. מפני שאני אעדיף להתבונן מקרוב אך לא קרוב מדי על הנבחרים ולא ארצה לבצע חיזור צמוד. לא מחזר כלל.
לאורך השנים פעלתי גם במסגרת ועד העובדים של העיתון. נח ז"ל היה מושיט יד אל מגירת הגלולות השמורה עימו כמי שחש לפתע ברע כשהייתי מבקש – עם חברי לוועד – עוד נופשון סוף שבוע במלון על שפת הים לעובדים. אך סוף שבוע כזה ניתן.
מאחל לכל עיתונאית ועיתונאי במרחב ההישרדות של היום את התנאים שחילצנו עבור העובדים בעידן החוזה הקיבוצי בעיתון שהיה גם בית.
אכן היו שרקדו לצלילי פקודות וקודמו. וכמובן שהיה גם מארג אינטרסים. אך היה גם חופש יצירה ודיווח משמעותי –
כן, ב"ידיעות אחרונות".
תגובות אחרונות