עיתונות ומה שנותר ממנה – ועכשיו: טיפול בהלם

פרשת ביבי-נוני, עם החשיפה החלקית ככל שתהיה, היה בה כדי לגרום עצב, הלם, תדהמה לאלה שבחרו במקצוע העיתונות כשליחות חיים.

לנגד עיני הרבים בתקשורת העושים את שליחותם נאמנה תוך דבקות בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות החל אמון הציבור בעיתונות ומה שנותר ממנה – לקרוס. 

עיתונאים תובעים ובצדק הגנות וחיסיון על מנת שיוכלו לעשות את שליחותם. להגן על מקורות. לחשוף. להוריד מסכות ולא לאפר.

מי יעניק להם הגנות באווירת כולם בשוק תן-קח? המחוקק שצבר מטעני קיפוח/מרירות/פינוק – מחקו את המיותר?

אך בתוך הסערה יש גם מסר של תקווה. של התחדשות והבנה חדשה של חוקי המשחק. יתכן שהמקצוע הזה ייצא מחוזק דוקא מן הצומת בה מצא את עצמו השבוע – זאת של להיות או לא להיות.

ראשית, קולו של עיתונאי שיעז לזעוק בקול רם, תחילה בחדרי המערכת שלו עצמו, כי מכופפים את הסיפור שלו בהטייה למען כח פוליטי או עיסקי – יגלה שהקשב למחאתו גדל.

המציאות הובנה והוטמעה. הוא לא ייתפש כמי שמתעקש על זוטות, לא יודע לעבוד בצוות, לא יודע לקבל מרות. ואם במערכת שלו לא יהיה קשב אך יהיה איום בפיטורין, סטטוס בפייסבוק עשוי לייצר תפנית. אף עורך לא רוצה שהמיתוג העיתונאי שלו יתפוגג בתוך יממה.

עורכים ישתדלו יותר להגן על טכסט של כתב עיקש שאינו מבין רמזים. הבכירים ייזהרו יותר שלא לקבור תחקיר. והאמירה של מועצת העיתונות לדורותיה לפיה תקנון האתיקה שלה הוא הבידול הקיומי העושה את כל ההבדל בין תרבות השיימינג ברשת לבין עיתונות מקצועית ואמינה – תיתפש כעכשווית מאד.

מן השבוע הזה, הקריאה ליישום אתי מלא של חובות ומצוות עשה או אל תעשה בתקנון האתיקה – חדלה להיות ציוץ נוסטלגי של ותיקי העיתונות המודפסת מן העידן שאיננו עוד.

היא המתכון להמשך קיומה של עיתונות חפשית בישראל. הכתובת חדה יותר על הקיר. בבתי ספר לעיתונות שבהם עדיין נותרו תלמידים המחפשים את עתידם במקצוע. על מסכי המחשב במערכות אתרי חדשות מודפסים או און ליין.

או שזאת תהיה עיתונות אתית ראויה לשמה  – או שהיא תחדל להתקיים כמקצוע. 

למכור או לא למכור? (את עצמך)

האם גם במציאות התעסוקתית נטולת הביטחון במקצועות התקשורת יכול עיתונאי פעיל בזירה הפוליטית לשמור על נאמנות מלאה לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות ולמלא את תפקידו ללא הטיה וקבלת תכתיב מלמעלה?

על פי ניסיוני הצנוע – הוא אכן יכול. יש מחיר – אך ניתן למזערו ואף לעמוד בו.

7 כללי הישרדות בשטח לוחמה ותחרות.

  1. אל תנסה לאותת לבעל הבית שאתה מבין אותו, את מצוקתו, את גחמותיו, את רמזיו. המחיר נסבל: לא תהיה במעגל הפנימי מאד הסובב אותו.
  2. אל תאותת למקורות שלך שאתה נושא את עיניך לנחיתה רכה בלשכתם כדובר או כיועץ תקשורת. דיל שכזה באשר לעתיד של מעבר מעיתונות לדוברות ויחסי ציבור אפשרי בעודך כותב על המקור, מפרגן לו, מבצע עימו שורת עיסקות נמשכת של סיקור אוהב.
  3. בקרב הבלתי פוסק עם אלה שיאמרו לך כי אין עיתונות אובייקטיבית והיא מטבע ברייתה מוטה – ואם כבר מוטה אז מדוע לא לטובת אנשי שלומנו – אמור לבעלי המסר כך:

נכון, כולנו מגיעים אל המקצוע החיוני כל כך לשמירת הדמוקרטיה כשאנו נושאים מטען אישי. אך מאמץ מודע להביא את כל הקולות בהגינות ובאחריות הוא חלק מחובתו של עיתונאי מדווח. ציווי מקצועי ראשון במעלה. קל יותר לכתוב מהבטן. חובה להתאמץ יותר.

  1. אל תצטרף לשורות הדור הצעיר במפלגה. אל תכשיר את הקרקע אך ורק כדי לבצע נחיתת פתע שאינה מפתיעה איש ברשימת מועמדים זאת או אחרת לכנסת. רוצה להיות חבר כנסת – זה מבורך. תתאפק עד תום הגילגול העיתונאי בחייך.
  2. ייצר חיסון מפני עיסוי אגו. ראש הממשלה/שר הביטחון/יו"ר הכנסת או ראש האופוזציה הזמין אותך לשיחה בבית קפה ירושלמי? סיפר לך שלפעמים כשמנצחים השמים הם הגבול? אל תתרגש. היום אתה מבוקש. מחר פחות. התנודות החדות בשווי במניות הקידום בבורסה הפוליטית מפתיעות לעיתים אפילו את הפוליטיקאים עצמם.
  3. אל תוותר על מאמץ להבין מקרוב את האדם שאתה מסקר בסביבתך הפוליטית – גם במערכת שלך. לחפש את התשובה לשאלה מה מניע אותו. להבין את מרכיביה של מנהיגות. היכולת לומר – לא. היכולת לנוע נגד הזרם. היכולת לשרוד גם בכפור של הטבות וקידום.
  4. נכון שאין בחינות רישוי והסמכה למקצוע העיתונות. לא כעורך הדין – עיתונאי נושא במקצוע חפשי יותר. אך גם כבעריכת דין, עיתונאי נושא עימו צופן תכונות וערכת אופי המייחדת אותו באשר להתאמתו ליעד בו בחר. הוא חייב להסיר מסכות – הוא איננו מאפר. הוא חושף.

אם אין לך את זה – בחר ביחסי ציבור.

"הוא משדר תעמולה בנוסח גבלס (בהבדל אחד)"

האם הסתייגות מכתיבה אלימה רצופת ביטויי שינאה מחלישה או מחזקת את התקשורת החפשית? ועוד יותר כך – כאשר היא באה משורות מקצוע העיתונות עצמו או אלה האמורים או מתיימרים להגן עליו?

תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע בסעיף המהותי הראשון שבו  כי "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שרות מקצועי ובפרסום מדוייק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות".

מה הוא פרסום הוגן של דעות? הפרשנות מן הסתם רחבה מאד.

האם ניתן לאכוף סעיף שכזה?

המציאות מוכיחה שזאת משימה כמעט בלתי אפשרית.

המתון אינו "מוכר". האלים מוצא כותרת. ועדיין, זהו המצפן העיתונאי שמאיר לפחות את דרכם של אלה הרואים בעיתונות מקצוע עוצמתי אך מחייב איפוק, ריסון, הוגנות.

שלא במפתיע, דוקא נוכח ירידת השפעתה וכוחה הכלכלי של העיתונות המקצועית בעידן השיימינג הפרוע ברשת, מנהלים עתה איגודים מקצועיים באירופה מסע של קריאה להימנעות מביטויי שינאה.ׁ (הכרזה למעלה – מתוך אתר הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים).

המגמה היא לייצר ולהטמיע את ההבדל המהותי בין כתיבה אישית מתפרצת בפייסבוק, ברשת או בבלוג לבין דיווח מקצועי או הבעת דיעה בעיתון שיש בו מסורת עריכה, בדיקת עובדות, לשון שאינה מביאה להסתה.

הקריאה לאיפוק בניסוח באה בימים בהם מהגרים, השונה, האחר בלבושו ובצבע עורו  – הופכים למטרה חשופה וקלה יותר. היכולת להצית אש זרה הגוררת אלימות – הולכת וגוברת. השיח ברשת פתוח למסר של "אנחנו והם" – ואנחנו אמורים לפעול כדי ש"הם" יחזרו או יוחזרו לפינתם.

המסר העיתונאי מקצועי הוא שיש צורך אמיתי ודמוקרטי גם בעידן השיח הזה בעיתון, אתר חדשות מקצועי ברשת, תחנת שידור או ערוץ טלוויזיה השומרים בקפידה על דיווח הוגן ומרוסן. כך בהבעת דעה או בהבאת תמונת מצב מן השטח.

לא רק כדי ליצור בידול. כדי לשרוד כמקצוע שנתפש ברשת – ומצא את קולו מחדש. כזה שמושך אל שורותיו דור צעיר של עיתונאים המאמין בחשיפה, בהסרת מסכות, בקריאה לילד בשמו – בצד בדיקת נתונים והודעות לתקשורת.  בקבלת תגובה ועוד יותר כך ממי שעלול להיפגע מדיווח, בהשוואת מקורות, בשמירה והגנה על מקורות, בחשיפת שחיתות או הצבעה על מחדל.

כך לגבי הטאלנטים ובעלי הטורים האישיים. כך לגבי הרפורטר המדווח מן השטח. גם כאשר המחיר הוא צינון מפרסמים, התרחקות ממעגל מקורבים בעלי השפעה, אפילו זעם השלטון.

בפולין החליטו השלטונות כי עיתונאים (לא נחמדים) לא יורשו להיכנס לבניין הפרלמנט. כמה נח למחוקק.

האם יפרוץ שם גל מחאה המוני או שרק עיתונאים יפגינו בפתח?

תלוי לא מעט גם בתשובה לשאלה האם הציבור הרחב מעריך  שבעידן המידע ברשת, אפשר גם בלעדיהם.

על תופעת "העיתונאי המדיח"

בעולם המלחמה בפשע ובמשפט הפלילי מוכרת תופעת "הסוכן המדיח": הצמדת סוכן המשטרה הסמוי אל העבריין תוך התחזות לשותף הפועל ליצירת עיסקה עבריינית. פעולה המביאה ללכידתו "על חם" של העבריין המועד.

אחת השאלות המרכזיות העולות בקרב המשפטי בין ההגנה לבין התביעה כאשר העבריין מובא לדין, גם בטיעונים לעונש, היא: האם היה האיש שעל הכוונת מבצע את העבירה גם אלמלא נפל בפח ההדחה.

עכשיו עולה לדיון ציבורי סוגיית "העיתונאי המדיח". להבדיל כמובן מן התחום הפלילי ,לא עלינו, ובהקבלה לדרכי פעולה עיתונאיות בזירה החברתית, הפוליטית-תקשורתית: עיתונאי שאיננו מסתפק בדיווח על נסיעות חברי כנסת או על פעילות אחרת שלהם לקידום עצמי כזה או אחר.

 הוא מדיח אותם לנסיעה לכאורה. נסיעה מפתה – אך חסרת חשיבות.  

כן, זאת כותרת טובה. זה סיפור חם. זאת חגיגה עיתונאית לראות את חברי הכנסת מתפתלים בהסברים שלאחר החשיפה כאשר זומנו לנסיעת שליחות שלא היתה אלא מלכודת עיתונאית בשיתוף סייען פרלמנטרי שהוא ח"כ מצטיין ובא מן הזירה העיתונאית.  

עשו כותרת של עמוד ראשון, פריים טיים או "עמוד הבית" בלשון הדיווח ברשת. נחשף גם הליך פרלמנטרי -אתי לוקה בחסר, בלשון המעטה, של קבלת החלטות. עד כאן – השג עיתונאי יצירתי למהדרין.

ועדיין – אני סבור כי אל לו לעיתונאי לחצות את הקו שבין סיקור לבין הדחה. ואחת הסיבות הטובות לכך היא שיש די והותר נסיעות לדווח עליהן גם מבלי לייצר תרחיש בדוי.

ב-17 שנות סיקור פרלמנטרי למדתי משהו על נסיעות של חברי כנסת והדיווח עליהן – וגם על עיתונאים שנילוו לנסיעות אלה. יותר מכך, אני מעריך כי על חלק מדיווחי על היקף הנסיעות של חבר כנסת זה או אחר – כולל יו"ר הכנסת – וחלקן בעוגת תקציב הכנסת, שילמתי מחיר  מקצועי שכל עיתונאי פעיל מכיר היטב.

מדובר בצינון מקורות. מדובר בהרחקה על אתר מן המעגל הקרוב של האיש עליו דיווחת כאלוף הנסיעות התורן. מדובר בהעברת סיפורים בלעדיים למתחרה שלך כ"עונש" על שהעזת. מדובר באיתות לבכירים במערכת שלך שיש תג מחיר לסיקור שאיננו מחמיא.

ואל תצפה להתלוות לנסיעה פרלמנטרית בעתיד. ואל תתפלא אם עמיתך לסיקור בעיתון המתחרה שנוסע עם הנבחר יביא סיפור בלעדי.

עד כאן – סיקור עיתונאי כשר בכשרות רבנות. ואין כאמור מחסור בדיווחים. נסיעות של חברי כנסת הן חלק חשוב, מקובל ומשמעותי מעבודתו של הנבחר במסגרת קשירת והידוק יחסים עם פרלמנטים, תקשורת, קהילות יהודיות.

אל לא מעט נסיעות של שרים בכירים, ראשי ועדות בכנסת ויו"ר הכנסת הוזמנו ונלוו לאורך השנים גם עיתונאים.  יש עניין להביא את בשורת פועלו של הנוסע גם בשידור חי.

מעבר להבאת המסר הישראלי, חברי כנסת לומדים רבות במהלך נסיעות אל פרלמנטים וכנסים בינלאומיים. יוצאים לטבילת אש חיונית ולא אחת בזירה עוינת, מבינים מקרוב את אתגרי ההסברה של מדינה במצב לוחמה מתמשך.

וכשר גם בכשרות בד"צ ירושלמי לבצע בחינה עיתונאית מדוקדקת בסוגיות כגון כמה כוכבים היו לסוויטה במלון המארח, האם חרגה הנסיעה הזאת מתקציבה, מי נלווה אל הנוסע, האם היו אירועים חגיגיים יותר וחגיגיים הרבה פחות בשעות שלאחר הפגישות הרשמיות. (נסעו לסעודה בשבת או לא נסעו בשבת? היה קזינו?)

במערכת "ידיעות אחרונות" שבשליחותה סיקרתי את הכנסת אהבו דיווחים על הנבחרים המעופפים כולל נסיעותיו של יו"ר הכנסת דאז ראובן ריבלין. נהגו לצרף לחומר כזה איור של מטוס רחב כנפיים וצילומי דיוקן של "אלופי המיילג'" שהושתלו, מחייכים, בחלונותיו.

אין עיתונאי ראוי לשמו  שאיננו חותר להניח מקלדת, מצלמה ומיקרופון  על "סיפור חם".  חלק מן הדי. אן. איי העיתונאי: לחשוף. להוריד את מסכת התדמית שיוצרים דוברים. ואם מעל נבחר ציבור – על אחת כמה וכמה.

אך הדחה לנסיעה שלא היתה היא חציית  קו.

לטעמי – קו שאין לחצות  אותו.

מבחן קריאות המואזין

קריאות המואזין המעיר אותי עם שחר ובעוצמה שלא שמעתי כמוה לאורך 30 שנות מגורים בירושלים שחוברה לה יחדיו הפכו להיות מקרה מבחן מובהק.

 אפשר לקחת את האללה הוא אכבר אל תהום ההסתה הבין-דתית. לגרור את המואזין וקולו  למעגל אלים מילולית- ולא רק – של התססה ועימות שנועד לייצר גל טרור.

זאת הדרך הקלה יותר, הצפויה יותר, ויש כאלה שעומדים בתור.

שמעתי את  תגובתה של ח"כ חנין זועבי. הבנתי, לצערי אך לא להפתעתי, היכן ניצבת נוטרת האיסלם.

אפשר להפוך את העימות הטעון שבדרך להוכחה שהידברות אפשרית אם בונים אותה על מסד של אמון באיכפתיות הדדית לגורל הזולת.

מה שמפריע ופוגע בשכני אמור להוציא אותי משלוותי. מה שמפריע לי אמור לעניין את שכני. אם לא להפריע לו לפחות להניעו לחפש דרכים כדי למזער את היקף הפגיעה בי.

כך חיים יחד. רק כך חיים יחד. אף אחד לא רוצה להשתיק את המואזין על הבקר. אך על עוצמת הרמקולים הנושאים את קולו אפשר לקיים דיון. משא ומתן. אם רוצים בחיים משותפים. אם מבינים שנגזר עלינו לחיות יחד – קרובים. קרובים מאד.

היתה לי זכות לראות מקרוב כיצד אפשר לקיים הידברות בין קהילות לאורך דרך ההתנגדות המשותפת לגבעה הצרפתית ולכפר עיסאוויה להקמתה של מטמנת פסולת בניין בסמוך לכפר ולשכונה.mat-moazin-77

לא שאלנו איש היכן הוא ניצב על המפה הפוליטית. לא תבענו הצהרת כוונות. הסכמנו אך ורק על כך שמטמנת פסולת בניין תהיה מהלומה לאיכות החיים ופגיעה משמעותית בזכותנו לנשום אוויר הרים צח. זה הספיק ליצירת בסיס לפעולה. לשינוי.

אני מוכן להמשיך לשמוע את קול המואזין אם אצא למרפסת. לא רוצה אותו בחדר השינה. אני מסרב לוותר על תקווה כי הידברות ושיח יכולים לייצר התחלה של שינוי עוצמת הרמקולים.

 המסר הוא זה הפותר סיכסוכי שכנים בבית משותף: אני לא בבית שלך. אתה לא בבית שלי. אנחנו בבית משותף גם אם לא הסכמנו על גבולותיה של כל דירה ודירה. אפשר שנהפוך את חיינו לגיהנום. אפשר שנבנה יחד איכות חיים מבלי לוותר על תביעות. על תקווה. מבלי שנטאטא מחלוקת. או נפחד ממנה. או נהפוך אותה לחומר דליק ונפיץ.

חקיקה, אכיפה ושכנות ברת קיימא עם משטרה? כן, אך רק כתרחיש אחרון.  רק אם אין ברירה.

עדיין יש.  

ניר ברקת: לא מזיז לו

למעלה משנה, מקיץ אל קיץ, פועלת קבוצת אזרחים בשכונה ירושלמית בשיתוף עם המנהל הקהילתי כדי לעצור מפגע העלול להזיק לבריאות התושבים ולסכן את מאזן האוכלוסייה באזור. מפגע שיש עימו גם חשש לתסיסה ביטחונית במרחב החיים של שכונת תפר.

לא מזיז לו. 

למעלה משנה חקרו ולמדו התושבים הפעילים שאיכפת להם גורל המקום שקבעו בו את ביתם  מה עושים מטמנת עפר ושברי סלע כשהם מובלים ונגרסים בקירבה חסרת תקדים לשכונת מגורים – בכמויות ענק, מסביב לשעון.

הם מצאו כי המתכננים בעיריית ירושלים לא עשו את שיעורי הבית  שלהם. הם מצאו כי במקומות  בהם פעלה מטמנה שכזאת נרשמו מקרי תחלואה – עד שנסגרה. יו"ר המנהל הקהילתי בשכונה קרא לתכנית הזאת "הזויה". לפעילים אחרים יש הצעה לשמות נוספים.

לא מזיז לו.

ניר ברקת יירשם בתולדות הגבעה הצרפתית כראש עיר שזה לא מזיז לו. גם כאשר מנהלת בית החולים "הדסה" על הר הצופים הביעה התנגדות. גם כאשר חברי כנסת מקשת סיעות ושאינם מתגוררים בשכונה – דוד אמסלם, מיקי לוי – ורבים אחרים, חזרו ואמרו בישיבות  ועדת הפנים כשעסקה בנושא זה  כי את תכנית הקמת המטמנה ליד הגבעה הצרפתית  צריך להוריד מעל סדר היום. לטמון אותה בפח האשפה של תכניות כשל שדינן להיגנז. 

מה כן מזיז לו?

ניר ברקת מבקש לעבור מן ההגה העירוני המקומי אל הזירה הארצית – אל ראשות הממשלה. תושבי הגבעה הצרפתית  וירושלמים שאיכפת להם יזכרו כי בעת מבחן קשב לאזרחים האיש הזה ומנגנון הדוברות  שלו ציירו פעילי קהילה שאיכפת להם כזורעי בהלה. כמפחידי ציבור.  כמי שטומנים את ראשם בעפר מפני שאינם מוכנים לראות נתונים המעידים שאין נשקפת סכנה לבריאותם.

כך על פי עיריית ירושלים ותגובתה לחשיפה האחרונה של אוהד חמו בערוץ 2 ובהנחה שהיז הונר דה מיור עומד איתן מאחורי הודעות הדובר שלו. במקום לשבח אחריות קהילתית – באה "נזיפה" עירונית: "המתנגדים מפחידים את הציבור ללא צורך".

עוד בטרם נלמד היקף הסכנה ברור לכל מי שעיניו בראשו כי המטמנה לא תוסיף בריאות למעגל התושבים בקירבתה. היא תגרע. על פי האגף לבריאות הציבור במשרד הבריאות – לא נעשה מה שצריך היה להיעשות כדי למדוד ובדרך אמינה ובלתי תלויה כמה תגרע.  

אך לעיריית ירושלים (וקבלנים) אצה הדרך.

ניר ברקת? זה לא מזיז לו.

זה מזיז לנו (מאד) בהערכת האיש המבקש לעצמו מקום בצמרת.

הפעם השניה בה למדתי שאני עבריין (בינלאומי)

יש רגעים מעצבים שבהם אתה לומד על עצמך משהו חדש. כך היה לפני שנים רבות בעת שנשלחתי לוושינגטון לשליחות של 4 שנים ככתב "ידיעות אחרונות" בבירה האמריקנית. ביקשתי להשכיר את דירתי בגבעה הצרפתית בירושלים.

בין הנענים למודעת השכירות מוצעת היה זוג עובדים של הקונסוליה האמריקנית. הם הגיעו זה עתה מארה"ב לשליחותם כאן, ראו את הדירה, אהבו מה שראו – ונראה היה שנתקע כף ונסגור עיסקה. אך אחר כך הודיעו שלא תודה.

הם בדקו ומצאו.  זה מעבר לקו הירוק. זה בשטחים. זאת לא ירושלים. אתה מתנחל.

עכשיו כותב אורי משגב ב"הארץ" כי כב' השופט סולברג הוא עבריין בינלאומי כי הוא מתנחל. גר באלון שבות. אדם כזה על כס השיפוט במדינת ישראל?

לא מאמינים? לא מנויים על העיתון? בבקשה. ציטוט ישיר: "הבעיה עם סולברג, אין דרך פתלתלה לומר זאת, היא שהוא מתנחל. הוא מתגורר באלון שבות, התנחלות המצויה בלבו של גוש עציון ובלב הקונצנזוס, חמש דקות מירושלים, ועדיין — מעבר לקו הירוק".

הבעיה עם משגב, אין דרך פתלתלה לומר זאת, היא שהוא מתגורר במדינת תל אביב יפו. על פי ויקיפדיה – ביפו. כלומר בשטח כבוש מוכשר למהדרין.

חצי נחמה: הוא לא יושב בבית המשפט העליון.