לקחו לה את החלום

 

חלבי דלית אל כרמל.jpg

"הקשבתי לדוברים קשב רב – שמעתי בדבריהם את עומק הפגיעה של חוק הלאום בעדה הדרוזית". דברי נשיאת מועצת העיתונות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר לאחר מפגש עם בדלית אל כרמל עם חברי מועצת דלית אל כרמל ובראשם ראש המועצה, העיתונאי הוותיק רפיק חלבי. הייתי שם עימה כחבר נשיאות מועצת העיתונות ואיתי גם צאגה מלקו ושייקה קומורניק, חבריי לייצוג במועצה של אגודת העיתונאים בירושלים.

זה היה מפגש כנה. כאוב. המארחים לא הסתירו את רגשותיהם. בדרך אל מקום המפגש במסעדת "המטבח של נורה" עברו חברי מועצת העיתונות ברחובות מרכזיים בדלית אל כרמל התוססת,  ראו את דגלי ישראל והדגל הדרוזי מונפים אלה לצד אלה במקומות רבים ועל בתי עסק.

אך היה ברור למבקרים כי תחושת הביטחון המלא בברית– גם ברית דמים – בין העדה הדרוזית לבין הציבור היהודי בישראל עברה בקרב המארחים טלטלה קשה. נפגעה תחושת השיוויון

"יש לנו פסיקה של בית המשפט העליון אך אין לנו חוקה וזה מצער מאד", אמרה נשיאת המועצה דליה דורנר לנכבדי העדה, חברי מועצה, עורכי דין, מובילים חברתיים ואנשי רוח ועסקים. "אם פעם תהיה לנו– אתם תהיו יותר שקטים וגם אני".

הדגישה נשיאת המועצה: "מועצת העיתונות אינה גוף פוליטי אך חשנו צורך לבוא לכאן לדלית אל כרמל ולגלות סולידריות עם קבוצת מיעוט פגועה, העדה ונבחריה – ולהביא את דברם אל הציבור הישראלי. בדמוקרטיה – דעת קהל חשובה. נביא את תחושת המועקה הקשה שחשנו כאן בקרב אזרחים של מדינת ישראל – אל הציבור הישראלי הרחב".

התחושה בקרב האורחים והמארחים גם יחד היתה כי במוקדם ובמאוחר יגיע חוק הלאום אל בית המשפט העליון וייבחן גם לאור עקרונות מגילת העצמאות.

 אחד הדוברים דיבר על "תחושת נבגדות". אחת הדוברות הדרוזיות על "תחושת ניתוק מן החלום הישראלי". תחושה שהותירה צלקת. אולי צורך בהגדרה מחדש. מי אנחנו כאן במדינת היהודים. למה עוד נוכל לצפות – או לא לצפות.

המחנכת ח'וזאמה חלבי-והבה (בצילום) סיפרה על תחושות מרירות ושאלות  קשות גם בקרב בני הנוער כפי שהן עולות במסרים בקבוצות שיח שלהם ברשת ועל האתגר החינוכי הניצב מול הכאב שפרץ כלבה רותחת.

לשאלה האם "תיקון" בנוסח החוק שיתייחס אך ורק לבני העדה הדרוזית בלבד אכן יאחה שברים ענה רפיק חלבי כי "לא מתקנים עוול אחד בעוול אחר".

אחרים אמרו ש"עמך" בעדה סוברים אחרת.

דוברים אחרים, פגועים לא פחות, דיברו על המרחב שהותירה להם ולתחושת הישראליות שלהם מגילת העצמאות בהבטחתה לשיוויון מלא– ועל מה שראו כשלילתה עתה בחוק הלאום.

קירות "המטבח של נורה" היו מעוטרים גם בעיטורי הצטיינות של בני העדה הדרוזית שתרמו רבות לביטחון ישראל. חלק מן הדוברים הזכירו קרובים שהגיעו לעמדות פיקוד בכירות. אחרים דיברו על צעירים מבני המשפחה העומדים לפני גיוס ועל הרצון שלהם לתרום כמיטב יכולתם לביטחון ישראל.

אחרים ביקשו שלא לעטוף את הישראליות והזכות לשיוויון שלהם כאזרחים אך ורק במדים. בנימה מרירה שללו הצעות ל"תיקון" הפגיעה רק בהבטחות לשיפור זכויות במקרקעין ובנייה, במשאבי פיתוח.

המסר העיקרי היה צורך בהחזרת תחושת שיוויון. מסר שחברי מועצת העיתונות המבקרים הזדהו עימו, הודיעו על נכונות להביא אותו גם לדעת הקהל, כל אחד בתחום עשייתו בתקשורת. 

אחד מחברי מועצת העיתונות למארחים: הקשבתי לכל מילה שלכם. הרגשתי כמו בבית.

כ-17,000 תושבים בדלית אל כרמל. סוגיות של התרי בנייה, תעסוקה, תקציבי פיתוח – העסיקו ומעסיקים אותם. אך מעל ומעבר לכך – עמד בשיח הרצון לדעת ולחוש כי הישראליות של העדה הדרוזית אפשרית במדינת היהודים.

ישראליות מלאה. שווה.

כך הם דיברו במרירות ובכאב מול חברי מועצת העיתונות – הם – נכבדים, מנהיגים, אנשי רוח, קצינים קרביים בעברם, בנות ובני העדה הדרוזית בדלית אל כרמל:

"תמצאו בעדה הזאת ובמנהיגותה גם מפקדי גדודים וחטיבות וגם אנשי היי-טק. זהו דור ישראלי. לכן העלבון שלי כל כך גדול".

"אם אני אח שלך – אל תעליב אותי ותעמיד אותי כמי שאינו מבין מה קורה. חוק הלאום היה סטירה בפני. אמר לי שאני אחר".

"היום אני לא יכול להרגיש ישראלי. החוק הזה אומר לי – מהיום אתה ישראלי סוג ב'".

"בגין מתהפך בקיברו. אנחנו רוצים ברית שווים. על מה אנחנו נלחמים כאן? על הישראליות שלנו".

"אני יותר ישראלית מישראלים רבים. הפכו אותנו לפלאשמורה. נגמר החלום על השיוויון. ניתקו אותנו ממנו".

"צעירים אומרים בשביל מה להתגייס אם זאת לא המדינה שלנו".

"אני מאמין בשופטי בג"צ. אם הם לא יבטלו את החוק יישאר כתם שחור ועל הישראליות שלי אף אחד לא יכול לערער. הדגל שלי הוא הדגל הישראלי. לא דגל פלשתין".

"ראש הממשלה נתן לנו סטירה שאיחדה אותנו".

"כואב לי שהמנהיגות הישראלית לא יכולה לחבר את הישראליות שלנו ליהדות שלכם. לא נזלזל בתמיכה שהדרוזים זכו לה בציבור הרחב אחרי שהחוק עבר".

לדיווח וראיונות וידיאו ב"פורטל הכרמל" – כאן

להיות או לא להיות (חפצים)

להיות או לא להיות (חפצים)

שאלה שהעסיקה דורות של עיתונאים במקצוע שהוא התמכרות. להשגת פרסום בלעדי. כותרת שמזיזה. אחר כך השפעה. יכולת לחרוץ תדמית של פוליטיקאים. של עסקים.

וכשמטפסים שלבים למעלה – לומר לאחרים על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב. להשליך כתבות של אחרים לתא שאריות. להשליך גם אחרים עצמם החוצה מהבית העיתונאי שלך-שלהם. לראות שהמשכורת שלך הולכת ותופחת עם המעמד החדש.

מסלול מרתק של עוצמה לכאורה מפני שלעולם איננה כולה או אפילו חלקה רק שלך. מפני שאתה נמשך על חוט כבובה. כשאתה עושה את דברו של מישהו המאציל לך את הכח על תנאי שתבצע בנחרצות. שתחתוך.

שתוציא ערמונים לוהטים מהאש. אתה ולא הוא. ואתה  הופך לאפליקציה מופעלת בשלט רחוק. לוחצים – ויש כותרת אוהדת. לוחצים – ויש כותרת פוגעת.

להיות או לא להיות שם? לטפס כל הדרך אל הצמרת הזאת?

bibi and nir hefetz zamir

ואיך בוחרים?

מעבר לניתוח הקר של הסיכוי והסיכון – מעבר לקיומה של "הבנה" עם בעל הבית – עניין של אופי. שהרי, סוד הקסם של מקצוע העיתונות בצד המדווח שלו לפחות – בהיותך מתבונן בזירה ומדווח מבלי שתהיה חלק ממנה.

אינך חייב לאיש דבר. אינך חייב לבד מן החוב הגדול מכולם – לאתיקה העיתונאית של השליחות בה בחרת. בתמצית, לדווח את הדברים כמות שהם. גם את דעתך שלך אם אתה פרשן ובעל טור. שלך ולא של אחרים. לכתוב ולשלם את מחיר הדיווח העצמאי.

אם יש אכן חיה כזאת, "אופי עיתונאי", מה מאפיין אותה? בעיקר, לא רק, הדחף להסיר מסכות ולא לעסוק באיפור. לראות מקרוב מאד את הדברים כמות שהם – ולדווח. להביא אותם במילים ובצילומים לידיעת הרבים.

מי מאיתנו שעסק אי פעם בסיקור לא קיבל את שיחת הטלפון מן הדובר בלשכה זאת או אחרת  בלילה שלפני הפרסום עם השאלה "איך יצאנו?" או, "איך אתה מוציא אותנו?" שאלה שיש בצידה הבטחה (סיפור בלעדי אחד לפחות) או איום (נמדר אותך).

אם כך, כיצד קורה שעיתונאים בכירים בעלי יכולת מוכחת חוצים קווים לשדה הפוליטי שהקידום בו במובהק בנוי על תן וקח?  חוצים מפני שגם בשדה הזה הם עדיין מסוגלים לומר "לא", לנוע ולא בלהקה. להיות הם עצמם – ולשרוד.

קשה – אך אפשרי.

להיות או לא להיות "איש של". שתי דרכים. בחירה מודעת. ולפעמים אף איננה כזאת – הדי. אן. איי העיתונאי מכתיב ומחייב. החלטה העומדת גם בפני אלה שממשיכים לדבוק בשליחות המקצועית שלהם אחרי המעבר מתקשורת מודפסת אל הדיווח ברשת.

 והחדשות הטובות: נותרו רבים במקצוע הזה שאינם יכולים שלא להיות מה שהם ומה שבחרו להיות –  עיתונאים.

הצילום למעלה: ניר חפץ עם בנימין נתניהו, דצמבר 2009 * צילום: יוסי זמיר/פלאש 90 * תודה ליוסי על ההתר להעלאת הצילום – כל הזכויות שמורות

 

פסיפס ירושלמי: כן, זה אפשרי

עו"ד יוסי חביליו, פעם היועץ המשפטי לעיריית ירושלים, היום מתמודד לראשות העיר, הזמין חברים להדלקת נר חנוכה במרכז המוזיקה בעין כרם.

בזה אחר זה עלו לספר בקצרה על חביליו שלהם נציגי שכונות שחביליו נתן להם יד טובה בעבר ובהווה במאבקים שניהלו. היו שם חילונים, דתיים לאומיים – וצמד חרדים.

נציג פאב של צעירים. קשישה שדיווחה על הסיוע שהיא וחברותיה זכו לו בהקמת מועדון משלהן. פסיפס ירושלמי אמיתי שחרד לעתידה של העיר ושואל את עצמו האם אפשר עדיין לחיות יחד.

הגבעה הצרפתית הבית של כולנו.jpg

חביליו היה שם כשביקשנו בשעתו את עזרתו בהדיפת תכנית עירונית להקמת מטמנה פוגענית בסמוך מאד לגבעה הצרפתית.

למי שאינו מכיר: בצפון העיר. סמוכה להר הצופים ולקמפוס האוניברסיטה העברית. ליד קו הרכבת הקלה. יש מעגל ערבי ממזרח ויש גם חומה. סמוכה מאד לריכוזי חרדים בשכונת סנהדריה (בעיקר עברית),  וברמת אשכול (הרבה אנגלית). גבעה עם גרעין חילוני תוסס מאד.

מה יהיה אופי השכונה בשנים הקרובות?

החזון של חביליו לשכונות הבירה קשה למימוש אך עדיין אפשרי גם בשכונה שלי: שכונה שהיא פסיפס אנושי מרתק. לכל רובד תושבים יינתן ביטוי: חילוני. מסורתי. חרדי. דתי לאומי.

מי שקורא לעצמו פלורליסט רגיש גם למצוקת אלה שאינם בדמותו שלו.  מוכן לראות בהקמה של מוסדות חינוך עבורם. מקשיב להם חרף חששות ("הנה הם באים וברגע שיהיו כאן רוב יגרשו אותנו החילונים מפה").

שמעתי, ראיתי, הייתי בסרט הזה. בית הספר של שנות ילדותי בשכונת מקור ברוך– בית ספר "לילדי פועלים" על שם ברל כצנלסון – הוא עתה ישיבה. בכל שכונה תמצא מי שיספר לך שהוא "פליט" של שכונה אחרת ששינתה את פניה עם השנים.

ועדיין – אומר "לא" להדרה של מגזר זה או אחר. כשיש גרעין נחוש של תושבים שאינם נוטשים – שכונה יכולה לשמור על אופייה גם כשהיא מעורבת מאד.

ניתן למצוא שפה משותפת של אחדות, עזרה הדדית ורגישות גם בשכונה טעונה ואיכותית כמו הגבעה שלי שבה כל עץ שנעקר מביא תגובה נזעמת וקריאה לפעולה מתקנת של עשרות תושבים שאיכפת להם.

יותר מזה-  אם רק נרצה ואם נשקיע הגבעה הצרפתית תהפוך למודל של דו קיום. של סובלנות. של חיים ביחד מבלי לטשטש הבדלים. מבלי להתעלם ממחלוקת. אך תוך הבנה שנוצרה בה תרבות חיים ירושלמית ייחודית המחבקת סטודנטים במעונות, זוגות צעירים ואזרחים וותיקים.

כן. חיים ביחד. עם כל צלקות טרור העבר וטרור נמשך. חיים ויוצרים ירושלים של דו קיום עם איכות חיים מרתקת.

לפעמים, בבקר צח, אפשר לראות אפילו ים (המלח).

שמח בגבעה. וירושלמי למהדרין.

 

בצילום של המנהל הקהילתי מאירוע במרכז השכונה: דור העתיד בגבעה: יחד, עם ובלי כיפות לראשי הילדים

 

מכתב גלוי אל המפכ"ל רוני אלשיך

blog police 5_Fotorנכבדי, עוד מעט ימלאו שנתיים לכהונתך בצמרת המשטרה. "רוח המפקד" הנושבת מן הצמרת ומניעה את השורות אינה משדרת הבנה לתפקידה של התקשורת בשטח. היא מדברת בלשון "אנחנו ואתם".

קריירה ביטחונית מפוארת כסגן ראש השב"כ וממלא מקום ראש השב"כ אומרת רתיעה מחשיפת מידע והפצתו לציבור הרחב.

 אך כך אמרת בעת שמונית לתפקידך: "מאז שגמלה בלבי ההחלטה לקחת על עצמי את המשימה לשמש כמפכ"ל הרגשתי, באופן מוחשי, עד כמה חזק הקשר בין חברה מתוקנת ובריאה ובין משטרה איכותית המשרתת אותה, עד כמה באמת ובתמים נחוצה ההצלחה של המשטרה וכנגזרת מכך, מהו כובד השליחות המוטלת על כתפי".

אין חברה מתוקנת ובריאה בלי עיתונות חופשית. אין עיתונות חופשית הממלאת את תפקידה ושליחותה ללא יכולת להגיע אל כל זירת אירועים, לתעד נאמנה את הקורה בה, להביא את המסר והצילום אל הציבור הרחב.

נכון, במעגל לוהט של אירוע קשה נוכחות עיתונאים וצלמים עלולה להלהיט עוד יותר את הרוחות. עלולה להביא אף לפגיעה פיסית בכתב המנסה לתעד. חובתה של המשטרה כפולה: לאפשר תנועה של כתבים גם קרוב מאד אל האירוע המתגלגל ולהגן עליהם אם יסומנו כמטרה בהמון שאיבד שליטה על יצריו.

נכון, בעידן התקשורת און ליין קשה יותר להבחין בין עיתונאי המודע גם לחובות המקצוע שבחר בו לבין בעל בלוג המבקש להעלות צילום מקרוב מאד בפייסבוק.  אך עיתונאים נושאים תעודות זיהוי של לשכת העיתונות הממשלתית ו/או של האיגוד המקצועי שלהם. זאת גם זאת – לאורך השנים נוצרת הכרות קרובה. קציני משטרה מכירים היטב את אלה המגיעים עימם לזירת אירוע חמה – עיתונאים, צלמים, צוותי טלוויזיה.

נכון, היית רוצה אולי לראות דובר מקצועי לצד כל מפקד בכיר בשטח בעת שכתב תוקע לעברו מיקרופון ובצמוד לו שאלה שלא תמיד קל לענות עליה.

אך ברגעים האלה דווקא נכונות של המפקד בשטח להגיב ולומר את דברו על תמונת המצב כמות שהוא רואה אותה – משדרת לצופים מסר של אמינות ביכולת המשטרה להעריך את מה שקורה ולהביא לציבור מסר של מזעור סכנות. כך גם לגבי יכולתם של קצינים בכירים ברמת מפקדי מחוז להתראיין ולהביא את האני מאמין שלהם לציבור.

תקשורת ומשטרה אינם בשני צידי המתרס בחברה בריאה ומתוקנת.

מתרס כזה קם וניצב לנגד עינינו.

בידך להסירו.

 

 

לתקוף? מותר * תגובה? "אין צורך"

"מועצת העיתונות, בראשותה של שופטת העליון בדימוס, היא גוף שמסמל את אחדות התקשורת ואת השילוביות שלה עם ממסדים חזקים נוספים ששמו להם למטרה להפיל את נתניהו".

כך כותב אמנון לורד בטור דעה ב"ישראל היום". בכ-17  שנות ההתנדבות שלי במועצת העיתונות כנציג אגודת העיתונאים בירושלים לא זכור לי שהתחברתי עם ממסד כלשהו כדי להפיל את נתניהו.

כתבתי איפא רשימת תגובה למדור הדעות ב"ישראל היום". ציינתי כך:

עד כמה שזכרוני העיתונאי אינו בוגד בי לא פעלתי להפלת נתניהו גם לאורך סיקור הזירה הפוליטית עבור "ידיעות אחרונות" ככתב פרלמנטרי ופוליטי וכתב בוושינגטון.

מה באמת מסמלת מועצת העיתונות בהקשר של נתניהו מול "התקשורת"?

מאז שנבחרה שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר לתפקיד הנשיאה היא נקטה בעמדה ברורה של קבלת "ישראל היום" לשורות המועצה כקול שווה נוסף במארג תקשורתי המכבד את זכות הציבור לדעת – עובדות ודעות גם יחד. קול שהוא חלק מן הרב גווניות של הדמוקרטיה הישראלית הפעילה.

ועם זאת ברור לכל חברה וחבר במליאת ובנשיאות המועצה כי לאמירות של העומד ליד ההגה נגד התקשורת כולה – כאילו היתה מקהלה של מסר אחד – עלולות להיות תוצאות קשות.

daliad

כשאני כותב זאת אני חושב על הכתב בשטח. נע לא אחת בהמון סוער – ימין או שמאל – מנסה לראות ולתעד מה קורה, מנסה לכתוב, להקליט ולצלם ולשגר את דיווחו למערכת גם בזירה אחוזת יצרים ולחזור הביתה בשלום.

הייתי בסרט הזה, אני זוכר היטב כמה קל להפוך כתב בתנועה למטרה. אני מצפה מראש הממשלה לכבד את אלה המביאים את הדיווח מן השטח. גם את העיתונאי החוקר המנסה לאמת עובדות. להצליב מידע. לטפח מקורות. להביא תחקיר שאינו מונע על ידי שאיפה להפיל או לבנות. רק לדווח.

יש כאלה בתקשורת. לא כולם. אך יש כאלה.  מועצת העיתונות משולבת באלה הסבורים שיש להגן על העשים את שליחותם נאמנה. השילוב היחיד במועצה שיש לי זכות להיות חבר בה".

עד כאן הרשימה.

להלן תגובת עורך מדור הדעות ב"ישראל היום":

שלום רב

"תודה על הפניה והתגובה על מאמרו של אמנון לורד, אך אין צורך בפרסום המאמר. באם תהיה מעוניין אעביר את הדברים ישירות אל הכותב.

המשך שבוע נעים

עמרי"

תודה עמרי. לאפשר תגובה על תקיפה – אחד מכללי היסוד של עיתונות אתית. אז יש צורך. המשך שבוע יצירתי גם לך.

חיים

צילום דליה דורנר: עמיתי המוכשר הצלם יוסי זמיר / סוכנות "פלאש 90" * תודה על הרשות להעלותו בבלוג זה

 

 

"קו חם" עיתונאי בין אגודת העיתונאים בירושלים לאגודה הפלסטינית: נחוץ יותר מאי פעם

אני קורא בצער על פגיעה בעיתונאים פלסטינים במהלך סיקור עימותים בסוף השבוע האחרון והלוהט של יולי.

השאיפה הטבועה בכל כתב שטח היא להגיע קרוב לאירוע. להיות בו. לתעד. לצלם. לצאת מן המעגל ולשגר את החומר למערכת. הייתי בסרט הזה לא מעט פעמים בעברי ככתב בשטחים. ההתקרבות לאזור "חם" טעונת סיכון גם לנושאי מצלמות וסימני זיהוי ברורים ובולטים של תפקידם העיתונאי. אם מתבצע ירי הם נחשפים אליו. ועם זאת, ברמת מודעות גבוהה יותר של כוחות של מפקדים בשטח לזכות העיתונאים לדווח – אפשר למזער עיכובים וחסימות ואפשר לייצר מסלולי סיקור בטוחים יותר.

פעם אחר פעם, בכינוסים בינלאומיים של איגודי העיתונאים באירופה כנציג אגודת העיתונאים בירושלים, ביקשתי מעמיתים פלסטינים לפעול יחד להקמת קו חם, טלפון אדום. הצעתי אמצעי תקשורת מיידית שבו נזעיק אלה את אלה ונבקש סיוע. יש עיתונאי בשטח, הוא בבעיה קשה, הוא נחסם ואולי גרוע מכך – פנו למי שצריך לפנות כדי שיחלץ, יגיע, יממש את זכותו לדווח או לפחות יפונה בשלום. כל זאת בברכת הנהלת האגודה וראשיה, הרואים בזכות לסקר מקרוב זכות עיתונאית ראויה להגנה ומימוש.

הבחירה המועדפת של עמיתינו הפלסטינים היתה לחלץ הודעת גינוי נוספת של הכנס לישראל ויחסה הנוקשה, כביכול, לתקשורת החופשית.

אך אם צריך לקבל שיעורים בתקשורת וזכותה לבקר את הממסד ואת פעילות זרועו הארוכה  בשטח – הרשות הפלסטינית אינה המורה המוסמך.

הודעת גינוי לישראל מרפדת ככל הנראה את שובם הביתה של נציגי איגודים פלסטינים מכנס בינלאומי. הודעת שיתוף פעולה עם ישראלים, גם עם עיתונאים, עלולה להיתפס כשיתוף פעולה עם האויב הציוני.

כאשר היתה באחד הכנסים באירופה הסכמה לתיאום מהלכים לסיוע לעיתונאי בשטח – חזרו בהם הנציגים הפלסטינים ממנה עם שובם לרמאללה וניסו להציגה כלא היתה, כעוד תרגיל תעמולה גרידא. אני מניח שההסכמה קצרת החיים הושגה ללא אישור מרמאללה – ממי שרשאי לאשר.

 לא נפסיק לנסות. לקוות. להאמין שמעבר לנטיות ולמטעני לאום יש לכל עיתונאי, ללא הבדל מוצא ומין, חובה להושיט יד מסייעת לעמית המנסה לתאר מצב – מתוכו. כשהוא מתהווה. גם מתוך האש.

 

העיתונאים באירופה, טראמפ – ואנחנו

האיגודים המקצועיים של העיתונאים באירופה נגד טראמפ

אך כשמדובר במזרח התיכון- יש בהם כאלה השוכחים ערכי יסוד עיתונאיים

 

חיים שיבי, בוקרשט

יצאתי עם אורה עריף כץ לבוקרשט בירת רומניה לייצג שם את אגודת העיתונאים בירושלים בכנס השנתי של איגודי העיתונאים באירופה – EFJ .

היה רגוע  שם מדי בכל הקשור לזירה המזרח תיכונית. אינני זוכר כנס שבו לא ניטש מאבק תדמית בין ישראלים לבין פלשתינאים. אך הפעם לא ראיתי הכנות להודעת גינוי כלשהי לישראל, הכנס היה עסוק בדונלד טרמפ.

רגוע מדי. אמרתי לאורה: אני מרגיש שזה יבוא. וזה בא.

הם אינם מאוחדים בכל, נציגי האיגודים המקצועיים של העיתונאים באירופה. אך הם מאוחדים לפחות בגיזרה אחת של קרב ההישרדות של התקשורת בעידן פייסבוק: זאת שמול נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

וכך קובעת הצעת ההחלטה שהתקבלה ללא מתנגדים במהלך דיוני הכנס:

"הוא אומר על העיתונאים שהם גדולי הכזבנים בתבל, הוא מתאר אותם כאויבי האומה. הוא אינו מעניק זמן שאלות לעיתונאים במסיבות עיתונאים. הוא פוגע בכתבי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט כמו גם בשדרי רשתות הטלוויזיה. הוא מאשים את התקשורת ביצירת פייק ניוז אך אינו מציב  מידע שונה המזים את המידע שמביאה התקשורת.

ולכן, מחליטה הועידה השנתית של איגודי העיתונאים באירופה המתכנסת עתה בבוקרשט, רומניה כי היא מצהירה על התנגדות מוחלטת להתנהלות הנשיא טראמפ מול תקשורת שאינה אוהדת אותו. זאת תוך גילוי בערות באשר לחשיבותה של עיתונות חפשית בדמוקרטיה. אנו מזכירים לנשיא שהיתה זאת עיתונות חוקרת שהביאה לסיום עידן ניקסון בעקבות חשיפת פרשיית ווטרגייט ב-1974.

חברי הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים מצהירים על הזדהות עם העיתונאים האמריקנים תחת מתקפה נשיאותית. אנו מעודדים אותם להמשיך בסיקור ביקורתי כיאה לעיתונות חפשית בדמוקרטיה. אנו מביעים התנגדות נחרצת ללחצים פוליטיים המובילים להכוונה נשיאותית פופוליסטית מן הבית הלבן שיש בה כדי לפגוע בעיתונות ובעיתונאים בעולם כולו".

לא, הוא איננו חביב התקשורת – גם לא באירופה.

EFJ 2017 ANNUAL MEETING_Fotor.jpgהדיונים נמשכו. הכנס עמד להסתיים. ואז נטל נשיא האיגוד האירופי מוגן בלישרד (דנמרק)  את המיקרופון והקריא הודעה ארוכה של האיגוד הפלשתינאי בגנות ישראל וההתעמרות בתקשורת הפלשתינאית. והראיה: מעצר של עיתונאי פלשתינאי בדרכו לועידה.

ביקשתי את המיקרופון כדי לומר לצירים כי למיטב ידיעתי זהו סיפור מן השנה שעברה הממוחזר עתה שוב, לומר שאנו מציעים כל שנה מחדש קו אדום של עזרה הדדית בין עיתונאים ישראלים לעיתונאים פלשתינאים. כשהם מסכימים לכך במהלך כינוסים בינלאומיים הם מכחישים את הסכמתם בשובם לרמאללה. נשמע טוב באירופה. לא נשמע טוב בבית.

אלא שהנשיא מוגן סירב להעניק לי את זכות התגובה. סגנו אמר לי בבקר שאחרי שרבים סברו כי זאת טעות. סברו אך לא פצו פה.

כתבתי למוגן מכתב גלוי שהופץ בין צירי הכנס:

"לאורך שנים תמכתי בהשתתפות פעילה של נציגי האגודה בקהילת העיתונאים האירופית. סברתי שהאיגוד האירופי יוכל לבנות גשר של אמון בין עיתונאים כדי לסייע להם במשימה משותפת: לדווח מה קורה בשטח.

היום כאשר סרבת לתת לי מיקרופון כדי להגיב הרגשתי שאולי היתה זאת אשליה. עיתונות היא בעניין של הבאת האמת ככל שניתן להשיגה. כדי להשיג אותה יש לנהוג ביושרה, לפנות למספר רב ככל האפשר של מקורות, להצליב מידע. גם לבקש תגובה למסר ממי שעלול למצוא את עצמו נפגע.

אם יש עיתונאי פלשתינאי הזקוק לסיוע כדי להגיע ליעד זה – נסייע לו אם יפנה. אם יש טענה פלשתינאית מדוע לא התבקשה תגובתנו כדי שנוכל ללמוד את הפרטים ולהגיב. והרי הבאת כל המידע האפשרי בעימות הוא בנשמת המקצוע שאנו כולנו כאן כדי להגן עליו.

זאת גם זאת: קשב לאחר, הימנעות מסיסמאות, נכונות להבין בפתיחות גם מסרים סותרים ואת המסתתר מאחוריהם – זאת עיתונות שאני כאן כדי לשמר את ערכיה. אמשיך לעשות זאת בכל זירה אפשרית – אך אחרי היום – ללא ציפייה לידך המסייעת".

בצילום: רגעים במהלך הכנס