ב-2007 התחלתי להעלות פוסטים לאתר קפה דה מרקר בבלוג שקראתי לו "דווקא בלוג".
למה דווקא – מפני שזאת מילה ישראלית למהדרין והיא הכותרת של הטור הקבוע הראשון שכתבתי בשעתו כעורך עיתון הסטודנטים "פי האתון".
למה בלוג – מפני שכל עיתונאי אוהב לאהוב את החרות מעריכה.
זה היה בלוג ירושלמי בנשמתו על תקשורת ופוליטיקה ועל האנשים והנשים שעושים אותן. לאורך השנים הועלו 311 פוסטים. גם צילומים שלי מרגעים שעליהם כתבתי, כמו בפוסט על מה שעשתה הרכבת הקלה בירושלים לתחושת הדו-קיום אפשרי, אחרי הכל ולמרות הכל.
כשמצאתי שפה משותפת עם העורך בשעתו ליאור קודנר – האיש בשורה הראשונה של הדיגיטל בקבוצת "הארץ" – הקמנו קהילת "מומלצים בקפה" כדי לעודד כותבים שגיבשו והציגו סגנון אישי מובהק משלהם.
לקודנר ולקבוצתו היו כמובן שאיפות דיגיטליות /לגיטימיות נוספות – יצירת כלי תקשורת נושא פרסום – אך זה לא הפריע להם לייצר מסגרת ראויה ליצירתיות ולפסיפס ישראלי של כתיבה עכשווית.
כשאני משמר עתה מספר פוסטים נבחרים לפני שהקפה סוגר את שעריו ומוריד את תכניו מן הרשת – אני רואה את המגיבות והמגיבים הקבועים של הבלוג שבים ומעשירים את התוכן. יוצרים פסיפס אנושי שונה בקצב ובקריאות ונגישות מן המסורת של "מכתבים למערכת" בימי הפרינט.
זה היה שיח חם– ומיידי. שיח נמשך. תגובות שהפכו לחלק בלתי נפרד מן הבלוג כדיאלוג ישראלי וירושלמי חי ובועט.
עשיתי את צעדי הראשונים בתקשורת כעורך וכתב בעיתונות המודפסת אך הבלוג ב"קפה" ואחר כך בלוג בוורד פרס על תקשורת ופוליטיקה היה גם ביטוי מובהק לפרידה אישית מן העידן ההוא שבו ניגשתי לשולחן המעמד עם תיקונים יצוקים בעופרת חמה כדי שישלבם במה שעתיד להיות מודפס.
לכתוב ולקרוא את שיח המגיבים חם וזורם מיד. המשבחים ואלה שלא. ליהנות מן המידיות של עידן הרשת.
על כך תודה לאכסניה שהייתה – קפה דה מרקר – ותודה לעשרות המגיבים הקבועים שיצרו שיח מעורב ואכפתי, דיאלוג חי שילווה אותי גם כשהאתר יעלם מן הרשת.
חיים שיבי 
0 תגובות to “ביי ביי קפה דה מרקר”